הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-2 בינואר, 2003 2 תגובות

אחד הנימוקים המכריעים לפסילתו של ד"ר עזמי בשארה מהתמודדות בבחירות לכנסת היה ביקורו בדמשק – בירתה של מדינת-אויב, וישיבתו על במה אחת ליד מנהיג החיזבאללה – האויב. השחקנית ג’ין פונדה, שביקרה לאחרונה בירושלים כדי להזדהות עם הפלסטינים ותנועת הסולידריות הישראלית – חוותה לפני 40 שנה חוויה דומה, כשנסעה להאנוי בירת וייטנאם הצפונית – שהיתה אז אויבת ארה"ב.

מים רבים עברו מאז בנהר וביביי השופכין של ההיסטוריה: ג’ין פונדה היטהרה וחזרה בתשובה. בשנות ה-80 וה-90 היא הפכה לחביבת האליטה השולטת בארה"ב, כשהסבה עצמה ממהפכנית למורת התעמלות מתוקשרת, והתחתנה עם המיליארדר טד טרנר, שנחשב ליברלי כשביקר במוסקבה, הוואנה ובייג’ין (בירות האויב) כדי לקדם את עסקיו.


טרנר עצמו הסתבך לאחרונה כשהשווה את הטרור הפלסטיני לאכזריות הכיבוש הישראלי.


אילו היתה ג’ין פונדה מועמדת לכנסת ונוסעת לדמשק (האנוי של אז) היא היתה בוודאי נפסלת כמו בשארה. בדיוק כפי שקדמו לו אייבי נתן שנחת במצרים ואורי אבנרי שביקר את יאסר ערפאת בבונקר הפיקוד בביירות – בעיצומה של מלחמת לבנון.


זכות הדיבור, השתיקה והזעקה


ראשי ממשלות בעולם נוזפים או מפטרים את הכפופים להם – שרים, סגני שרים ופקידים בכירים – כשהם מדברים יותר מדי. אצלנו, שרון מצווה על בלומנטל לדבר ועל מנהל הלשכה הממשלתית לסטטיסטיקה – לשתוק.


יוסף חיים ברנר כתב את "בזכות הזעקה". היום מי שצריך לדבר – שותק; מי שמדבר – מוטב שישתוק; וכל האחרים כמעט – זעקתם אינה נשמעת.


בנק של מי?


ביום שאחרי הכותרות על הסכם הפיטורים בבנק הפועלים (פרישה), שאלתי שלושה פקידים אם נשאלו להסכמתם – בטרם חתם ועד העובדים על ההסכם עם ההנהלה. "לא" היתה תשובתו של כל אחד מהם, כשהוא מסתכל ימינה ושמאלה כדי להיווכח שזר אינו מאזין. אחד מהם, מנהל מחלקה, שם את כף ידו על פיו כאילו הסגיר סוד מדינה.


שאלה זו לא נשאלה בכתבות ובמאמרים שפורסמו ב"הארץ", יום אחר יום, מאז עירערה ההסתדרות וועדי הבנקים האחרים על סמכותו של ועד עובדי הבנק לחתום על ההסכם.


השבוע פירסם עיתון "הארץ" (לא מה שחשבת) מאמר בחתימת הכלכלן פנחס לנדאו. תחת הכותרת הזואולוגית: "יונקים מול דינוזאורים" ("הארץ", 30 בדצמבר 2002) הסביר כזואולוג-חובב את ההבדל בין יונק לדינוזאור – שאינו יכול להיות יונק – שיכול להפוך לדינוזאור…


לעולם אין לדעת מה נלמד מחר – אך במאמר עצמו לא היתה אפילו מלה אחת שתלמד את חובבי הזואולוגיה, קוראי מדור הכלכלה, אם נשאלו עובדי הבנק אם הם מסכימים או דוחים את הסכמי הוועד-הנהלה על עתיד גורלם.


מי הוא היונק ומי הדינוזאור על פי "הארץ"? היונקים הם העובדים, המנצלים את משרתם כדי להפחית את רווחי הבעלים. ואילו ההסתדרות המגנה עליהם היא הדינוזאור – חד וחלק.


מהות שמו של הבנק שהיה בבעלות חברת העובדים (הפועלים) ושל ההסתדרות – נשכחה ומושכחת. בדיוק כמו ביקורה של ג’ין פונדה בהאנוי שנשכח בעת הדיווחים מדיוני ועדת הבחירות הפוסלת.


בנק הפועלים נמכר בזיל הזול במסגרת המכירה הכללית של נכסי ההסתדרות, בראשותם של חיים רמון ומרצ (בקואליציה שלצערי גם חד"ש היתה שותפה לה).


הוא נמכר לדינאוזרים אמיתיים – משפחות הריסון ודנקנר, היונקות עתה לכיסן את רווחיו האדירים, שהיו צריכים להתחלק בין בעליו שנושלו מנכסיהם. חברי ההסתדרות אז, כמו עובדי הבנק היום, לא נשאלו אם ברצונם למכור או לקבל לידיהם את מניות הבנק, ובעצם של כל מפעלי הענק של חברת העובדים השדודה.


הדינאוזרים הם שיונקים את חלבה של כִבשת הרש, ועיתון "הארץ" הוא ביטאונם של אותן מפלצות-חברתיות ועסקיות. השאלה שאין לה עדיין תשובה היא: כיצד ינהגו ויכתבו עובדי העיתון כשחרב הפיטורים תתהפך מעליהם – בקרוב, למרבה הצער.

תגובות
נושאים: מאמרים

2 תגובות

  1. אמנון הגיב:

    חסר פרט קטן במאמר , כאשר בנק הפועלים היה בבעלות ההסתדרות גם הוועד היה פודל של ההנהלה , כל עובדי הבנק חוייבו להפקד למפלגת העבודה ולצעוד כל שנה בהפגנת ה – 1 במאי .בכל בחירות כל עובדי הבנק מכוניותיו והכח הלוגיסטי שלו עבדו לטובת מפלגת העבודה וכמוהם תנובה המשביר וכד’ . מה יותר מושחת ? ישפוט הקורא !

  2. הקורא גיל הגיב:

    יותר מושחת בנק ששייך למשפחה אחת. זה השיפוט שלי. עדיף עשרות מונים בנק ששייך לפועלים.

    בנק שלא מגלה לך מה העמלות.
    בנק שמחייב אותך ביותר משקל על כל משיכה בבנקט.
    בנק שדואג לעשיריו מאשר לרוב מחזיקי החשבונות.
    בנק שמפטר בעודו רווחי
    בנק שנקנה בהלוואה מהמדינה (ממני וממך אמנון)

    בקיצור בנק הפועלים המנוצלים.

הגיבו להקורא גיל

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים