הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-28 בדצמבר, 2002 4 תגובות

בתגובות למאמרי מיתוסים בשירות האומה הועלו כמה טענות שראויות לדיון. טענה מרכזית היתה כי אין זה נכון כפי שכתבתי "שמטרתם של המיתוסים והמסורת היא בדרך כלל לשמר ולפאר את השלטון והדת והקיימים", וכי יש גם מיתוסים אחרים. כאן הובא הסיפור הידוע על ליאונידס מלך ספרטה ואנשיו ששמרו בגבורה עילאית על מיצר התרמופילאים בפני הפרסים. אכן יש גם מיתוסים אחרים. כאלה הם המיתוסים החשובים על היווצרות העולם והטבע בשלל תופעותיו. אלא שאני עסקתי במיתוסים על יחסי חברה כפי שאפשר להבין מקביעתי. וגם כאן סייגתי את עצמי במלים "בדרך כלל". להבהרת דעתי אשתמש לדוגמה מתוך המיתולוגיה היוונית – המיתולוגיה הידועה ביותר.

חוקר הציוויליזציה היוונית הנודע מקיימברידג’, מ. א. פינליי כתב ספר נפלא בשם "עולמו של אודיסיאוס" (תורגם גם לעברית), המתאר את העולם בו חיו גיבורי האפוסים המיתולוגיים של הומרוס. אביא מתוכו פרשנותו לסיפור מתוך האיליאדה הנוגע לדיוננו.


באחת מתקופות השפל שלהם במלחמת טרויה כינסו היוונים אסיפה בה נוכחו גם פשוטי עם ובהם אחד טרסיטס. לפשוטי העם לא היתה רשות לקום באסיפה ולדבר בה. זכות זו היתה שמורה רק לגיבורים-אצילים. בכל זאת קם טרסיטס לשאת את דברו. וכך מתאר הומרוס את האיש: "בעל לשון שלוחה ומקניטה, ליבו מלא מלים – מלים רבות ללא סדר, מתקוטט עם מלכים ללא זכות והצדקה… האדם המכוער שאי פעם הגיע לטרויה… רגליו עקומות והוא פיסח ברגל אחת, כתפיו שקועות לתוך חזהו… ראשו חסר צורה עם מעט שיער מדובלל על פדחתו".


התרסתו של טרסיטס היתה: לכל הרוחות עם המלחמה שמטרתה היא לבוז שלל בשביל אגאממנון (מלך המלכים של היוונים) – בואו נחזור הביתה! הומרוס ממשיך את הסיפור כך: אודיסיאוס פסע לעבר טרסיטס פקד עליו להפסיק לחרף את המלך, הכה אותו במטה הזהב שבידיו (המטה שימש סמל לסמכות והועבר לאיש שקיבל רשות הדיבור) על גבו וכתפיו. טרסיטס התקפל ודמעות נטפו מפניו, חבורה מדממת צמחה על גבו ממכת מטה הזהב. הוא התיישב, נפחד ומיוסר כאבים, מושפל וטיפש. האנשים (הכוונה לפשוטי עם שבאסיפה) למרות שהצטערו עליו, לעגו לו. הם אמרו שזה המעשה הטוב ביותר שעשה אודיסיאוס מאודו, להפסיק את הפה המלוכלך הזה מלהציק למלך, הוא לא יעז עוד לגדף מלכים. והומרוס מוסיף "כך אמר ההמון".


פינליי מציין שמשפט אחרון זה מודגש מדי על ידי הומרוס – כאילו המשורר עצמו הרגיש שהוא הגזים בתיאורו ומוצא צורך להטעים: אל תחשבו שאני מדבר מתוך דעה קדומה אריסטוקרטית. הלא גם פשוטי העם מבין היוונים עמדו מזועזים מול חוסר חוש המידה של טרסיטס ולמרות שרחמו עליו כאחד משלהם, הם הסכימו בכל ליבם עם תגובתו של אודיסיאוס… כי אכן טרסיטס כרסם ביסודות העולם עליו הוקם עולמו של אודיסיאוס. אבל פינליי מסכם: "כמובן שהומרוס דיבר בשביל האריסטוקרטיה – מהשורה הפותחת של האיליאדה ועד למשפט המסיים של האודיסיאה".


ראוי להוסיף כאן ששלוש מאות שנה מאוחר יותר סופוקלס, גדול כותבי הטרגדיות הקלאסיות עדיין מוצא לנכון לחזק את תיאורו של הומרוס את טרסיטס, הוא אומר עליו: "עשבים שוטים אינם כלים לעולם".


כל מי שרוצה להבחין במהות המסרים שמביאה לנו המיתולוגיה היוונית חייב להבין לעומקם דברי פינליי: המיתוסים כתובים לפי נקודת ראות אריסטוקרטית – ובתור שכאלה הם מעבירים לנו את המסר של מעמד זה. לו יכולנו לעשות מיקס של זמנים היסטוריים, ומדמיינים סוציאליסט כותב סצינה זו, דמותו של טרסיטס היתה מן הסתם מצטיירת שונה לחלוטין. טרסיטס היה הופך לגבר תמיר ויפה תואר, זריז וגמיש, גופו בנוי לתפארת. דברי ההתרסה נגד המלך והמלחמה היו הופכים לנאום הומרי של פתוס גרנדיוזי שתשואות הקהל מלוות אותו.


אבל המיתוס ההומרי מעביר לנו מסר אחר – הוא מאדיר ומפאר את הסדר החברתי והדתי הקיים. מתנגדיו נלעגים ונענשים. (אצלנו במקרא – המתמרד קורח נבלע באדמה).


העם – איכרים, בעלי מלאכה, אריסים ועבדים – אינו מופיע במיתוסים או לפחות לא בדמות אנשים גיבורים עם אישיות משלהם עליהם אפשר לספר ספורים. את הבמה תופסים מטבע הדברים או יותר נכון מטבע הסדר החברתי – מלכים שרי צבא ונביאים וכוהנים. סדר חברתי (מדכא) מוצג כדבר מובן מאליו – כחוק טבע. התכונות האנושיות הנערצות ביותר הן מתוך קודקס האבירים: אומץ לב, מיומנות לחימה, עורמה במלחמה, נחישות, נאמנות, כבוד.


כאן גם הדמיון עם המיתוס של ליאונידס מלך ספרטה בו מסופר על גבורתו וכבודו לשמור על דיברתו. אלה הערכים הנערצים באיליאדה ואודיסיאה. אנו נדרשים להעריץ את אומץ ליבו ואת כיבוד הבטחתו לאתונה. העם אינו מופיע, דעתו אינה נחשבת. קשה להאמין שהמדוכאים האחרים של עם ספרטה התלהבו מן המלך האמיץ או שכל העניין נגע ללבם.


המיתוסים האפקטיביים מבחינת העברת המסרים הם אלה בהם המסר מובלע בתוך שירה עילאית וסיפורים מופלאים כמו אצל הומרוס.


היום הועם המסר של המיתוסים היוונים. עברו שניים וחצי מילניה מאז נוצרו. האלים, המלכים והגיבורים כבר מתו ואינם. תקופת ה"פונקציונליות" שלהם בה הם עיצבו את דמות החברה לה נועדו עברה גם היא. נשארנו עם הסיפורים היפים המתארים את המגוון האנושי "הנצחי". אבל אפילו כך ובפרט היום – אל לנו לשכוח את האלימות, האכזריות והסגידה לכוח המתוארות במיתוסים אלה. אנו עומדים בעצם מהצד השני של המתרס של מחברי המיתוסים האלה.


ראוי להיזכר בדברי ולטר בנימין: "ההבנה לנפש המנצח היא תמיד לתועלת השליטים בכל הזמנים… מי שזכו בניצחון, עד עצם היום הזה, צועדים גם הם בסך בתהלוכת הניצחון, המצעידה את השולטים היום על גופותיהם של המוטלים היום על הארץ. גם השלל מובל בתהלוכת הניצחון, כנהוג מאז ומתמיד. מכנים אותו ‘נכסי התרבות’… מוצאם של כל נכסי התרבות מעוררים חלחלה ללא יוצא מן הכלל. הם חבים את קיומם לא רק למאמציהם של גאוני-הרוח שיצרו אותם, אלא גם לעבודת-הפרך שלא-תשוער של בני דורם".

תגובות
נושאים: מאמרים

4 תגובות

  1. יוני הגיב:

    אין ספק כי הפנמת את ההערה שלי לגבי מיתוסים, ואכן כשם שהניצחון שייך למנצחים,כך לא פעם קורה (וכאן אני מסכים איתך) שהאיליאדה אכן מפרגנת למעמד השולט.

    עם זאת זו אינה תופעה עיקבית ולא בהכרח ניתן להסיק ממנה על כל דבר. לדוגמא, בימי התנ"ך קודקס האבירים,
    (שהוא אגב מימי הביניים ולא מימי יוון העתיקה) לא היה קיים ועדיין יש לנו סיפורי גבורה ומיתוסים אחרים שלא נועדו לכך. דוגמא מדהימה – המלך שאול, ללא ספק הטראגית שבדמויות התנך.

    צניעותו מחד, וגבורתו מאידך (לאחר דברי שמואל ע"י בעלת האוב "מחר גם אתה גם בניך עימי …" חזר להנהיג את בני ישראל ומת עם שלושת בניו בקרב!) אומץ לב זה לא שרת שום אצולה, ולמעשה לאחר זמן לא נשאר לבית שאול זכר! כאן תואר אומץ לב נטו , כערך כסמל אך ללא תועלת לאיש! גם הערך הנוסף מהסיפור (חסד של אמת של אנשי יבש גלעד שהחזירו טובה לשאול המת) לא קידם שום אריסטוקרטיה.

    אין ספק שמיתוסים מחזקים עם, וסיפורי גבורה כאלה ואחרים הופכים להיות ערכים, (ערך= דבר שמוכנים להסתכן בשבילו). לכל עם המיתוסים שלו . גם להולנדים לבלגים ולצרפתים, וללא כוח , אין שום עם שיכול לשבת על אדמתו. ה"פציפיזם" קיים רק משום שסביבו יש אמשים עם ערכים ששומרים עליו , ממש כמו אלו שאינם מחסנים את ילדיהם, ואומרים שזה יותר בריא כי כך אינם חולים, ולא לוקחים בחשבון שזה כך כי מסביבת כל האנשים מחוסנים.

    נראה את החכמים הללו נכנסים לחדר גז ללא מסיכה.
    אמרתי שהנצחון שייך למי ששרד, או כפי ששר אריק לביא בשירו "אנו אחרי רפיח"

    "את המתים נניח,

    הם לא יודעים – אבל!

    אנו אחרי רפיח,

    כמו שרצית טל!"

    לסיום נכון , החיים הם לא סרט הוליבודי, אלא מציאות יומיומית. על הבית נלחמים שכם אל שכם גם אני וגם הקונקורנציה שלי , שבחיי היומיום עושה כל שביכולתה כדי לשרוד, ממש כמוני.

    אני לא אומר לו שילחם לבד אולי יהיה לי מתחרה אחד פחות, אלא "אחי, תן לי את הכבוד להלחם עימך במטרתנו המשותפת".

  2. שמואל אמיר הגיב:

    המסר המרכזי של מיתוס שאול המלך הוא של עליונות הדת. המלוכה נלקחת משאול "יען מאסת את דבר יהוה וימאסך ממלך". המלוכה ניתנה ל"דויד איש האלוהים". מאז אפילו המשיח חייב להיות מבית דוד. המסר הוא שגם המלכים חייבים להיכנע לדת שדובריה הם הכוהנים, וכך נוצרת ברית נאמנה בין השלטון לדת.
    נוסיף רק שזה עוד סיפור מקראי חסר יסוד היסטורי שמן הסתם שירת יפה את הכוהנים.

    האריסטוקרטיה היא בין המעמדות העתיקים בהיסטוריה. המשותף לגיבוריו של הומרוס, לאבירי ימי הביניים וליונקרים בפרוסיה המודרנית הוא שכולם היו בעלי קרקע וקציני צבא. הקודקס היה דומה בצורה מפתיעה בתקופות השונות. פינליי מסביר:"כמו בקוד האריסטוקרטי של זמנים מודרניים יותר,מנלאוס לא היה יכול להזמין את תרסיטס לדו-קרב כפי שיונקר פרוסי לא היה יכול לתבוע חנוני בברלין לדו-קרב".

    אתה חוזר בהתפעלות על קלישאות לעוסות כגון: "מיתוסים מחזקים עם וסיפורי גבורה…הופכים ערכים". ו-"ללא כוח, אין שום עם שיכול לשבת על אדמתו" ו-"על הבית לוחמים שכם אל שכם". במציאות שלנו אלה כולן קלישאות הכיבוש הישראלי. לפחות אינך חוזר שוב על הטיעון הנבער והגס מכולן: "הקם להורגך השכם להורגו".

    ובחזרה למיתוסים – אני מודע לכך שישנם רבים שחונכו להאמין בהם ובערכים השמרניים הטמונים בהם, כפי שתיארתי אותם בשני מאמרים. מנגנונים אידיאולוגיים רבי עוצמה עוסקים בכך, מגן הילדים ועד לאוניברסיטה ועד בכלל. יש זרם אחר – ביקורתי, מרדני-מודרני אותו ניסיתי להציג לפני קוראי ה"גדה".

  3. יוני הגיב:

    שלום שמואל
    לא, איני מסכים עמך לגבי שאול. נהפוך הוא, דוקא מיתוס זה לא שרת את הכוהנים, שכן לפי הסיפור בעלת האוב הצליחה לנבא את העתיד, וזה ההפך ממה שהכוהנים היו רוצים להשיג. אילו היא היתה מחזקת את רוחו של שאול, או משלה אותו שינצח, ומתבדה אזי היית צודק.

  4. שמואל אמיר הגיב:

    שלום יוני,
    בסגנון זה אני מוכן בהחלט להכנס לדו-שיח. אבל אין לי מה להוסיף בענין שאול המלך. נדמה לי שאתה נאחז בפרטים ולא רואה את התמונה כולה.
    אנא דייק, אני מדבר לא רק על שלטון הכוהנים אלא על שלטון כוהנים ושלטון.

הגיבו ליוני

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים