הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-26 בדצמבר, 2002 אין תגובות

אני רואה כאן הרבה ממתנגדינו, משורות הקיצונית שבהתנחלויות, שכנראה אינם מרוצים מכך שהגענו עד הלום; ביום חמישי, לאחר פינוי הדמה של ההתנחלות מהואדי שמולנו, שאל אותי בטלפון קצין משטרה: "זה עוד רלוונטי? אתם עדיין רוצים להפגין?"; בירושלים, באחד הימים האחרונים, קיבלתי עצה ידידותית: "לכו לעזה, תפגינו מול הלשכה של ערפאת"; …וגם חברים שלי תוהים לפעמים: "מה יש לך מכל ההפגנות האלה? מה שכחת בחברון?".

בפעם הראשונה שהייתי בחברון הייתי במדים. הזדמן לי להגן על כמה מהמתנחלים שעדיין יושבים כאן, בחגיגת בר מצווה שערך משה לוינגר לאחד מבניו במערת המכפלה. באותו טקס ברך האב את הבן המחויך ובין היתר ברך לו – "שתמשיך להפוך דוכנים של הערבים בשוק".


בחרתי לפנות אל כל אלה, ואל רבים אחרים, ולומר כמה מלים על "למה אנחנו כאן"; לנסות להסביר "מה שכחתי בחברון".


אנחנו כאן כדי להעביר מסר לממשלת ההתנחלויות ולשותפיה היהודים, המתנחלים הקיצונים. בעמידתנו כאן אנחנו אומרים להם: הנחישות אינה רק מנת חלקכם. השטחים הכבושים אינם עוד הממלכה הפרטית שלכם, בית העריצות שלכם, גינת האפרטהייד בחצר האחורית של מדינת ישראל. להתנגדות הישראלית לכיבוש אין יותר גבולות; אנחנו נהפוך את החצר האחורית לחלון הראווה של המדינה – ואז נבוא לכאן שוב, לשאול האם יש במה להתבייש – אם לאו.


אנחנו כאן גם כדי להעביר לאנשי החמאס והג’יהאד ודומיהם, ולשותפיהם האידיאולוגיים, מתנחלי חברון, יצהר ודומיהם, מסר. בעמידתנו השקטה כאן אנחנו אומרים לכם: דרך האלימות שלכם רוצחת אותנו. הפסקנו למות בשבילכם. הפסקנו להרוג בשרותכם. כל יהודי וכל פלסטיני שנרצח – דמם על ידיכם, מקדשי הדם והאדמה.


אנחנו כאן כדי לתבוע בחזרה כמה דברים – אלה "הדברים ששכחתי בחברון": אנחנו תובעים בחזרה את החזון הדמוקרטי של מדינת ישראל, ששכחנו בחברון. לכן אנחנו תובעים מממשלת ישראל להפסיק את השליטה על עם אחר – כאן, בירושלים, וביתר הגדה והרצועה.


אנחנו תובעים בחזרה את חזון העצמאות של מדינת ישראל, ששכחנו בחברון. לכן, אנחנו תובעים קביעת גבול למדינת ישראל – גבול מדיני, ולא משיחי או תנ"כי.


אנחנו תובעים בחזרה את צלם האנוש שלנו, ששכחנו בחברון. לכן, אנחנו תובעים שלא תוקם כאן טיילת, ושלא יהרסו בתי פלסטינים. אנחנו תובעים להוציא מהעוצר מאה וחמישים אלף פלסטינים שחיים כאן, ושלושה מליון פלסטינים בכל הגדה והרצועה. בשם צלם האנוש, אנחנו תובעים את זכותנו לא לרדות בבני אדם אחרים – באופן ישיר או בעקיפין. ואת זכותם לחיות בכבוד. להתפרנס. ללמוד. לקבל טיפול רפואי. לנוע בחופשיות. להתאגד כעם. ולהקים מדינה.


בשם כל אלה אנחנו תובעים את סיום הכיבוש, הכיבוש הארור, שהורס אותנו מבפנים – אותו כיבוש שחברון העצורה והדרך אליה מדגימות יותר מכל.


השלום איננו ערך מקודש. הוא ערך מקדש. השלום מקדש את חיי האדם, את כבוד האדם, את החירות ואת השוויון. כל מי שאומר "שלום" אבל חוטא לאחד העיקרים הללו – הוא מאחז עיניים.


באנו לכאן עם מסר הנחישות, בדרך של שלום. מאחורינו – מאות שלא יכולים היו להגיע בשל מגבלות רשיון ההפגנה, ומיליונים, בשני העמים, שרוצים בשלום. הנחישות פרצה את הגבול שניסתה לשים לנו המדינה, באמצעות הצבא. אם נהייה נחושים ואם דרכנו תהיה דרך השלום – ננצח גם את ההתנחלויות, את המאחזים הצבאיים-לכאורה, את העוצר ואפילו את הכאב והשנאה – ונסלול את הדרך לשלום; שלום לישראל ולפלסטין.

תגובות
נושאים: מאמרים

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים