הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-28 בדצמבר, 2002 8 תגובות

בחורף צפויה עוד מתקפה אמריקאית נואלת נגד העם העיראקי האומלל, בתמיכת כל הממסד הישראלי, מליברמן ועד מרצ. אבל הגנרלים של סדאם ימשיכו לשלוט. הפסיכוזה המלחמתית בישראל התחילה באות מלמעלה, מחוגי הממסד, באמצעות התידרוכים שלהם לתקשורת הקונפורמיסטית. כמו בקונצרט מתוזמר היטב הניף המנצח את ידו, וכל כלי התקשורת החרו החזיקו אחריו. המוזיקה אמנם צורמת, רמתה אפילו מעליבה, אבל הציבור נוהה אחריה, סופג בהכנעה את צליליה המזויפים, נכנס לבהלה או יוצא ממנה לפי ההנחיות.

כאשר שנת 1984 חלפה איכשהו בשלום, הספידו רבים את ג’ורג’ אורוול ואת נבואותיו השחורות, ואחרי התמוטטות הגוש המזרחי, משנת 1989 ועד 1991, חגגו את העידן האופטימי החדש, ואת הניצחון הסופי של הדמוקרטיה הליבראלית ומשטרה הרכושני. בינתייים מסתבר שהתוקפנות, הציניות והרצחנות, גם הכלכלית-חברתית, אינן ייחודיות רק למשטרים טוטאליטריים. 


בישראל התעלמו רוב המפלגות מלקח צ’ילה 1973, והמשיכו להישבע בשמו של הנרי קיסינג’ר ובשמה של ארצות הברית. האמריקאים השמידו את הדמוקרטיה בצ’ילה והשתיתו בארץ האומללה ההיא משטר רצחני של גנרלים, שביצע גם ג’נוסייד כלכלי בעם הצ’יליאני, אבל הביקורת בישראל נשמעה רק מבודדים, אנשי השמאל העיקבי.


במשך שנות השמונים התעלמו רוב הפרשנים הישראלים מתמיכתה האיתנה של וושינגטון בסדאם. מלחמת עיראק-איראן השתלמה לישראל והרמטכ"ל רפאל איתן, הוא רפול, שיבח אותה בפומבי. רפול נתן ביטוי לרחשי לבם של כל קברניטי המדיניות הישראלית, שהקזת הדם הנוראה במפרץ לא הזיזה להם ואף גרמה להם נחת רוח. גם כשהאמריקאים תקפו את עיראק בשנת 1991, וטענו שהם נחושי החלטה להפיל את סדאם מכסאו, שרו הפרשנים שלנו בטלוויזיה God Bless America. אותם פרשנים עצמם, שעיוורונם הפרו-אמריקאי מזכיר תופעות אחרות של שיעבוד רוחני למעצמות על כוחניות, זנחו את כל הכלים האנליטיים והעדיפו להתלהם, ואפילו להתלהב מאיפול התקשורתי שארצות הברית הטילה על המלחמה, וראו בו מודל לחיקוי. זה היה חלק מהתהליך, שבעיצומו נטשו רוב הפוליטיקאים והעיתונאים בישראל את יומרתם להשתייך למחנה הליבראלי בעולם, ועברו בגלוי למחנה השמרני. את תוצאות הבגידה האינטלקטואלית הזאת ראינו, כשאינתיפאדת אל-אקצה פרצה באוקטובר 2000.


המצב בסוף שנת 2002 חמור בהרבה. הנשיא ג’ורג וו’ בוש הוא יותר תוקפני ופחות מתוחכם מאביו, והשפעתם המרסנת של אישים בממשל של 1991, כמו ג’יימס בייקר, איננה קיימת עוד. ארצות הברית של היום אינה מתכוונת לסייע לעם העיראקי לצאת ממצוקתו הקיומית גם אחרי הדחת סדאם. בכל רחבי העולם מתרוששים עמים שלמים, בוש מסכל כל כוונה להגדיל את סיוע החוץ, או לעזור למאבק לבלימת זיהום הסביבה. בעצם, הוא קיבל את דוקטרינת בנימין נתניהו, הרואה בטירור תופעה שטנית כשלעצמה, המנותקת ממושגים של דיכוי לאומי, רעב, ייאוש, מחלות או התמוטטות האליטות בארצות המתפתחות. הוא ירש את הציניות הקיסינג’רית של אביו במדיניות החוץ, אבל אסון ספטמבר 2001 איפשר לו לשכנע את העם האמריקאי, שרק כוח צבאי מסוגל לסכל את הטירור.


כך הדחיקו כולם את לקחי התוקפנות האמריקאית בעיראק מלפני יותר מ-11שנים: מדוע השמידו האמריקאים כמעט עשרים אלף חיילים עיראקים שברחו מכוויית בלי נשק? מדוע הופצצו אזרחים חפים מפשע בעיראק? ואחרי שכל פשעי המלחמה האלה בוצעו, מדוע השאירה ארצות הברית את סדאם על כנו, ומעולם לא עשתה מאמץ רציני להפיל אותו ואת משטרו באמצעים החתרניים המוכרים לה היטב? שמא רצתה וושינגטון להשאיר את סדאם כשליט מוחלש במקצת בבגדאד, כדי ל"אזן" את האיום השיעי לא רק במפרץ, אלא גם בתוך עיראק עצמה? בסימני שאלה כאלה לא תתקלו בעיתונות הישראלית המסחרית, אבל מי שקורא עיתונות רצינית באירופה נתקל בהם מדי יום. האם יש חלופה לפלישה ולהפצצות על עיראק בחודשים הקרובים? האם מישהו מעיין ברצינות באפשרות לפרק את סדאם מנשקו באמצעים אחרים? מדוע מחבל נשיא ארצות הברית במאמצי האו"ם לכבות את השריפה? נדמה לי, שאצלנו לא בוחנים ברצינות שאלות כאלה, ומסתפקים בהפצת אבעבועות שחורות מילוליות.


הקונזנסוס הלאומי בישראל התייצב כבר מזמן לצד האומות השבעות נגד האומות הרעבות. אפילו אנשי מרצ מתחלחלים מהמאבק של השמאל העולמי נגד הגלובליזציה ונגד ההשתלטות הכלכלית הנצלנית של המערב על אוצרות העולם כולו. אין בכלל חשיבה שמאלית בארץ בנושאים האלה, למרות שקבוצות חשובות של אינטלקטואלים ופעילים צעירים עושים עבודה נפלאה ונון-קונפורמיסטית, בעיקר באמצעות האינטרנט. הזרם המרכזי אצלנו משולב לחלוטין בעולם התרבותי והרעיוני שמונהג על ידי וושינגטון, לטובת וושינגטון ומשרתי האינטרסים שלה בעולם. האם זה מוסרי לשחוק את אפגניסטן ולרצוח אלפים מתושביה כנקמה על הזוועה בניו-יורק ובוושינגטון בספטמבר 2001?  מדוע אוסמה בין-לאדן הוא גדול הפושעים בהסטוריה, ואילו קיסינג’ר, שאחראי ישירות למותם של מאות אלפים בדרום מזרח אסיה, מתהלך חופשי ומקבל כיבודים ותארים בכל רחבי העולם, כולל בישראל?


האם האליטות בישראל, שמשועבדות למולך הרכושני גם בלבוש הימני וגם בהסוואה השמאלנית שלהן, מצליחות לאורך זמן לסחוף גם את השכבות החלשות לאוריינטציה גלובאלית שמנציחה את שלטונם של 5% מאוכלוסיית העולם על 95%? כנראה שהתשובה היא חיובית. ההמונים אינם קולטים את טבעה האנטי סוציאלי והדכאני של מדיניות החוץ האמריקאית. במציאות הישראלית דווקא הימין הקיצוני הוא אנטי אמריקאי, כיוון שכל התחשבות באינטרסים בינלאומיים זרה לו. "השמאל" עדיין מייחל להתערבות אמריקאית שתחזיר אותנו לתהליך השלום.


אבל בנושא העיראקי אין חשיבות מיוחדת לחלוקה הזאת: כמעט כל הציבור היהודי בישראל מקווה שבוש יכה בעיראקים. שיקולים של צדק, של חלוקת משאבים כלל עולמית, של גאולת העם העיראקי משלטון האימים של סדאם מבלי לרצוח מאות אלפים מבניו, אינם מתלבנים כאן ברצינות. העיסוק הנרקיסיסטי באסון הביולוגי הממשמש ובא, אינו אלא הסחת דעת קולקטיבית מהדיון האמיתי. הפכנו לעם של מחרחרי מלחמה, הנסחף על ידי ממשלה המטיפה בגלוי למתקפה על עיראק ונוקטת עמדות קניבליות ורצחניות כלפי אומה שכנה. לכל אלה יש מחיר, וכתושב ישראל המגדל כאן את ילדיו, אין לי אלא להתפלל שלא נשלם אותו.


בשמאל הציוני מטפחים את התקווה, שארצות הברית תפרוק את עיראק מנשקה, ואז תוכל להתפנות לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הם סבורים שהפגנת הכוח של האמריקאים במפרץ תעצים את יכולתם ללחוץ על שני הצדדים, ואולי אף לאיים על סרבני השלום בסנקציות מטעם מועצת הביטחון. אבל בוש אינו מראה שום סימנים של נכונות להצטרף למרצ, וגם לא למפלגת העבודה. ההימור הזה הוא מפוקפק, בלשון המעטה. חבל שאין בשמאל היהודי רצון כלשהו לחשוב מחדש, ולעצב קווים פוליטיים בהתאם לקווי מתאר רעיוניים. בהעדר הפנמה של מאבק מעמדי ושותפות גורל אמיתית עם הציבור שאותו אמור השמאל לייצג, מאמצות היונים מהזן הציוני אידיאולוגיה בורגנית פרו-אמריקאית. חבל שגם בעמדות של מחנה השלום היוני בנושאים הבינלאומיים טמונים מוקשים מסוכנים, שפוגעים בסיכוי לבנות שמאל-יהודי ערבי גדול. הנפנוף בדגלים האמריקאים מהווה מכשול גדול למשימה הזאת, לא פחות מההימנעות לתמוך באזרחים הערבים בשעת מצוקתם, באוקטובר השחור של שנת 2000.


תסמונת הקונפליקט לכאורה


נראה שהחברה הישראלית, ובעיקר התרבות הפוליטית שלה, אינן מסוגלות להתקיים בלי הקונפליקט לכאורה. מחיקתה של מפלגת העבודה מקשה מאוד את העבודה על הפרשנים בעיני עצמם, ולכן נופחה כל כך המריבה המגוחכת בין ראש הממשלה אריאל שרון לבין השר צחי הנגבי. כך שיחזרו השניים את הוויכוח המנותק מהמציאות בין ראש הממשלה גולדה מאיר ומנהיג הליכוד מנחם בגין, בין שתי המלחמות, 1967 ו-1973.


שרון בעצם מרחיק לכת מגולדה, שלא הכירה כלל בעצם קיומו של העם הפלסטיני. אבל הוא עדיין נשאר נאמן לטקטיקה הקלאסית שלה: הוא מציב תנאים בלתי אפשריים להקמתה של המדינה הפלסטינית, ומנסה להטיל על הצד השני את האשמה על טירפוד הסכמי השלום. הנגבי, לעומתו, מתחלחל מעצם הצגת הצעה כזאת לפלסטינים, ובכך מצטרף לחזית הסירוב ההצהרתית, בנוסף על השתייכותו לממשלה שמהווה חזית סירוב מעשית. כל הפארסה הזאת מקבלת פרסום אדיר בתקשורת, וכך זוכה שרון בנקודות יוקרה חשובות הן בארצות הברית, והן בקרב מצביעי המרכז. התלהמותו של הנגבי היא נכס עצום לשרון. ראש הממשלה עצמו הוא האויב הקשה ביותר של העם הפלסטיני, ואין לו שום כוונה לוותר או להציע הצעות קבילות כלשהן. אבל הנגבי, בדיוק כמו אביגדור ליברמן או מיכאל קליינר מאפשרים לשרון להופיע בחברה הגונה, להתארח בבית הלבן ובדאואנינג סטריט, ואולי אף לעכב את העמדתו הבלתי נמנעת לדין בהאג. בזירה בינלאומית האמונה על נורמות יחסיות, הטיעון היעיל ביותר הוא, :"יש יותר גרועים אפילו ממני".


אצל הנגבי חל מהפך אישי. כל זמן שחשש שיועמד למשפט על עבירות שחיתות חמורות, התנהג כמו ילד נפחד, ולא הספיק לדבר בשבחיו של שלטון החוק. הוא אפילו הצטיין בתפקידו כשר המשפטים. אבל ברגע שהוסר האיום חזר לסורו: מינויים פוליטיים, מצח נחושה, שחיתות במסווה של לאומנות. אני מתגעגע להנגבי הפתטי, שהיה הרבה יותר סימפטי מהנגבי הביריון.

תגובות
נושאים: מאמרים

8 תגובות

  1. אמנון הגיב:

    אני לא מאמין למראה עיני . במלחמת המפרץ מה נפל על ישראל – ביצים ? האם יש תקדים שמדינה תשקיע את כל משאביה להפציץ מדינה אחרת .
    האם השנאה מעוורת את עינך . האם לא ידוע לך כי משפחות המתאבדים נתמכות על ידי סאדאם . מדוע לא ישקיע את הכף בעמו " האומלל" . מה השנאה הזאת לאמריקנים ? כל העולם הוא כפר קטן אך אמריקאני . האם בניך לא הולכים בג’ינס ולא שומעים שירי רוק . למה אתה מתגעגע למשטר הקומוניסטי ? האם באמריקה יש מחנות ריכוז ?
    בכל זאת אני גאה שדעה כה קיצונית מושמעת וגם אני המתנגד לה יכול להביע בחופשיות את דעתי .
    מציע לך לסוע לארצות הברית מחוץ לניו יורק ולראות מיליוני אנשים חיים בכבוד ובתרבות . כ 3% מהאוכלוסיה עוסקים בחקלאות ומספקים אוכל לרעבים בעולם .
    מדוע לא תצא נגד נסיכויות המפרץ אשר לא עוזרות " לאחיהם" הפלסטינים . ציוץ אחד של סעודיה וכל פליט פלשתיני מקבל וילה .לסיום לא קראתי על איזה מודל אתה הולך ? רק קובה , צפון קוריאה נשארו האם הן המודל ?

  2. תייר ישראלי הגיב:

    כן, בארצות הברית יש מחנות ריכוז,
    כן, הקונגרס האמריקאי מסבסד את החקלאים ב400 בליון
    דולרים (400 מליארד) כדי שלא יאכילו את הרעבים אלא,
    יאחסנו את עודפי הענק או ישמידו אותם.
    בארצות הברית, תנועת ההתנגדות מתרחבת נגד מזימת-בוש
    להתקיף את עירק – בתנועה זו יהודים-אמריקאיים רבים.

  3. יואב הגיב:

    נקודה חשובה שראוי להזכיר אותה היא נושא ההפחדה מהאבעבועות השחורות, עד 1997 היה ידוע לכל כי מחלת האבעבועות השחורות נכחדה מהעולם ורק בשני מקומות בעולם נשארו דגימות של הנגיף במרכז למחלות מדבקות באטלנטה ובמקבילו במוסקווה , לפי התוכנית שסוכמה בשנות השמונים היו אמורים האמריקאים והרוסים להשמיד בו זמנית ב1997 את הדגימות האחרונות ובכך להכחיד את הנגיף, עקב התנגדות אמריקאית התוכנית נדחתה ל1999 ואח"כ בוטלה, בין הסיבות לביטולה עלתה הטענה שייתכן כי הרוסים לא ישמידו את הנגיף וייתכן גם כי למדינות נוספות כמו סין או הודו יש דגימות אותן הן מסתירות.
    בשום שלב במהלך שנות התשעים לא הועלתה הטענה כי ייתכן שלעירק יש דגימות של הנגיף ובוודאי לא שהיא פיתחה ראש נפץ ביולוגי שמסוגל להפיץ אותו.
    לפני כשנה כחלק מההכנות למלחמה הופצה במפתיע בעיתוני העולם ידיעות על כך שייתכן כי "לעירק יש אבעבועות שחורות" ללא שום ראיות לכך שעירק השיגה אותם או שהיו לה בעבר דגימות של הנגיף וזאת למרות פקחי הנשק שבדקו את מצבורי הנשק הבילוגי שלה ולא העלו שום טענה על "סבירות" כלשהיא שהנגיף קיים שם.

    הסכנה מהשקר הזה לא נוגעת רק ליצירת הבהלה ההמונית אלא גם לנזק שכבר נגרם ועוד יגרם מהחיסון המיותר של האוכלוסיה כנגד הנגיף , חיסון שעלול לגרום לפי הערכות למקרי מוות רבים. וכל זאת כדי להצדיק מתקפה רצחנית לטובת האינטרסים של תאגידי הנפט והנשק.

  4. אחמד-עכו. הגיב:

    אנא בחיבק יא סאדם!!!
    {אני אוהב אותך סאדם}.

  5. אמנון הגיב:

    מאמין לך יא אחמד ! בודאי שמחת כאשר סדאם הפציץ את ישראל בטילים באליסטיים ללא אבחנה .
    תהיה ישר יא אחמד , עלה וענה לשאלה האם אתה מצדיק את פעולתו זו של סאדם .
    האם זה לא פשע מלחמה ?

  6. M. Dagan הגיב:

    "יא אחמד מסיכה יש " תריד אותה שנוכל לראות את הפרצוף האמיתי של ערביי ישראל

  7. עיראקי מרמת גן הגיב:

    לכל חובבי – S&M משמאלי,
    אחרי דיאגנוזה מעמיקה גיליתי שהינכם סובלים מ"אמנזיה כרונית" בקשר לתרומת ארה"ב להיסטוריה העולמית אם נצא מהנחה שארה"ב מעולם לא הומצאה מעניין מה היה גורלך מר ברעם היקר

    No wonder we are ignorant: the man who knows it all has the hardest time trying to tell it to someone

  8. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    המגיב/ה: אחמד-עכו.
    אנא בחיבק יא סאדם!!!
    {אני אוהב אותך סאדם}.

הגיבו לאחמד-עכו.

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים