אמנון רובינשטיין, הישראלי הנאור, שר החינוך לשעבר בממשלת רבין, יוצא מעל דפי "הארץ" (" ישראלים נגד ישראל", 20 בנובמבר 2002) להאיר את עינינו כנגד הסכנה הנוראה – סרבן מצפון העז להתראיין בבי.בי.סי., לתקוף קשות את הממשלה ולומר שהוא מודאג באשר לעתיד המדינה. אכן, מצווה על כולם להתגייס כנגד אנשים כאלה, ה"מנהלים את גל התעמולה האנטי-ישראלית" כדברי רובינשטיין.

בהתקפתו חסרת הרסן על אותו סרבן, מבליע רובינשטיין כמה הנחות יסוד שהוא מניח. לצערי, הנחות אלה משותפות לרובם המכריע של אנשי הציבור והתקשורת בישראל 2002. הן נטמעו בתת-מודע הלאומי עד כדי כך, שאין כמעט איש המהרהר בהן או מערער עליהן עוד. הן מעידות על מצבה העגום של הדמוקרטיה הישראלית, או מה שנשאר ממנה.

והרי כמה מן ההנחות:

• כל האנגלים הם אנטישמים. בעצם, אם להקשיב לכלי התקשורת בישראל של השנה האחרונה, כל האירופים אנטישמים (כולל הדנים שהצילו יהודים, כולל ההולנדים שלא נכנעו לחרם הנפט) וזו הסיבה היחידה שהם מותחים על ממשלתנו ביקורת.
  
• גם אם יש כאלה שאינם אנטישמים, הרי הם טיפשים מטופשים, וברגע שישמעו ישראלי מתראיין ומותח ביקורת חריפה על ממשלתו, יהפכו לאנטישמים בו במקום.
  
• אסור למותחי ביקורת על הממשלה להתראיין בחו"ל. רק לשליחי הממשלה מותר להתראיין שם, להפיץ כזבים (הנחשפים בדרך כלל באופן מיידי) ושנאת ערבים גזענית, ואגב כך באמת לעודד אנטישמיות.
  
• אסור להבין מאין נובע הטרור. יותר נכון, מותר להבין מאין הוא נובע רק באמצעות ההסבר של הימין (המשתרע כיום עד רובינשטיין ומעבר לו): עבורם, הטרור הוא ההוכחה הסופית לכך שהערבים הם חיות. ומכיוון שהם חיות, שומה עלינו להיכנס בהם עוד ועוד (ואת התוצאות כולנו רואים בשטח). בסוף יבואו אנשים נאורים כרובינשטיין וינקו את השיירים.
  
• החברה הישראלית כמובן אינה בסכנת התפוררות, כי המדד העיקרי לחוסנה של חברה היא יכולתה לייצר קול אחד ויחיד ולהשתיק את כל השאר. זו גם ההוכחה לכך שמדינתנו היא דמוקרטית לעילא ולעילא, ואוי לו למי שחושב אחרת.
  
• ולסיום: "הכיבוש הוא צרה צרורה… יש לשים לו קץ באמצעות הסדר מדיני". כלומר, ללא הסדר מדיני אסור לשים קץ לכיבוש. נשמע מוכר? כן, לפני זמן לא רב גם ראש מפלגתו של רובינשטיין, השר לשעבר שריד, דגל בכך שאסור לצאת מלבנון ללא הסדר מדיני. מזל שהיו לנו "ארבע אימהות" שחשבו אחרת.

לפני עשרים שנה, בעת הדיון על הקמת ועדת החקירה לטבח בסברה ושתילה, שמעתי את נאומו של אמנון רובינשטיין בשידור חי ברדיו ואף הקלטתי אותו. היה זה ללא ספק הנאום הנאור והאחראי ביותר בין אלה שנשמעו באותו דיון. בדיוק אז, בגיל 16, הפסקתי להאמין למתלהמים ולהוזים של הימין, ולחסרי החוליות של מפלגת העבודה. אנשים כרובינשטיין נראו ונשמעו אחרת, כאלה שניתן לראות בהם ובמעשיהם דוגמה. ואכן, משך שנים רבות ראיתי בהם דוגמה.

מדי פעם מאז 1967 יצא מקרב הציבור היהודי בישראל מישהו שניסה להחיל עלינו כללי מוסר קשיחים ואוניברסליים, וזעק כי שעבוד מיליוני בני אדם ללא זכויות הוא חטא איום, פשע כנגד האנושות שחייבים להפסיקו מייד וללא שום תנאי, אחרת יבולע לנו. בכל הפעמים האלה, דאגו רובינשטיין ודומיו לחבור אל הימין, להוציא את הזועק – שמעון צבר, ישראל שחק, ישעיהו ליבוביץ, אורי אבנרי, אייבי נתן או כל אחד אחר – אל מחוץ לגדר ולהפכו ל"שונא ישראל". ואני ורבים כמותי, ראינו מן הסתם במעשיהם דוגמא לחיקוי (וגם אזהרה…), נזהרנו מלהתקרב יתר על המידה אל הזועקים מחוץ לגדר, והקפדנו שלא להתייחס אליהם ברצינות.

למרבה המזל גדלתי סוף סוף והתחלתי לחשוב בעצמי. ראיתי מתוך חוסר-אונים, כיצד בשנים המבוזבזות של 1999 ו-2000 מזדנבים שריד, רובינשטיין וחבריהם אחרי כנף גלימתו של ברק. בשתיקתם, הם שימשו גלולת הרגעה כנגד הספקות שהחלה מדיניותו המזלזלת והרת-האסון כלפי הפלסטינים לעורר. גם לאחר שפרצה האינתיפאדה, ולמי שישב קרוב כל-כך למסדרונות השלטון היה ברור כי ברק מתיר לצבא לאבד כל רסן וכי התקשורת מאבדת קשר עם המציאות בשטח, המשיכו נציגי לשתוק. אני, שבבחירות האחרונות הייתי פעיל מתנדב במרצ (לא עוד…), הבנתי, אולי קצת מאוחר מדי, היכן עומד סיום הכיבוש בסולם העדיפויות של נציגי – איפשהו בין פתיחת הקניון בהרצליה בשבת לפקקי התנועה בגוש דן.

עכשיו אתם שוב עוזרים להוציא מישהו אל מחוץ לגדר: הפעם זה אני, ועוד מאות סרבנים כמוני. אבל גדרות שמקימים שבטים מבוהלים כדי להסתתר מפני המציאות, כבר אינן עושות עלי שום רושם. גם אם תמשיכו לחבור למסיתים נגדנו, גם אם תשתיקו אותנו בכוח, וגם אם תמשיכו למלמל מלים מכובסות אל מול כליאתם והרעבתם של מיליוני חפים מפשע ואל מול כל שאר המעשים ה"יפים", את האמת שלנו לא תוכלו למחוק:

הכיבוש אינו "צרה צרורה", ואינו מלה גסה, כי אם פשע איום ומתמשך שהפכתם אותנו לשותפים בביצועו. סיומו המוחלט והמיידי עומד בראש סולם העדיפויות, ואינו מותנה ואסור שיותנה בשום דבר. כי פשוט לא נוהגים כך בבני אדם. כי בצד השני יש בני אדם, לא חיות.

הכיבוש הוא התשתית העיקרית לטרור שמופעל נגדנו, הכיבוש הוא עצמו טרור כנגד מיליוני פלסטינים חפים מפשע, הכיבוש הוא הסכנה הגדולה ביותר לקיומה של מדינת ישראל.

מדינת ישראל זקוקה כעת לפטריוטיות אמיתית, כזו שיודעת לעשות חשבון נפש כואב ולהסיק ממנו את המסקנות, ולא פטריוטיזם נבוב מסוג ז’, המנסה להפגין נאמנות על חשבון "קורבנות קלים".

מעבר לכל זאת, יש בי צער גדול על כך שאדם שהיה פעם נאור ושימש לי מודל לחיקוי, מידרדר לאמונה בסדרת ההנחות שהופיעה לעיל, ומגיע לשבטיות מבישה ולהתרת דם. ואולי לא היו הדברים מעולם, ומלכתחילה היה הכל רק הצגה של נאורות, רק משחק עלוב של תדמיות.

Share on Facebook