הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-9 בנובמבר, 2002 16 תגובות

איני מכיר אותך אישית. אף פעם לא הזדמן לי להחליף אתך מלים. אבל אני עוקב אחרי דרכך מרחוק, מאז עשית במלחמת-לבנון מעשה שהרשים אותי מאוד: התפטרת מתפקידך הצבאי כמחאה על ההרפתקה המטורפת של אריאל שרון.

קצינים בכירים, המוותרים על הקריירה למען עיקרון מוסרי, הם זן נדיר בכל צבא, ובצה"ל על אחת כמה וכמה. לשם כך דרוש אומץ-לב מוסרי, שהוא, בעיני, חשוב מאומץ-לב גופני בקרב.


אחרי שמנחם בגין (שידע להעריך יושרה והגינות) החזיר אותך לתפקיד צבאי בכיר, התרגזתי עליך לא אחת, כאשר ניסית, כאלוף פיקוד-המרכז, לפייס את המתנחלים. בכל זאת קיוויתי שתתמנה לרמטכ"ל – אף שהיה ברור לי שצה"ל החדש, שהתגבש בשנות הכיבוש והדיכוי, לא יקדם איש-מצפון כמוך לתפקיד העליון. תפקיד זה שמור כיום למופזים וליעלונים.


עכשיו אתה מועמד לתפקיד בכיר חדש: יו"ר מפלגת-העבודה וראש מערכת הבחירות שלה. אני מקווה שתזכה בתפקיד. אם זה יקרה, לא אקנא בך.


אתה תירש מפלגה שהגיעה אל עברי פי פחת. במשך 20 חודשים איומים היא היתה הפילגש המבוזה של שרון – אותו שרון שמחית נגדו כאשר עשה שמות בלבנון. מפלגת-העבודה עזרה לו עכשיו לעשות שמות עוד יותר נוראות בשטחים הפלסטיניים. שמעון פרס שיכנע את העולם ששרון הרע, איש סברה ושתילה, הפך לשרון הטוב, רודף השלום. בנימין בן-אליעזר עשה את העבודה השחורה והעניק את חסות מפלגת-העבודה למדיניות של הוצאות-להורג, הרס התשתית, פיצוץ בתים, עקירת עצים, הפקעת אדמות והקמת התנחלויות בקצב מטורף.


מפלגה כזאת תוכה בבחירות שוק על ירך. מי צריך ליכוד ב’? בוודאי לא הגימלאים והמובטלים, הנכים והחד-הוריים, שהמפלגה מנסה להתחנף אליהם אחרי שלא נתנה עבורם אגורה שחוקה אחת במשך שנים. גם לא האזרחים הערביים, שהמפלגה מקשקשת באוזניהם על "אופק מדיני" מבלי לטרוח לרחוץ תחילה את ידיה המגואלות-בדם.


למפלגת-העבודה צפוי חורבן, וזה יהיה אסון למדינה. הימין הקיצוני ישלוט בה בשנים הבאות באין מצרים. הוא יהרוס כל סיכוי לשלום לעשרות שנים, אולי לדורות, אולי לצמיתות. מפלגת-העבודה לא תמלא אפילו את תפקיד האופוזיציה. היא תשאיר אחריה חור שחור.


אם אתה תזכה במינוי, יהיה עליך לשנות מצב זה באופן דרמתי ובמהירות-שיא, תוך כדי מערכת-בחירות סוערת. זה יהיה אתגר עצום. שום מפלגה אינה מסוגלת ליצור נכסים פוליטיים במערכת-בחירות – היא רק יכולה לממש נכסים שנוצרו במשך שנים. האזרח למד שהבטחות-בחירות שוות כקליפת-השום. והנה אתה נדרש לעשות דבר כמעט חסר-תקדים: לשנות את מהות מפלגתך ותדמיתה – וזאת תוך כדי מערכת-בחירות.


זה חסר-תקדים אבל לא בלתי-אפשרי. בתנאי אחד: שתדבר בלשון חד-משמעית, ישרה וחדה, בלי גמגום, בלי היסוס, בלי דמגוגיה, בלי התחכמויות, בלי גימיקים.


יועצי-בחירות ואסטרטגים למיניהם יגידו לך שעליך לדבר תחילה בלשון שמאלנית כדי לכבוש את מנהיגות המפלגה, ואחר-כך בלשון ימנית, כדי לרכוש את הבוחרים מן המרכז. אם תבחר בדרך זאת – תיכשל, כי הזמן קצר מדי. אבל דרך זו אינה דרכך.


הסיכוי היחיד שלך לעמוד במשימה הוא להיות אתה, לומר את האמת אשר בלבך, לומר אותה בפה מלא וביושר.


והמסר צריך להיות פשוט ונחרץ:



  • למדינה זו אין עתיד אלא בשלום.
  • השלום הוא אפשרי, אם אנחנו מוכנים לשלם את המחיר.
  • יש שותף לשלום. רוב העם הפלסטיני רוצה בשלום. יאסר ערפאת רוצה בשלום. (אם תברח מהשם הזה, כדרך הפחדנים, יאבד המסר את אמינותו.)
  • השלום פירושו מדינה פלסטינית, גבול הקו הירוק בשינויים הדדיים מוסכמים, ירושלים בירת שתי המדינות, פינוי כל המתנחלים מהשטח הפלסטיני.
  • יש לעצור מייד את כל פעולות ההתנחלות. יש להעביר את הכספים לצמיחת המשק ולשירותי הסעד.
  • יש להבטיח חלוקה שוויונית של הנטל והמשאבים.
  • יש להשיג שביתת-נשק מיידית, להוציא את צה"ל מהערים והכפרים.
  • יש לחדש מיד את המשא-והמתן מהמקום שבו נעצר בטאבה, ולהשיג הסכם סופי תוך שנה.

זוהי אלטרנטיבה ברורה. היא תיתן לציבור את האפשרות לבחור. עליך להבטיח שאם ינצח הימין, לא תכנס מפלגת-העבודה ל"ממשלת-אחדות".


האם זה יבטיח ניצחון בבחירות? בוודאי שלא. אבל הוא נותן סיכוי סביר – בעוד שהדרך הנוכחית מבטיחה מפלה נחרצת ומבישה.


גם אם הימין ינצח הפעם, יבטיח המצע הברור הזה שמפלגת-העבודה תהווה אופוזיציה לוחמת, שתחת דגלה יתאספו יותר ויותר מאוכזבי הדרך הימנית. היא תעשה את הכל כדי לכבוש את השלטון מחדש. ההזדמנות לכך תבוא כאשר הציבור ימאס סוף-סוף בדרך הכוחנות והדיכוי, שאינה מובילה אלא לשפיכות-דמים אינסופית ולחורבן כלכלי וחברתי. יש רבים, יותר מכפי שחושבים, שמחכים לזה.


צריך הרבה אומץ כדי ללכת בדרך זו. הוכחת בעבר שיש לך אומץ כזה. אני מקווה שהוא יעמוד לך גם עכשיו.

תגובות
נושאים: מאמרים

16 תגובות

  1. נעם קמינר הגיב:

    מאמר מענין ומלא אופטימיות כלפי מצנע. אך לצערי אלה הן משאלות לב.

    נראה לי כי אין למחנה השלום כל ברירה אלא להתייצב מאחרי חד"ש. לא כיוון שחד"ש היא הבית הטבעי למחנה השלום, אלא כיוון שהיא היחידה המציגה אלטרנטיבה ברורה לעבודה ולמרץ – אלטרנטיבה המבוססת על שויון בין העמים ומאבק בלתי מתפשר בגזענות.

    האם חד"ש תסכיל לקלוט לתוכה את מחנה השלום הראדיקאלי? זו שאלה אחרת. עד עכשיו נכשלה חד"ש בבניית מערכת של אמון וכיבוד הדדיים. הגיע הזמן שחד"ש תפנה אל מחנה השלום ותסביר לו כיצד הוא יכול לקחת חלק במערכת דמוקרטית המעצבת את דרכה של חד"ש.

  2. אורי שני הגיב:

    אורי!

    אולי תצטרף למפלגת העבודה?

    אתה חושב, שמצנע רוצה לשמוע עצות מאיתנו? הוא הרי היה יכול להצטרף למפלגה אחרת? בשביל להציל את מפלגת העבודה? למה זה כ ל – כ ך חשוב להציל את מפלגת העבודה????

  3. אלכס מסיס הגיב:

    אורי אבנרי לא קרא במאמרו להצביע בעד מפלגת העבודה.

    נעם קמינר מתפרץ לדלת סגורה.

    פעילי השלום,זכויות האזרח והצדק החברתי, שאינם חברים

    במר"ץ ובמפלגת העבודה – ממתינים עדיין לחד"ש, בתקווה

    שתתחדש ותמריא מעל לקריאות הנדושות לשיתוף פעולה של החלטות וועידה וועד מרכזי.

    חד"ש צריכה לעשות הרבה כדי שתרכוש את אמון המצביעים

    בשמאל הלא-מפלגתי:

    – להיות מפלגה ישראלית,יהודית-ערבית למעשה ולא להלכה.

    – להציג בפני המצביעים הלא-ערבים את מעשיה והצלחותיה

    של ח"כ תמר גוזנסקי ב ע ב ר י ת.

    – להשתחרר מההגמוניה הערבית על חד"ש

    – לקרוא לדיאלוג שמאל-לא-מזוהה וחד"ש ללא דיחוי, כדי

    לשמוע בבהירות מה מונע מהם להצביע חד"ש ומה יש לעשות, כדי לתמוך בה בבחירות.

    – רשימה שבה שלושת המקומות המובטחים (הלוואי) נמסרים לחברי מק"י – לא תעורר אימון במצביעים שאינם

    קומוניסטיים. רשימה שישראלי-יהודי מוצב בה במקום

    השלישי- ךא תזכה לפתקי הצבעה רבים בקלפיות הלא-ערביות.

    – רשימה שבכינוסיה אין דגל לאומי ויש דגל פלסתיני –

    לא תזכה לאמון השמאל הלא-ערבי.

    הבחירות קרובות, הזמן קצר והמלאכה מרובה.

    ——-

    הכותב הוא חבר מועצת חד"ש

  4. אדי סער הגיב:

    אני מוצא במה להיתלות בה בדברי אלכס מסיס ונועם קמינר (עם אורי אבנרי אני כמובן מסכים) בעניין חד"ש. כאיש שמאל אידאולוגי שלא הצביע מעולם חד"ש למרות השקפת עולמי התואמת, הדבר היחיד שהרתיע אותי היתה הזדהות היתר של חד"ש עם הלאומנות הערבית. כתנועה סוציאליסטית-מרכסיסיסטית, צריך להוקיע כל לאומנות (הייתי אפילו אומר לאומיות) גם זו של הצד "הצודק" או "החלש" לכאורה. רק האומץ לגזור גזירה שווה בין הלאומנות הערבית ללאומנות היהודית תביא להפיכתה של חד"ש למפלגה יהודית-ערבית (או יותר נכון אזרחית-סוציאליסטית, ללא ציון לאום בכלל) אמיתית.

  5. שמוליק קולטון הגיב:

    אני מסכים אם אורי אבנרי וגם אני מקווה לנצחונו בבחירות. אבל מה לעשות מפלגת העבודה היא כבר לא אלטרנטיבה לשמאל אמיתי ולצערי גם מרצ. הבעיה שלנו בשמאל הישראלי שאין לנו כול כך אלטרנטיבה חוץ מחד"ש שלצערי הדברים שנכתבו אליהם בתגובות שלפניי הם מאוד נכונות לגבי המפלגה הזאת. מה שנשאר זה לדחוף ועורר את חד"ש מפנים עכשיו ממש עכשיו לפניי הבחירות. ואני מקווה בשבילי ובשבילה שהיא תתעורר כי אני בהחלט בספק אם המפלגה הפעם תעבור את אחוז החסימה.

  6. נעם קמינר הגיב:

    תגובתו של חבר מועצת חד"ש אלכס מסיס על הרכב הרשימה וחשיבותה של תמר גוזנסקי כיהודיה לא עולים בקנה אחד עם מטרות חד"ש והתביעה להתנער מלאומיות.

    נציגי חד"ש צריכים להבחר על סמך תרומתם וקישוריהם ללא קשר למוצאם. בכך, אנחנו חד"ש טובים יותר ושונים מכל השאר. בין הציונים בוחרים רק יהודים, אצל הלאומנים הערבים יהיו רק ערבים.

    אצלנו המוצא לא משנה. משנה העמדה היכולת והנכונות להאבק לשויון וצדק חברתי.

    נמאס לי להצטדק שחד"ש היא ערבית. מה לעשות ו 95% ממצביעה הם ערבים. העובדה שליהודים יצוג מעבר לכוחם המספרי היא רק תעודת כבוד לחד"ש.

    אבל הבעיה הרצינית ביותר של חד"ש היא להוכיח שהיא תהיה מוכנה להיפתח לזרמים וקבוצות אחרות – אלה שאינן מק"י. וכאן חד"ש עדיין עומדת במבחן ההוכחה.

  7. שמוליק קולטון הגיב:

    הבעיה של חד"ש היא שבמקום להראות כמו מפלגה שמייצגת שיוויון בין שניי העמים היא נראת כבר יותר כמו מפלגה לאומנית ערבית. והיא כבר מזמן לא אלטרנטיבה לשמאל היהודי ואין לה כבר סיכוי לזכות בקולות צפים בשמאל הישראלי.

  8. אבי דביר הגיב:

    עדיף להצביע לעזמי בשארה. מדוע למצנע?

  9. שחר שניצר הגיב:

    אורי אבנרי, נציג הבורגנות הציונית, נאמן להסכמי אוסלו באמצעותם ניסה האימפריאליזם, בלא הצלחה, לכפות הקמת בנטוסטן על 20% משטח פלסטין וחיסול שאלת הפליטים, מעמיק תמיכה פוליטית מלאה לגנרל מצנע, האיש שחלק ניכר מהבורגנות הציונית מבקש להציב כתחליף בן אליעזר, על מנת להפיץ שוב את אשליית אוסלו. הוא איננו מעלה כלל, ולא במקרה, את שאלת הפליטים כמו גם את המלחמה הברברית הצפוייה נגד העם העיראקי. אבנרי השתדל תמיד לשמור על מקום טוב בתוך המערכת האימפריאליסטית מאז קריאתו המפורסמת "קדימה לדמשק". הדרישה מהנהגת חד"ש, אם ברצונה לזכות בקולות השמאל המהפכני, היא להתנער פומבית ממצנע ומהאשליות שהוא מפזר ולומר בבירור ששום תמיכה פוליטית לא תנתן למפלגה ציונית, ולו גם בצורה של רשת בטחון.

  10. אלכס מסיס הגיב:

    כדי להגיב על מאמר כלשהוא, יש לקרוא ולהבין אותו.

    אורי אבנרי לא "קרא" להצביע בעד מפלגת העבודה, הוא

    קרא למיצנע,להנהיג את מפלגתו,לשלום ישראלי-פלסטיני,

    על פי המצעים המדיניים של חד"ש וגוש שלום, שאין כל הבדל מהותי, ביניהם.

    ההכתמה (השמצה) ב"אימפריליזם" מקומה במדור פסיכיאטרי, שעדיין לא נפתח ב"הגדה השמאלית" ונראה,

    שיש בו צורך,למקרא "תגובה" היסטרית כזו.

    נועם קמינר צודק כמובן: רשימת המועמדים לכנסת צריכה

    לכלול את "הטובים ביותר" ולכן, צריכה תמר גוזנסקי

    לעמוד בראשה – תמר, היא ללא כל ספק,הטובה ביותר. כל

    משאלי הקוראים בעיתוני ישראל,סבורים כך ובחירתם

    בתמר,כח"כ החרוץ והחיובי בין עשרת הח"כים המעולים –

    חוזרת על עצמה, בכל שנה. לדעתו של נעם:"מה לעשות

    כשתשעים וחמישה אחוזים הם בוחרים ערביים" – אפשר רק

    להשיב ב"מה לעשות שהליכוד שןלט בממשלה ?" – ולכן,

    לא נאבק לשנות מצב שכזה ? – אנו צריכים לעשות, כדי

    שבוחרים ישראלים-יהודים רבים נוספים, יצביעו חד"ש

    במקןם למר"צ.נןכל להשיג את מטרתנו, רק (!) עם תמר גוזנסקי במקןם הראשון, לא בגלל "יהדותה" אלא, משום שהיא הטובה מכל שאר המועמדים.

  11. שחר שניצר הגיב:

    אתה רוצה לומר לי חבר יקר איפה נאמר בתגובה כי אבנרי קרא להצביע למצנע. השמצות ועלבונות הם דבר שבשגרה אצל חלקכם. פעיל קומוניסט שאיננו מסוגל לשלב את המונח אימפריאליזם בדבריו מתעקש שלא לראות את המציאות כפי שהיא באמת. לגבי האבחנות הפסיאטריות מוטב לי לא להגיב בכלל שהרי הסטליניזם מאז ומתמיד הצטיין בהוקעת מהפכנים. כל אשר ביקשתי הוא שהנהגת חד"ש תודיע פומבית כי אין היא מתכוונת לתת תמיכה ו/או רשת בטחון למפלגה ציונית. בחינה מדוקדקת של ההיסטוריה מראה לנו היכן נגמרו שיתופי פעולה של מפלגות פועלים, אפילו מעוותות, והבורגנות.

  12. יוסי שוורץ הגיב:

    הדינמיקה של הויכוח בין בפ"ס ובין נמרוד אמזלג ממנהיגיה של חד"ש, חשף במידה גדולה את המהות של הרפורמיזם הסטלניסטי העושה טרנספורמציה והופך לסוציאל דמוקרטי ציוני. טרנספורמציה זו ממפלגות "קומוניסטיות" מזויפות למפלגות רפורמיסטיות מוצהרות רק מוכיח את הטיעון הטרוצקיסטי ביחס למהותו של הסטלניזם.

    מה מהות הרפורמיזם ומה תפקידו במאבק המעמדי?

    הרפורמיזם אינו מפלגה סוציאליסטית לא מהפכנית, אלא מפלגת פועלים עם הנהגה זעיר בורגנית ופרוגרמה בורגנית שתפקידה הוא קונטר מהפכני, דהיינו חיסול המהפכה הסוציאליסטית, בשיטות הכוללות רצח מהפכנים. הסוציאל דמוקרטיה פנתה לשרות האויב המעמדי ב1914 כאשר רתמה בכל מקום את מעמד הפועלים למכונת הרצח הבורגנית של מלחמת העולם הראשונה.

    איך הגדירה לנין?:" תוכן פוליטי אחד גם לסוציאל שובניזם וגם לאופורטוניזם: שיתוף פעולה בין המעמדות, הסתלקות מן הדיקטטורה של הפרולטריון, הסתלקות מפעולות מהפכניות, התרפסות לפני החוקיות הבורגנית. אי אמון בפרולטריון, אמון בבורגנות" ( האופורטוניזם ותמוטת האינטרנציונל כרכים נבחרים, ד 267).

    משום בגידה זו הוקם האינטרנציונל הקומוניסטי במאבק פוליטי אדיר בין שני הזרמים. האחד מארגן את המהפכה הסוציאליסטית השני משתף פעולה עם הבורגנות כנגד המהפכה.

    היש בין אלו הקוראים לעצמם סוציאליסטים ואשר השתתפו בויכוח על הבחירות שאינם מזהים את עמדותיו של נמרוד אמזלג כסוציאל שובניסט כהגדרתו של לנין?

    אם צודקים חברי בפ"ס, מה היחס של סוציאליסטים להנהגת חד"ש? כחברים נחמדים טובים או כבוגדים במעמד הפועלים כפי שלנין התייחס אליהם?

    לצערי גם יורם ואיריס מחד וגם זיו מאידך ניסו לרכך את הויכוח במקום להצטרף באופן עקבי לעמדת בפ"ס בויכוח זה שהוא עקרוני בניגוד לשאלת כן לבחור או להחרים שזו שאלה טקטית.

    יסכימו אתי חברים אלו שהם ביקשו לרכך את הויכוח באמצעים שונים ואפשרו לנמרוד להסתלק ממנו במקום להמשיך ולחשוף את מלוא עומק הרקב.

    אין זו שאלה אישית, ואישית אני רואה את זיו ואת יורם ואת איריס כחברים. זוהי שאלה פוליטית פרוגרמתית.

    לדעתי נעמדו חברים אלו בינינו לבין הרפורמיזם השובניסטי. אני מבקש מהם מסיבה זו לקרוא את המאמר הבא של טרוצקי שלדעתי רלוונטי.

    הצנטריזם והאינטרנציונל הרביעי:

    היערכות-מחדש בתנועת הפועלים הבינלאומית

    ליאון טרוצקי [1]

    1. המאורעות באוסטריה [2] הבאים לאחר המאורעות בגרמניה, מניחים את המצבה על הרפורמיזם ה"קלסי". מכאן ואילך רק המנהיגים המטומטמים ביותר של התנועה האיגוד-מקצועית באנגלייה ובארה"ב וחסידם הצרפתי ז’והו [3], נשיא האינטרנציונל השני, ואנדר ולדה ואיכטיוזאורים פוליטיים דומים יעזו לדבר בגלוי על הפרספקטיבה של התפתחות שלווה, רפורמות דמוקרטיות וכו’.

    הרוב המכריע של הרפורמיסטיים מתקשטים כעת במודע בצבעים חדשים. הרפורמיזם נכנע כעת לאינסוף הגוונים של הצנטריזם השליטים בשטח בתנועת הפועלים ברוב הארצות. דבר זה יוצר מצב חדש לחלוטין ובמובן מסוים, חסר תקדים בשביל העבודה הפוליטית ברוח המרכסיזם המהפכני (בולשביזם).

    האינטרנציונל החדש יכול להתפתח בעיקר על חשבון המגמות והארגונים הקיימים כיום. יחד עם זאת, לא יכול האינטרנציונל החדש ליצור את עצמו אלא דרך מאבק עקיב כנגד צנטריזם. בתנאים אלה אי-התפשרות אידיאולוגית ומדיניות גמישה של חזית מאוחדת משמשים כשני כלי-נשק להשגת אותה מטרה.

    2. יש להבין בראש וראשונה את התכונות האופייניות של הצנטריזם המודרני. אין זה קל: ראשית, משום שהצנטריזם הודות לאמורפיות (חוסר מבנה) האורגני שלו, נכנע בקושי להגדרה חיובית; הוא מאופיין במידה גדולה הרבה יותר על ידי מה שהוא חסר מאשר על ידי מה שהוא מכיל.

    שנית, מעולם לא התהדר הצנטריזם בכל צבעי הקשת במידה שהוא עושה זאת כיום, משום שמעולם לא היו שורות מעמד הפועלים נמצאים בתסיסה כמו בתקופה הנוכחית. תסיסה פוליטית, בעצם מהות המונח, משמעה היערכות מחדש, העתקה בין שני קטבים, מרקסיזם ורפורמיזם; כלומר, המעבר דרך הדרגות השונות של הצנטריזם.

    3. ככל שתהיה הגדרת הצנטריזם קשה, משום שתמיד יש לו אופי "נסיבתי", אנו יכולים וחייבים להציג את המאפיינים היוצאים מן הכלל ואת המיוחדויות של ההתארגנויות הצנטריסטיות שמוצאן מן המשבר של האינטרנציונלים השני והשלישי.

    א. בשטח התיאורטי, הצנטריזם הוא אמורפי ואקלקטי. [4] ככל שהדבר אפשרי הוא נמנע מהתחייבויות תיאורטיות ונוטה (בדבור) לתת העדפה ל"פרקטיקה המהפכנית" על התיאוריה, מבלי להבין כי רק תיאוריה מרכסיסטית יכולה להקנות לפרקטיקה כוון מהפכני.

    ב. בתחום האידיאולוגיה לצנטריזם צורת קיום טפילית: כנגד מרכסיסטים מהפכנים הוא חוזר על הנימוקים המנשביקים הישנים (מרטוב, אכסלרוד, פלכאנוב) [5], כרגיל מבלי לחשוד בכך; מצד שני את הנימוקים העיקריים כנגד הימין הוא משאיל מן המרכסיסטים, כלומר בראש ובראשונה מן הבולשביקים-לניניסטים, בהקהותו את הקצה החד של הביקורת, בהימנעו ממסקנות מעשיות, ועל ידי כך הופך הוא את ביקורתם לחסרת משמעות.

    ג. צנטריסט נכון תמיד להצהיר על עוינותו לרפורמיזם; אולם הוא אינו מזכיר את הצנטריזם. יתר על כן הוא מעריך את עצם ההגדרה של צנטריזם כ-"בלתי-ברורה", "שרירותית", וכו’; במילים אחרות, אין הצנטריזם אוהב להיקרא בשמו.

    ד. צנטריסט, לעולם חסר ביטחון לגבי עמדתו ושיטותיו, מביט בשנאה על העיקרון המהפכני: להצהיר מהו המצב לאמיתו. הוא נוטה להשתמש בטכסיסים אישיים ובדיפלומטיה זעיר-ארגונית כתחליף למדיניות עקרונית.

    ה. הצנטריזם נמצא תמיד במצב של תלות רוחנית בקבוצות ימניות, נוטה להתרפס לפני היותר מתונים, לשתוק על חטאיהם האופורטוניסטיים ולהסוות את פעולותיהם בפני הפועלים.

    ו. את הססנותו מכסה הצנטריסם תכופות ע"י התייחסות לסכנה של "סקטאריות" ("כיתתיות"), אשר בה הוא מבין לא פסיביות תעמולתית-מפשטת (מן הסוג הבורדיגיסטי [6]) אלא תשומת לב פעילה לטוהר עקרונות, בהירות עמדה, עקביות פוליטית, שלמות ארגונית.

    ז. הצנטריסט תופס מקום בין האופורטוניסט והמרכסיסט האנלוגי במידת מה לזה שתופס הזעיר-בורגני בין הקפיטליסט והפרולטר: הוא כורע ברך לפני הראשון ומתעב את השני.

    ח. בזירה הבינלאומית מגדיר הצנטריזם עצמו אם לא על ידי עיוורון אלא על ידי קוצר-ראות: אין הוא מבין כי בתקופתנו, אין מפלגה מהפכנית ארצית יכולה להיבנות אלא כחלק של מפלגה בינלאומית. בבחירת בני בריתו הבינלאומיים מבחין הצנטריסט עוד פחות מאשר בארצו.

    ט. הצנטריזם רואה במדיניות הקרמלין רק סטייה "אולטרה-שמאלית", הרפתקנות, פוטשיזם, בהתעלמו מן הזגזגים האופורטוניסטיים הימניים (קואומינטנג, הועדה האנגלו-רוסית [7], מדיניות חוץ פציפיסטית, הגוש האנטי-פשיסטי וכו’).

    י. צנטריסט נכון לבטוח תמיד במדיניות של חזית מאוחדת ברוקנו אותה מתוכנה המהפכני ובהפכו אותה משיטה טקטית לעקרון עליון.

    יא. צנטריסט נכון לפנות להטפת מוסר פתטית על מנת לכסות על ריקנותו האידיאולוגית; אין הוא מבין כי מוסר מהפכני יכול להיווצר רק על הבסיס של דוקטרינה מהפכנית ומדיניות מהפכנית.

    תחת לחץ התנאים עשוי הצנטריסט האקלקטי לקבל אף את המסקנות הקיצוניות ביותר רק על מנת לסגת מהן לאחר מכן בפעילות. בקבלו את הדיקטטורה של הפרולטריון ישאיר הוא שוליים רחבים לפרשנות אופורטוניסטית; בהצהירו על הצורך באינטרנציונל רביעי יפעל הוא לבנות אינטרנציונל ה-½ 2 וכו’.

    4. הדוגמה הזדונית ביותר של צנטריזם היא, אם תרצו, הקבוצה הגרמנית "התחלה מחדש" (Neubeginnen). בחוזרה באופו שטחי על הביקורת המרקסיסטית על הרפורמיזם, מגיעה היא למסקנה שכל אסונות מעמד הפועלים נובעים מפילוגים וכי הישועה טמונה בשמירה על אחדות המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות. אדונים אלה מציבים את המשמעת הארגונית של ולס (Wels) ושות’ מעל לאינטרסים ההיסטוריים של הפרולטריון. מאחר וולס ושות’ כופפים את המפלגה למשמעת הבורגנות, מייצגת קבוצת "ההתחלה מחדש" במציאות, עטופה בביקורת שמאלית גנובה מן המרכסיסטים, סוכנות רבת-נזק של הסדר הבורגני, אף אם זו סוכנות בדרגה השניה.

    5. הגוף המכונה לשכת לונדון (כעת אמסטרדם) מייצג ניסיון ליצור נקודת מוקד בינלאומית עבור אקלקטיות צנטריסטית, אשר סביבה מנסות קבוצות ימניות-אופורטוניסטיות ושמאליית-אופורטוניסטיות אשר אינן מעזות לבחור באופן סופי כיוון ודגל להתאחד.

    במקרה זה, כמו באחרים מנסים הצנטריסטים להדריך את התנועה לנטות לאורך דרך אלכסונית. הגורמים המרכיבים את הגוש מושכים לכוונים מנוגדים.

    ה-NAP (מפלגת הפועלים הלאומית בגרמניה) נעה בזהירות לעבר האינטרנציונל השני; ה-ILP (מפלגת הפועלים העצמאית באנגליה) נעה באופן חלקי לעבר האינטרנציונל השלישי ובאופן חלקי – לעבר הרביעי; ה-SAP (מפלגת הפועלים הסוציאליסטית של גרמניה) וה-OSP (המפלגה הסוציאליסטית העצמאית של הולנד) משנות כיוון ומפקפקות לכיוון האינטרנציונל הרביעי.

    בנצלו ובשמרו את האמורפיות האידיאולוגית של כל משתתפיו ובנסותו להתחרות בעבודה של יצירת אינטרנציונל חדש, משחק הגוש של "לשכת לונדון" תפקיד ריאקציוני. כישלונה של התארגנות זו הוא בלתי נמנע לחלוטין.

    6. הגדרת מדיניות הקומינטרן כצנטריזם ביורוקרטי שומרת על מלוא כוחה גם כעת. למעשה רק הצנטריזם מסוגל לזינוקים קבועים מבגידות אופורטוניסטיות להרפתקנות אולטרא שמאלית; רק הביורוקרטיה הסובייטית רבת הכוח מסוגלת להבטיח בסיס יציב במשך עשר שנים למדיניות ההרסנית של זיגזגים.

    צנטריזם ביורוקרטי להבדיל מהתארגנויות צנטריסטיות שהתגבשו מתוך הסוציאל-דמוקרטיה, הוא תוצר התנוונות הבולשביזם; הוא שומר – בצורה קריקטורית – כמה מסימניו, עדיין מוליך מספר ניכר של פועלים מהפכנים, לרשותו אמצעים חומריים וטכניים יוצאים מן הכלל, אולם בהשפעתו הפוליטית הוא כעת הזן הצנטריסטי המטמטם ביותר, המפרק מבחינה ארגונית והמזיק ביותר.

    ההפיכה הפוליטית של הקומינטרן, ברורה כעת לכל העולם, מסמנת את ההכרח בהתפוררות נוספת של הצנטריזם הביורוקרטי. בתחום זה תפקידנו הוא להציל את האלמנטים הטובים ביותר עבור המהפכה הפרולטרית. בד בבד עם ביקורת עקרונית בלתי נלאית, נשקנו העיקרי בהשפעה על פועלים הנמצאים עדיין תחת דגל הקומינטרן הוא חדירה נוספת של רעיונותינו ושיטותינו לתוך אותם המונים רחבים העומדים כעת ברובם המכריע מחוץ להשפעת הקומינטרן.

    7. בדיוק כעת, כאשר הרפורמיזם נאלץ להתכחש לעצמו בהשתנותו או במותו לתוך הצנטריזם, נעצרות, בניגוד לכך, כמה קבוצות של צנטריזם שמאלי, בהתפתחותן ואף נסוגות. נראה להן כי הרפורמיסטיים כבר קלטו כמעט הכל, וכעת מה שהכרחי הוא לא לשחק בתביעות מופרזות, ביקורת, פראזיולוגיה קיצונית, ואז אפשר יהיה במכה אחת ליצור מפלגת המונים "מהפכנית".

    במציאות, מסוגל הרפורמיזם, המאולץ בכוח המאורעות לכפור בעצמו, באין לו פרוגרמה ברורה, אף לא טקטיקה מהפכנית, להרדים את הפועלים בהשרישו בהם את הרעיון שהתחייה המהפכנית של מפלגתם כבר הושגה.

    8. עבור מרכסיסט מהפכני המאבק נגד רפורמיזם מוחלף כעת כמעט לחלוטין על ידי המאבק נגד צנטריזם. ההצגה הגלויה בלבד של מאבק חוקי מול לא חוקי, של אמצעים שלווים מול אלימות, של דמוקרטיה מול דיקטטורה אינה קולעת כיום ברוב המקרים משום שהרפורמיסט המופחד, בהתכתשו לעצמו נכון לקבל את הנוסחאות ה"מהפכניות ביותר" אם אין הן תובעות מעצמו הינתקות סופית מחוסר-ההחלטות, חוסר ההחלטה וההמתנה מלאת הציפיות של עצמו. המאבק כנגד אופורטוניסטים מסתתרים או מוסווים חייב לכן להיות מועבר בעיקר לשטח של מסקנות מעשיות מתביעות מהפכניות.

    לפני שבקבל ברצינות דיבורים על "דיקטטורה של הפרולטריון" עלינו לתבוע הגנה רצינית כנגד פשיזם, ניתוק מוחלט מן הבורגנות, בנייה שיטתית של מיליציה פועלית, אימונה ברוח מיליטנטית, יצירה של מרכזי הנגה בין-מפלגתיים, צוותות אנטי-פשיסטיים, סילוק של בוגדים פרלמנטריים, איגוד-מקצועיים, גם מלחכי פנכה של הבורגנות, קרייריסטים.

    בדיוק במישור זה חייב המאבק העיקרי כנגד הצנטריזם להיעשות. כדי להמשיך במאבק זה בהצלחה יש לשמור על יד חופשית, כלומר, לא רק לשמור על עצמאות ארגונית מלאה, אלא גם על חוסר פשרנות ביקורתי בקשר לנצרים ה"שמאליים" ביותר של הצנטריזם.

    9. בולשביקים-לניניסטים בכל הארצות חייבים להכיר בברור את התכונות המיוחדות של השלב החדש במאבק למען האינטרנציונל הרביעי. המאורעות באוסטריה ובצרפת נותנים דחיפה רבת-עצמה להיערכות-מחדש של כוחות הפרולטריון בכיוון המהפכני, אולם דווקא העקירה של רפורמיזם גלוי על ידי צנטריזם מפתחת כוח משיכה חזק כלפי קבוצות צנטריסטיות שמאליות SAP, OSP)) אשר רק אתמול היו קרובות להתאחד עם הבולשביקים-לניניסטים.

    התהליך הדיאלקטי יכול ליצור על פני השטח את הרושם שהאגף המרקסיסטי היא שוב "מבודד" מן ההמונים. הונאה מחפירה! שינויי הכוון של הצנטריזם שמאלה וימינה נובעים מעצם טבעו. יהיו עוד עשרות ומאות אפיזודות כאלה בדרכנו. יהיה זה מורך-הלב העלוב ביותר לפחד להתקדם רק משום שלא כל החברים לנסיעה עתידים להגיע עד לסופה ממש.

    אם תהיינה הפניות האופורטוניסטיות החדשות של בני בריתנו הצנטריסטים נסיבתיות או סופיות (במציאות תהיינה הן משני הסוגים) התנאים הכלליים ליצירת האינטרנציונל הרביעי על הבסיס של בולשביזם אמיתי הופכים יותר ויותר רצויים.

    הרדיפה של ה"שמאליים-הקיצוניים" אחר השמאליים הפשוטים, של השמאליים אחרי המתונים, של המתונים אחר הימניים, כמו הרדיפה של אדם אחר צלו, אינה יכולה ליצור ארגון המונים יציב: הניסיון האומלל של המפלגה הסוציאליסטית העצמאית בגרמניה (USP) שומר כעת גם הוא את מלוא כוחו.

    תחת לחץ המאורעות בעזרת ביקורתנו וסיסמאותינו, ידרכו הפועלים המתקדמים על ההיסוסים של המנהיגים השמאליים-צנטריסטים ביותר, ואם יהיה צורך, גם על המנהיגים עצמם. בדרך לאינטרנציונל חדש לא ימצא האבנגרד הפרולטרי תשובות אחרות מאשר אלו אשר עובדו על ידי הבולשביקים-לניניסטים על הבסיס של ניסיון בינלאומי במשך עשר שנים של מאבק תיאורטי ומעשי בלתי פוסק.

    10. במשך השנה האחרונה גדלה השפעתנו הפוליטית במספר ארצות. נהיה מסוגלים לפתח ולהרחיב הצלחות אלה בזמן קצר יחסית בתנאים הבאים:

    א. לא להתחכם לתהליך ההיסטורי, לא לשחק במחבואים אלא לומר את הדברים כמו שהם.

    ב. לתת לעצמנו דין וחשבון תיאורטי על שינויים במצב הכללי אשר, בתקופה הנוכחית, לעיתים קרובות, מופיעים כפניות חדות.

    ג. לשים לב בזהירות להלך הרוח של ההמונים ללא דעות קדומות, ללא אשליות, ללא רמאות-עצמית, במטרה להעריך נכון את יחסי הכוחות בתוך הפרולטריון, להימנע מאופורטוניזם כמו מהרפתקנות ולהוליך את ההמונים קדימה.

    ד. בכל יום, בכל שעה לענות בברור לעצמנו מה צריך להיות הצעד המעשי הבא, להכין ללא לאות צעד זה ועל הבסיס של ניסיון חי להסביר לפועלים את ההבדלים הנובעים מעקרונות שבין בולשביזם ובין כל שאר המפלגות והזרמים.

    ה. לא לערבב משימות טקטיות של חזית מאוחדת עם המשימה ההיסטורית הבסיסית: היצירה של מפלגות חדשות ואינטרנציונל חדש.

    ו. לא להזניח אף את בן הברית החלש ביותר למטרות של פעילות מעשית.

    ז. לעקוב בזהירות אחר בן-הברית השמאלי ביותר כיריב אפשרי.

    ח. להתייחס בתשומת-הלב הרבה ביותר אל אותן קבוצות הבעות כלפינו; להאזין בסבלנות ובזהירות לביקורתם, ספקותיהם ופקפוקיהם; לעזור להם להתפתח בכיוון המרכסיזם; לא להיבהל מהקפריזות, האיומים והאולטימטומים שלהם (צנטריסטים הם תמיד מלאי קפריזות ורגישים), לא לעשות שום ויתור כלפיהם בעיקרון.

    ט. ושוב: לא לפחד להצהיר מה המצב לאמיתו.

  13. שיר הגיב:

    אני מסכימה עם אורי אבנרי. יש להכיר בעובדות הקיימות, ואלו הם קווי היסוד לכל הסכם שלום. לדעתי חשוב להציל את מפלגת העבודה מכוון שהיא מפלגת השמאל הגדולה במדינה, והיא חשובה גם מבחינה היסטורית.

    חד"ש , לא מייצגת את הדעות שלי , היא פחות יהודית ממה שהייתי רוצה לראות את המדינה שלי. ומרצ, שלדעתי היא מפלגה נהדרת, לא מסוגלת לקחת את כמות המנדטים שמפלגת העבודה יכולה לקחת.

    מצנע, הוא קצין בכיר , מצפוניסט ואדם ישר. אילו יכולתי להצביע לו (אני צעירה מידי) הייתי מצביעה.

  14. מוני פוט יפר הגיב:

    אז מצנע שמע בקולך ומה יצא לו, למפלגת העבודה ולשלום הנכסף? פרס הוא אדם מאד פרגמתי ,הוא יכנס לקואליציה ומתוכה יתרום תרומה משמעותית לשלום, כמו ש ר ק הוא יודע לעשות! שמעון בהצלחה, אוהבים אותך מאד !

  15. ליאור ברק הגיב:

    נו, מה תגיד עכשיו מר אבנרי?

  16. ליאור ברק הגיב:

    נו, מה תגיד עכשיו מר אבנרי?
    האומנם ערפאת באמת רצה שלום? האומנם באמת לא היתה לו אלטרנטיבה? האומנם דרך חלוקת הממתקים של רבין וברק היתה מוצלחת יותר מדרכו של שרון? אנא ממך הסבר לי במה ואיך? ובהסברך, אנא התייחס לכך שדרכם הובילה ישירות לאנתיפדה שניה, ושמנגנון "הביטחון" הפלשתינים הפך למכונת טרור. בבקשה ממך תסביר לי אם תוכל, ובמשפטים פשוטים ובשפה לא גבוהה, במה דרכם של רבין וברק היתה מוצלחת יותר, מבחינת התוצאות להם הביאה?
    בכך שהיו יותר נחמדים?

    השמאל הקיצוני מפחיד אותי לא פחות מהימין הקיצוני, לא פחות מחרדים קיצוניים ולא פחות מפלשתינאים קיצוניים. המשותף לכולם הוא שהשכל הישר לא בהכרח פועל אצלם בקו ישר. אידאולוגיה חזקה מדי, כמו שדה כבידה, מעקמת את אור המציאות. היא פשוט לא טופחת על פניהם. אינני מתנגד לדרכי שלום, להיפך: זאת הדרך הראשונה אותה מנסים. אבל מה אם היא לא עובדת? מה עושים? מבקשים יותר יפה? מנסים לחייך יפה שלא יפוצצו אותנו? נותנים עוד ממתקים שיעודדו אותם להמשיך? לפעמים צריך להפעיל כוח, ובצורה מושכלת. טיפש היה מצנע שנכנס למפלגה שהציבור הבין כי אין לה מה להציע, וכי היא ממשיכה לנגן את זמירות השילשום אחרי שברור כי נכשלו כבר אתמול, שלא לדבר על היום. וטיפשים לא פחות האינטלקטואלים לכאורה, המשוכנעים כי בעולם "המתורבת" ו"הנאור" של המאה ה-21 לא דרוש להפעיל כוח, וניתן לפתוך כל סכסוך בדרכי שלום.

הגיבו לאבי דביר

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים