הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-15 בספטמבר, 2002 6 תגובות

לאחרונה קיבלתי מ"הרשות הלאומית לתרבות יידיש" את התזכורת הבאה – שזו תמציתה: "ב- 12 באוגוסט 1952 הוצאו להורג בברית-המועצות חברי הוועד היהודי האנטי-פשיסטי, אשר הוקם ב- 1942 ביוזמת השלטונות הסובייטים. הוועד הוקם במטרה לגייס את יהדות העולם לתמיכה במאבקה של ברית-המועצות נגד הנאצים. יושב-ראש הוועד היה שלמה מיכואלס, המנהל האומנותי של התיאטרון היהודי במוסקבה ומגדולי השחקים היהודים בעולם. בין חברי הוועד היו מיטב סופרי היידיש הסובייטיים, רבים מהם חברי המפלגה או אוהדיה המושבעים. הוועד הוציא עיתון בשם ‘אייניקייט’ (אחדות), ארגן שידורי רדיו, פעולות הסברה ותרבות. אחרי המלחמה שימש הוועד כתובת לפניות יהודים שנתקלו בגילויי אנטישמיות בשובם למקומות מגוריהם. בנובמבר 1948 פוזר הוועד על-ידי השלטונות הסובייטיים. ב-13 בינואר נרצח שלמה מיכואלס על-ידי מה שהוצג תחילה כתאונת דרכים. בשנים אלה נסגרו רוב מוסדות התרבות ביידיש – בתי-ספר, תיאטראות, מוזיאונים, הוצאות ספרים ורוב כתבי העת והעיתונים. פעילים יהודים רבים הוגלו למחנות ואף הוצאו להורג".

ועוד, "ב- 1952 התקיים תהליך משפטי סגור בו נאשמו בכירי הוועד היהודי האנטי-פשיסטי בלאומנות יהודית וריגול לטובת המערב. על 13 נאשמים הוצא גזר דין מוות, ביניהם גדולי סופרי היידיש: דוד אפשטיין, פרץ מרקיש, לייב קוויטקו, דוד ברגלסון, איציק פפר". אחרי וועידת ה- 20 של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות (שנערכה ב-1956) ובה הוקע הסטליניזם, זיכו השלטונות את הרוגי אוגוסט 1952 מכל אשמה.


מדוע ומתי הצטרפתי למק"י?


בנובמבר 1954 הצטרפתי למפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) יחד עם רוב חברי "מפלגת השמאל הסוציאליסטי" בראשותו של משה סנה. עשיתי זאת בשמחה. נכבשתי על-ידי האחווה היהודית-ערבית ששררה בשורותיה; הזדהיתי עם השקפת עולמה המרקסיסטית-לניניסטית, עם מאבקה לשוויון אנושי ולאומי בחברה כולה ובישראלית במיוחד. כמו כל חברי המפלגה הזדהיתי כל-כולי עם ברית-המועצות שזה עתה מילאה תפקיד מכריע בהבסת הנאציזם והנהיגה חלק נכבד מהמין האנושי בדרך לעולם אחר. מכיוון שבראשו של כל המחנה האדיר הזה עמד סטאלין, ניצבה תמונתו על שולחן עבודתי.


לא שאלתי שאלות. יידישיסט שכמוני, שינק את האהבה לשפה ולתרבותה מילדותו, הצטרפתי למפלגה שהזדהתה כל-כולה עם המשפט הסובייטי על כל מוראותיו, מבלי להפלות לטובה "חלילה" את התרבות היידית ויוצריה.


שנתיים אחרי הצטרפותי למק"י, התקיימה הוועידה ה- 20, שהוקיעה את הסטליניזם וגרמה לזיכויים של הנרצחים. אם כי הנרצחים לא קמו מקברם, והסטליניזם שהוכה לא נמוג כשיטה, ומוסדות היידיש ותרבותה לא פרחו עוד בברית-המועצות כבעבר, לא שאלתי את השאלות הנכונות לפני כניסתי למק"י ולא השהייתי את כניסתי למפלגה עד לאחר הוועידה ה- 20, שהוקיעה את הסטליניזם ואת הפשעים נגד השפה היידית ותרבותה, שפת אמי ועמי.


על כך אני חייב בביקורת העצמית הראשונה.


מתי עזבתי את מפ"ם ומדוע?


ב-1953, הוצא (או יצא) השמאל ממפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם) שעדיין היתה באמת מאוחדת וכללה את אחדות-העבודה, פועלי-ציון שמאל והשומר הצעיר. אני הייתי בין היוצאים. השמאל במפ"ם, בהנהגתם של סנה ויעקב ריפתין, ניהל עם הנהגת המפלגה שורה של וויכוחים משמעותיים שאיתם אני שלם מאד עד עצם היום הזה: ביחס למדיניותו הבינלאומית של ראש הממשלה דאז דוד בן גוריון שפרש מניטראליות קצרה וחבר כבן ברית נאמן לאימפריאליזם האמריקאי; על הניצול הקפיטליסטי שהחל משתולל במדינה שרק נולדה, על מצבם של העולים במעברות, על דיכויה של האוכלוסייה הערבית תחת הממשל הצבאי, על היחס לפעולות התגמול שפשו בגבולותינו ועוד. ב- 1955 הצטרפה כבר מפ"ם המפולגת, לקואליציה הממשלתית.


אבל לא אלה היו הנימוקים שהביאו לניתוקנו ממפ"ם. אנחנו הוצאנו ממפ"ם בעקבות "משפטי פראג", וביתר דיוק, באשמת יחסנו למאסרו של מרדכי אורן. אורן היה איש הקיבוץ הארצי, ממנהיגיה היותר שמאליים של מפ"ם. הוא נאסר בעת שהותו בפראג ב- 1952, הואשם בריגול לטובת המערב, ו"הודה" כפי ש"הודו" אחרים, כתוצאה מעינויי גוף ונפש.


כאן חשוב הדיוק. גם מנהיגי מפ"ם, אלו של השומר-הצעיר בוודאי, לא שללו את משפטי פרג, בהם הואשמה רוב הנהגת המפלגה הקומוניסטית הצ’כית בבגידה ובריגול. הם ראו בכך, כמו כולנו, את מימושה של הזכות להגנה עצמית מפני חתרנות וריגול, שהיו גם היו בימיה הקשים של המלחמה הקרה. הוויכוח האומלל שהתפתח במפ"ם היה על זכאותו של אורן. בשעה שההנהגה קבעה שהמשפטים בסדר, אולם אורן זכאי, השמאל במפ"ם סרב להכריז על זכאותו, כמו גם על חטאו. היינו מודעים לעמדתה הפרו-אמריקאית של ההנהגה הציונית במלחמה הקרה, אורן היה מנהיג ציוני וככזה גם הגיע לפראג. אז איך אנו יכולים להישבע על זכאותו? על הסירוב הזה הוצאו מאות אנשי שמאל מקיבוציהם, ועליו חל הקרע בין השמאל המפ"מי "הסנאיסטי", למפלגתו, ועל כך פרשתי גם אני משורותיה.


האם לא היו סיבות אחרות חשובות ונכונות פי כמה, לפרוש משורותיה של מפ"ם? בתוך תוכה של מלחמת העצמאות, באפריל 1948, החלה להתבצע "תוכנית ד’" הידועה לשמצה, התוכנית שמימשה את הריסתם של למעלה מ- 400 כפרים ואת גרושם – מנוסתם של למעלה מ750- אלף פלסטינים. הנהגת מפ"ם שהיתה חלק מ"מנהלת העם" שניהלה את המלחמה היתה מודעת היטב למהלכה, הסכימה למעשה עם עיקרה של מדיניות ההרס והגירוש, שמימשה את החלק הישראלי ב"נכבה" הפלסטינית (היא השתעשעה במין אבחנה בין "כפרים ערבים אלימים" לבין "כפרים שוחרי-שלום"…). למותר להוסיף כי קיבוצי "הקיבוץ הארצי", נהנו אף הם מהקרקעות שננטשו וחולקו להתיישבות הקיבוצית והמושבית ביד רחבה.


יחסה של הנהגת מפ"ם לפעולות התגמול שהתפתחו בשנים הראשונות אחרי המלחמה, היוו רק במשך ישיר לעמדתה לגבי שאלת הפליטים הפלסטינית. הגנתה של ההנהגה על פעולת התגמול בקיבייה ב- 1953 היתה אולי גולת הכותרת של מדיניות זו (אנשי השמאל במפ"ם כבר פעלנו מחוץ לשורותיה), ומאליו מובן שהצטרפותה לקואליציה הבן-גוריונית ב- 1955 – קואליציית הממשל הצבאי – היתה רק מסקנה ישירה ממדיניות זו. אולם לא על אלה עזבנו או הוצאנו ממפ"ם, "פרשת אורן" היתה הגורם לכך.
זוהי הביקורת העצמית השניה בה אני חייב, והיא צמודה מאד לראשונה, כצידה השני של מטבע אחת.


האם היתה דרך אחרת?


מכיוון שאני מאמין באחריותם של האנשים בבחירת דרכם, גם בתנאים המגבילים והמורכבים ביותר – ואלה שלנו לא היו קשים עד כדי כך – נראה לי שהיתה דרך אחרת להינתקות ממפ"ם מאשר על "פרשת אורן" וההצטרפות למק"י בימיו של הסטליניזם במלוא כוחו. שני הצדדים האלה של המטבע האחת לא היו בגדר הכרח היסטורי, כי אם משגה אנושי כבד.


היה היתה, לדעתי, דרך אחרת והיא נראית במבט לאחור כך:



  • נכון היה לשמאל להינתק ממפ"ם בראש ובראשונה עקב התדרדרות הנהגתה במדרון התלול של יחסי יהודים וערבים: פליטים, פעולות תגמול ואחר-כך, כניסה לממשלת הממשל הצבאי ב- 1955 והשלמה שבשתיקה עם מלחמת סיני (בתירוץ ש"הפור נפל"…).
  • נכון היה שהשמאל הפורש יקים מפלגה משלו, כפי שאמנם הקים את "מפלגת השמאל הסוציאליסטי". למפלגה קטנה זו היו מאות פעילים מוכשרים, מסורים ונלהבים, ומנהיג יוקרתי במיוחד כמשה סנה. אולם במקום לבנות את עצמה מן היסוד, רעיונית, פוליטית וארגונית, בנחישות ובאורח-רוח, החלה מיד, תוך שנה בקירוב, הצעידה המהירה לשורותיה של מק"י, שהיתה כאמור מפלגה סטליניסטית לעילא.
  • באותן השנים נכון היה כמובן לראות במק"י בעלת ברית חיונית במאבק האופוזיציוני, היהודי-ערבי, נגד המדיניות הבן-גוריונית. נכון היה לשתף אתה פעולה בכל המישורים המקומיים והארציים, עד להקמת חזית סוציאליסטית-קומוניסטית במערכות בחירות שונות, איגוד מקצועיות, מוניציפליות ולכנסת.
  • אחרי הוועידה ה- 20, כאשר הוכה הסטליניזם מכה אנושה, (אם כי לא הובס כשיטה), וקלונם של משפטי הראווה הוקע על-ידי ההנהגה הסובייטית עצמה, נכון היה לפתוח באורח חיובי את הדרכים הרעיוניים-פוליטיים-ארגוניים לאיחוד קומוניסטי-סוציאליסטי בישראל.

אולם לא כך זה היה. "מפלגת השמאל הסוציאליסטי" פורקה, וחבריה ברובם הצטרפו לשורותיה של מק"י כבודדים, ועוד הביאנו אתנו כמצווה נוסח כתוב של ביוגרפיה פוליטית-אישית.


אני מודע היטב לעובדה שקיימים הסברים חשובים ונכונים ל"פרישה" ו"לכניסה" כפי שהיו למעשה: מלחמה קרה, המשפטים שפעלו תחת הכסות של הגנת הסוציאליזם מפני הרוצים לחסלו, ההתדרדרות המהירה של השמאל הציוני לחיקו של הבן-גוריוניזם, והעובדה הניצחת שרק המבצר הקומוניסטי הישראלי התייצב כנגד כל אלה. אולם הסברים אלה, למרות נכונותם, אינם מספקים אותי. הם אינם מספקים משום שלמרות הכרתי בתנאים חיצוניים המשפיעים על האדם החי בתוכם, השפעה רבה ולעיתים אף מכרעת, אינני מוכן להינתק אף לא לרגע מאמונתי באחריותו האישית של כל בן-אנוש למעשיו, אחריות שמידותיה שונות ומותנות בעוצמתה של הסביבה בה הוא חי.


מכיוון שאני מאמין באחריות כזו קודם-כל לגבי עצמי, אינני רשאי לפתור את עצמי מהשאלה מדוע חשבתי ופעלתי, ועוד בחפץ לב, כך ולא אחרת. ותשובתי היא כי בתוך החתירה הבלתי נלאית מכל מה שהוא נצלני ודכאני, אל מה שהוא נכון וצודק, סומאתי על-ידי הסטליניזם. רק הוא גרם לי כי אשתחווה אפיים ארצה ל"צדק הסוציאליסטי" ורק באמצעותו עלה בידי להתעלם ביודעין מהבסתה של התרבות היהודית בברית-המועצות ומהשמדתם של גדולי יוצריה.


על כל אלה אני חייב בביקורת עצמי, לעצמי, למשפחתי, לחברי ולידידי.

תגובות
נושאים: מאמרים

6 תגובות

  1. תגובה לסומא באפלה הגיב:

    אני אוהבת אותך

  2. עוד צעד קטן הגיב:

    מתוך המאמר אתה מגיע למסקנה שכל דרך חייך היתה שגויה. האמנת ברוצח בסדר גודל של היטלר בעיניים עצומות. הויכוחים שעליהם אתה כותב אשר פילגו עם בראשית התהוותו היו מיותרים. ואת כל זאת אתה פותר ב"ביקורת" ותו לא ! ומה היום? אולי גם אמונתכם סובלת מאותם תסמינים ?

    כל מי שלא חושב כמוכם הוא גזען ומתלהם.אולי כדאי לעשות חושבים , אולי יש צדק בדברי הצד השני ? אולי האמת נמצאת אי שם באמצע ?

    הלכת רחוק בניתוח כשלונות חייך שהם כשלונות השמאל כולו . איני רואה חשבון נפש בנוגע למה שנעשה היום .

  3. מודה ועוזב ירוחם ? לא כי גם היום הוא ממשיך להטעות הגיב:

    זה באמת יפה שאתה מודה ששגית לפני יותר מ-45 שנה. אבל מה עם השמאל ואתה כיום ? הרי אתם תומכים כמעט בכל טענה פלסטינית, ומאשימים את אהוד ברק על שלא עשה "מספיק" כדי לסיים את הסכמי אוסלו ? הינה כיום גם שלמה אבינרי איש מדעי המדינה כותב בידיעות אחרונות שכל תהליך השלום מתחילתו ועד סופו היה הונאה אחת גדולה מצד ערפאת, ועוזריו הישראלים כמו יוסי ביילין ואחרים שהזריקו לישראלים רבים סם האקטזי במינון כמעט קטלני. מזלנו שמערכת החיסון של הישראלים לא קרסה ועד מהרה התאוששה ומגיבה די טוב אם כי לא מספיק לטעמי. אהוד ברק הגדיר את ערפאת הנאצי בכל רשתות התקשורת "שקרן סידרתי" serial lier

    אני תמיד תמה מדוע אנשי שמאל משכילים מגיעים לבגרות רק לקראת גיל ה-70 על אף שפורשים לפניהם כל הנתונים מעידים שהם טועים ותועים ומטעים.

    שתהיה לך ולאחרים שנת התפכחות והתפקחות. לא בטוח אבל תקוה אסור לאבד.

    יעקב

  4. בקורת עצמית- בגדה השמאלית הגיב:

    אני שמח לדעת שלא מחקתם את תגובתי שששל דני פתר.

    יעקב

  5. סומא באפלה הגיב:

    מלא הערכה לגדה השמאלית שלא מצנזרת את התגובות.

    החבר דני ראה בימים האחרונים את מאמריהם של נתן יונתן ויורם קניוק על אכזבתם מהשמאל , ראה את דעותיהם של משה סנה ויעקב חזן באחרית ימהם , אני קורא לך , חשוב , עשה חשבון נפש , למד את הצד השני לך לקראתו למד הדברים הטובים שיש בחברה הדתית והחרדית , החמלה , העזרה לזולת , אגודות הצדקה וכד’

    למה לא להתקרב אליהם . הדעות שהאמנת בהם קרסו תוך פחות ממאה שנה ודעותהם קיימות כבר 3000 שנה , אולי יש משהו ולו אחוז אחד השוה להסכמה או לפחות להבנה .

    אין בושה ב"חזרה בתשובה " במובן של התפייסות , מספיק עם הרוולוציות הגיעה העת להתקרבות הדדית .

  6. יוסי שורץ הגיב:

    לחבר דני פתר

    בוודאי שטוב לעשות חשבון נפש עם הסטליניזם, אולם אני משוכנע שכאשר החלטת להצטרף למק"י, עשית גם אז חשבון נפש, אלא עם הציונות. מתוך הידע שרכשתי לי במשך השנים אני יודע זבל פעם שאדם פוליטי עושה חשבון נפש, הרי זה משום שהוא עושה תפנית פוליטית. מתוך מה שאני רואה, דני חשבון הנפש שאתה עושה אינו עם המהות של הסטלניזם-הבגידה במהפכה הסוציאליסטית, אלא חשבון נפש זה שאתה עושה מחזיר אותך לחיק הציונות. לא במקרה שולחים לך הציונים את ידיהם ואומרים לך: "די, חזור אלינו כל הדרך", הציונות צדקה והסוציאליזם הוא נטע זר ומטעה".

    חשבון נפש זה שאתה עושה חבר פתר עשוי להיות הקרע האחרון שלך עם כל מה שדחף אותך להיאבק כנגד הדיכוי והניצול.

    יוסי שורץ

    ברית הפועלים הסוציאליסטית( ממשיכה את דרכם של לנין וטרוצקי)

הגיבו למודה ועוזב ירוחם ? לא כי גם היום הוא ממשיך להטעות

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים