הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-26 בספטמבר, 2002 3 תגובות

מופיד סידאווי, איש חינוך ותיק ראיין איש חינוך ותיק אחר: דני פתר. זאת, לרגל פרסום ספרו של פתר – "לב מצד שמאל". סידאווי, שעמד במשך שנים בראש סיעת חד"ש בהסתדרות המורים ראיין את פתר עבור עיתון מק"י בערבית "אל-אתיחאד". הראיון לא פורסם.

שאלה: מה הניע מורה כמוך, לאחר היציאה לפנסיה, לכתוב ספר זיכרונות?


תשובה: ספרי "לב מצד שמאל" איננו ספר זיכרונות מקובל, ספר זיכרונות כוללני על חיי. הספר מתמקד בחיי הציבוריים, בחינוך ובחברה. אין זה מקרה שחלקו הגדול של הספר הוא דיאלוג שקיימו איתי שניים מבני, סיני וקובי, במשך שנתיים וחצי. מי שקורא את הדיאלוגים האלה רואה שאני מספר מה שהיה רק בחלקם, ואילו בחלקם האחר אלו שיחות בנושאים רעיוניים-פוליטיים, חברתיים- חינוכיים, שיש בהם לא מעט חילוקי דעות, אם כי שלושתנו נטועים במשבצת אחת. גם עשרים ההרצאות והמאמרים בחלקו השני של הספר, רק אחדים נכתבו בעבר הרחוק. יש גם דברים שנכתבו בשנים האחרונות. מה שהביא אותי לעשות זאת, היא הידיעה שנסיבות חיי אפשרו לי לקיים פעילות ציבורית משולבת, חינוכית-חברתית נדירה למדי ולאורך שנים רבות. ומכיוון שאני רואה בשילוב הזה, שיכול כמובן להתממש בדרכים אישיות שונות, את ליבה של השקפתי החברתית- חינוכית, זהו גם ליבו של הספר הזה.


שאלה: למה בחרת לספר את השם "לב בצד שמאל"?


תשובה: אני שומע מכל צד הערות מחויכות: "הלב של כולנו הוא בצד שמאל". לי חשוב מאד שהקורא בספר יבין ש"כולם" הזה, ואפילו "חלקם הגדול", אינם מקובלים עלי בהקשר המטאפורי של הביטוי. השמאל האמיתי בעיני הם רק אלה  השוללים את החברה הקפיטליסטית ואת עולמה הערכי, והחותרים לחברה סוציאליסטית בעלת עולם ערכי מנוגד, והם עדיין מיעוט, משמעותי אומנם, בחברה האנושית ומיעוט קטן גם בחברה הישראלית.


שאלה: במה התיאוריה הפילוסופית-חינוכית שאתה דוגל כה שונה מזו של הימין?


תשובה: אנסה להשיב תשובה קצרה לשאלה כה רחבה. אנחנו חיים בתקופה בה הפופולריות של החינוך מרקיעה שחקים, והסיבה לכך ברורה: גם הקפיטליזם הנצלני ביותר של ימינו אינו יכול להתקיים ללא אוריינות אלמנטרית. היצרנים והצרכנים של ימינו אינם יכולים לתפקד בלעדיה. על-כן חשוב שדווקא מחנכים, המממשים את המעשה החינוכי מצד שמאל, לא יחדלו מלהשמיע בקול צלול מאוד כי אין בנמצא חינוך, גם הנאור ביותר, המסוגל לכשעצמו לשנות חברה נתונה – לפחות לא ניתן לשנות אותה באורח משמעותי. רק אם יחבור אל השינוי החברתי, הוא עשוי לסייע במימושו של תהליך השינוי, סיוע רב משמעות. עקרונותיו של החינוך מצד שמאל הם בעיני פשוטים להפליא וקשים למימוש כקריעת ים-סוף בכל חברה ששולטים בה עקרונות הניצול והדיכוי:



  • השוויון בין בני האדם כיחידים וכקבוצות והסולידריות שביניהם במאבקם על השוויון הזה.
  • זכותו של כל אדם לטפס מהמקום שאליו הוא נולד אל המקום הגבוה ביותר בכל חברה נתונה, גבוה אישית וחברתית בהתאם ליכולתו ובהתאם לבחירתו.
  • חובתה של החברה והממסד החברתי-פוליטי העומד בראשה, לתת בידי כל "מטפס" את כל הכלים להם הוא זקוק, כלים כלכליים-חברתיים-חינוכיים כדי ש"טיפוסו" יצליח.
  • חובתם של המחנכים למלא את שליחותם (כי זו שליחות ולא עוד מקצוע…) במידה מקסימלית בידע חינוכי, אהבת חניכיהם ומסירות הנפש של המחנך. תמיד נתתי למחנכים (וגם לעצמי) את אותם ההנחיות: "עשה עבודתך כך שתתקרב ככל האפשר למה שהיית עושה אילו התלמיד היה בנך או בתך".
  • וכמובן – לדבוק במערכת הערכים ההומניסטיים בהם אנו מאמינים בכל עבודתנו, גם כמורים המקנים ידע וגם כמחנכים המקנים יחסי אנוש.

לעקרונות אלה קיימים בימינו שני אויבים עיקריים:


האויב האחד הוא עקרון ההפרטה של החינוך, הפוטר את החברה מהאחריות המלאה למימושו של המעשה החינוכי, וקובע כי תפקודה של החברה הוא להניח על הדלפק של "הסופרמרקט החינוכי" מוצרים פדגוגיים טובים, וכל חניך, הוא ומשפחתו, יבחרו מתוכם את אלה הרצויים להם, בהתאם לרצונם "האוטונומי" ובהתאם ליכולתם הכלכלית. האויב השני הוא עקרון האנוכיות – אישית, מעמדית ולאומית – השוטף את מוחותיהם של בני האדם כולם מינקות ועד שיבה, באמצעותה של המדיה החודרת לכל בית ללא הרף, מפתה ואונסת את הנפש.


שאלה: האם אתה חושב שיעדי ה"חינוך מצד שמאל" עשויים להביא לפתרונן של בעיות בקהילות השונות בעולמנו?


תשובה: אם לא לפתרונן – אז לפחות לקידום הפתרונות. הרי אילולא חשבתי כך לא הייתי מחנך בישראל. עמדות רעיוניות ופוליטיות הן רק מילים אם הן אינן מסוגלות לשנות לטובה את מצבם של אנשים. האנשים הם נקודת המוצא ולא רעיונות על האנשים. נראה לי חשוב שעמדות פילוסופיות וחברתיות שערכן אוניברסלי, יפורטו ויתואמו לבעיותיה של כל חברה בהתאם למקומה ולזמן שבו מתקיימת ההתאמה. מכיוון שהמצב בארצנו ובזמננו כל-כך גרוע, נראה לי שנכון נעשה אם ניקח את ישראל כדגם לפרוט ולהתאמה. כאשר אנו דנים בעקרון השוויון בין אנשים ועמים, זועקים לשמיים אי השוויון והאפליה ארוכת השנים של החינוך הערבי לעומת החינוך היהודי. כאן אין שום דבר העולה בחשיבותו על הצגת העובדות לשני העמים. ליהודים בישראל חשוב לספר ולחזור ולספר את פרטי אי-השוויון ואת האפליה המודעת והמכוונת זה עשרות שנים כלפי הערבים. חשוב להדגיש עד כמה אי-השוויון הוא בראש ובראשונה תוצאה של תקציב מפלה והוא בא לידי ביטוי בכל תחום ותחום (מבנים, שעות לימוד, מקצועות לימוד, התחום הטיפולי, התלמידים המתקשים, ההישגים בבחינות הבגרות ועוד). מכיוון שבין היהודים משתמשים גם היום בטיעונים המגעילים של "מנטליות", "אוכלוסייה מפגרת" ועוד כאלה, חשוב לחשוף את הכזב ולהביא דוגמאות על הישגים של ערבים בישראל, כאשר התנאים הם אחרים. אולם נראה לי כי את פרטי האפליה והקיפוח ראוי להביא גם בפני התלמידים הערבים והוריהם. וראוי כמובן שמאבקים משותפים לשוויון בין בתי-הספר, ינוהלו על-ידי מורים, הורים ותלמידים יהודים וערבים. פיתוחה של סולידריות במאבקים משותפים על השוויון, תקל גם את המאבק כנגד עולם הערכים של הלאומנות המשתוללת בחברה היהודית.


למחנכים היהודים נהגתי לומר כי אי-אפשר לחנך לשלום. את חשיבותו של השלום אפשר רק ללמד; והוראה זו מאוד חשובה. לחנך, שפירושו להקנות ערכים, אפשר וצריך להומניזם, לסולידריות בין עמים וליחסים של אחווה בין אנשים. ואילו לחניכים ערבים ראוי, לדעתי, בצד החינוך להומניזם והוראת ערכו של השלום, להביא הוכחות שהחתירה ליחסים אחרים בין יהודים לערבים אינה חלום שווא והשגתו אפשרית. גל הסרבנים הגואה היום נגד השרות בשטחים מהווה הוכחה חינוכית שאין טובה ממנה.


שאלה: מה היה מרכזי במאבקה של "סיעת המורים הדמוקרטית" בשנים בהם עמדת בראשה?


תשובה: אני עמדתי בראשה של הסיעה לפני הפילוג במפלגה הקומוניסטית הישראלית – מק"י, בין השנים 1965-1958. לסיעה זו (הגלגול הראשון מ"סיעת חד"ש" דהיום), היו שלושה הישגים:



  • היא היתה כל-כולה סיעה יהודית-ערבית. הדבר בא לידי ביטוי בהנהלתה, בכינוסיה, במצעה ובכל פעולתה. ראוי לזכור כי אלה היו שנות הממשל הצבאי וכל מורה ערבי שהזדהה ציבורית עם הסיעה, היה צפוי באורח מיידי לפיטורים, צפייה שמומשה במקרים רבים מאד. על כן היתה פעולתנו מרוכזת במידה רבה נגד מסע הפיטורים במשרד החינוך עצמו, בהסתדרות המורים ובפני שופטי בג"ץ. ברור שהסיעה לא היתה יכולה להתקיים כפי שהתקיימה, אילולא ידעו חבריה היהודים להעריך את גודלו של הסיכון שחברי הסיעה הערבים לוקחים על עצמם.
  • הסיעה פרצה לראשונה את הדרך להסתדרות המורים ולמוסדותיה ב- 1962, כאשר הסיעה השיגה 436 קולות ( כדאי לזכור כי אז מספר התלמידים והמורים היה קטן בהרבה), עורר הדבר סערה עצומה בכלי התקשורת של הימים ההם. בכותרות נאמר: "436 קומוניסטים יהודים וערבים מחנכים בישראל". כך הגענו לוועידה, למועצה ולמרכז של הסתדרות המורים.
  • הסיעה קבעה לעצמה מלכתחילה קו חינוכי-פרופסיונלי (כמובן שאופייה המיוחד של הסתדרות המורים אפשר זאת). נושאים כגון תנאי חינוך (תקציבים, צפיפות בכיתות ועוד); ארגונה של מערכת החינוך,  רוח החינוך (הומניזם נגד לאומנות, אי שוויון כנגד שוויון); וכמובן, הצמדות בלתי פוסקת להגנתו של החינוך הערבי נגד הממשל הצבאי.

אתה שואל האם לא עלתה אז הצעה להקים הסתדרות מורים ערבים. לא, וכמובן לא על ידנו, כאשר המאבק המשותף בכל עניין ועניין של מחנכים יהודים וערבים היה בלב ליבה של הסיעה. ברצוני לומר כי גם היום, כאשר התביעה למתן אוטונומיה חינוכית-תרבותית למיעוט הלאומי הערבי בישראל מקובלת עלי, אני שולל כל רעיון על הסתדרות מורים נפרדת לערבים. אסיים את תשובתי הקצרה לשאלתך בכך שאומר שאת פעולתה הברוכה של הסיעה הכה הפילוג במק"י מכה אנושה מאד. כאן אני חייב לציין בסיפוק כי כל החברים בהנהגת הסיעה שאחרי הפילוג במק"י, שהיו משני הצדדים של המתרס הפוליטי, התנגדו לפילוגה של סיעת המורים הדמוקרטיים ונסו לשמור על אחדותה. אולם התמיכה שקיבלה עמדה זו של החברים צפורה שרוני ז"ל ואחמד אל-חטיב מהנהגת מפלגתם רק"ח, "הרשימה הקומוניסטית החדשה", היתה אמיתית לאין ערוך יותר מזו שקבלנו אנו מהנהגת מפלגתנו מק"י שלאחר הפילוג. על-כן גם עמדתם במשא-ומתן אתנו על שמירת האחדות, מו"מ שנכשל, היתה נכונה יותר ועקבית יותר מזו שלנו.

תגובות
נושאים: מאמרים

3 תגובות

  1. גליה הגיב:

    ראיון מרתק. תודה לגדה השמאלית שחשפה אותי לכאלו אנשים מעניינים. בינה ודעת.

    אני מקווה לראות באתרכם ראיונות נוספים עם אנשים ושל אנשים שהתקשורת הרדודה נמנעת מלשתפם בשיח המדומה שהיא יוצרת.

    אגב, מדוע הראיון לא פורסם בעיתון "אל אתיחאד"?

    שוב תודה.

  2. נעם קמינר הגיב:

    כן

    כאשר כותבים הראיון לא פורסם כל בר דעת רוצה לדעת למה?

  3. אמנון הגיב:

    אולי מישהו יסביר למוכר חמוצים גזען שכמוני מה זה מק"י ,חדש,רקח , רשימה מתקדמת , בנקי וכד’ אתם צריכים לצרף מדריך המפרט את כל תנועות השמאל .

    נראה לי שקודם כל אתם צריכים לעשות שלום בינכם לבין עצמכם ואחר כך לפנות לציבור שיתן אמון בכם .

    מציע לכם להתרכז במלחמה בציונות , בצבא בתמיכה במשטרים המתקדמים בסוריה בעירק לוב ותימן הדמוקרטיות לעומת הדיקטטורה הנוראה השוררת בישראל.

    לאחי היהודים בתוך מבוך המפלגות והארגונים ותתי הארגונים אני פונה , אנא שימו לב כי " אחיכם " הערביים לועגים לכם כי מי אוהב שטינקרים ?

הגיבו לגליה

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים