היה זה שבוע טוב למתנגדים למלחמה של ארה"ב נגד עיראק. שורה של אירועים דרמטיים, הראויים לסקירה אחד לאחד, שיבשה את תוכניות הנשיא ג’ורג’ בוש. האירוע החשוב ביותר הוא גל ההפגנות נגד המלחמה בעריה של ארה"ב. בנוסף להפגנות המוניות בניו יורק ובסן פרנסיסקו, התקיימו הפגנות בעשרות רבות של ערים. מדובר על גיוס רציני של תנועה עממית, פלורליסטית והמורכבת מאישים (ובתוכם שחקני קולנוע וטלוויזיה), נציגים של הזרמים הדתיים, פעילי האיגודים מקצועיים וכמובן: תנועות השלום והמחאה של השמאל על גווניו.
בוש לא נחל הצלחה בדיון שנערך בקונגרס האמריקאי וזאת בניגוד לניתוחים השטחיים של התקשורת בארץ. רבע של הנבחרים, ורוב מוחלט של נבחרים דמוקרטיים הצביעו נגד הנשיא. ההחלטה שהתקבלה היא חמורה אך בוש נאלץ להסכים לתיקונים שהחלישו את עוצמתה והדגישו את הצורך למצות את הדרכים הדיפלומטיות לפתרון המשבר. הממשל לא זכה לרוב המסיבי לו הוא ציפה – כבסיס איתן ערב היציאה לקרב.
הניסיון האמריקאי לפצח את התנגדות נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, לא עלה יפה. פוטין אומנם הסכים לשקול את הנוסח הצרפתי (חיזוק מנגנון הפיקוח על הנשק העיראקי תוך קביעה שיש לקבל החלטה נוספת ונפרדת לפני כל פעולה צבאית מצד מעצת הביטחון) אבל לא השיב בחיוב להצעת בוש. לא לילד הזה פיללו בוש ובלייר. הם רצו החלטה חדשה ושונה של מועצת הביטחון, החלטה שתתיר להם לפעול באופן אוטומטי בשם המועצה אם תואשם עיראק בכך שאינה עומדת בהתחייבויותיה. האמריקאים אינם מעיזים כבר לדרוש החלטה של מועצת הביטחון ל’שינוי המשטר" בבגדאד אחרי שבעל הברית הנאמן ביותר שלהם, ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר, סירב לאמץ את הדרישה תחת לחץ דעת הקהל בארצו.
יש לציין לחיוב את הגמישות הדיפלומטית ואת הפתיחות של המשטר העיראקי. הניסיון של ארה"ב להוכיח שבגדאד מתחמקת מפיקוח יעיל נכשל לחלוטין בגלל יוזמות עיראקיות המלוות הזמנות אדיבות לידידים וליריבים לבקר ולבדוק את השטחים הרגישים.
כל המגמות החיוביות האלה באו לביטוי בכישלון התקשורתי של נאום בוש האחרון בסוף השבוע שעבר. בוש חזר על המלל המוכר שלו, אך ביצע נסיגה ממשית כשהכריז שמלחמה עם עיראק א י נ ה בלתי נמנעת, וזאת בניגוד לקו שנקט קודם הבית הלבן לפיו המלחמה בלתי נמנעת. הנאום לא שודר באף אחת מרשתות הטלוויזיה. יום לפני הנאום ה"חשוב" פרסמה סוכנות הביון האמריקאית מסמך המעריך שיש סבירות נמוכה שסדאם חוסיין יתקוף את ארה"ב בנשק השמדה המונית אלא אם ארה"ב תתקוף את עיראק וסדאם יעריך שאין לו מה להפסיד…
אין זה פלא שהתקשורת סבורה שרוב האמריקאים מסתייגים בצורה זו או אחרת מתוכניות המלחמה וחש שממשל בוש מתחמק מלהשיב על השאלות הקשות על המלחמה, העיתוי שלה ומטרותיה. נכון גם שהשתתקו לרגע קולותיהם של חברי קבינט המלחמה של בוש. אך השתיקה של סיעת "מלחמה בכל מחיר" – המורכבת בכירי הממשל: צ’ייני, רייס, רמספלד וולקוביץ, לא תמשך זמן רב. הם עוד ישובו ויתקפו. ובמרכז המתקפה תשוב הדרישה המוכרת: על ארה"ב לצאת למלחמה לבדה, ו"יפי הנפש" למיניהם יתעוררו ויתקבצו תחת ההנהגה של ארה"ב הנלחמת את מלחמת הקודש נגד הרוע.
איך כתוב בכתבה?
"….יש לציין בחיוב את הגמישות הדיפולמטית ואת הפתיחות של המשטר העיראקי.."
לדעתי כתיבה כזו ניזונה מפצע נפשי כואב מאוד. הפצע הנפשי של הכותב מונע ממנו לראות את המציאות וכך הוא הולך, פצוע נפש, מתנהל גם בחיי היום-יום עם הפצע שלו. הכותב מנסה לרפא את פצעו הנפשי דרך עזרה לעם מדכא חופש דיבור, מדכא נשים, מדכא עיתונות חופשית ועוד…ועוד..
יש פלא שהפצע הנפשי שלו לא מתרפא?
מכה קטנה נוספת, סמלית בעיקרה, ניחתה על הששים אלי קרב: הענקת פרס הנובל לנשיא לשעבר ג’ימי קרטר ודבריו כי אם היה סנטור היה מצביע נגד הצעת ההחלטה של הממשל.