הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-3 בינואר, 2003 10 תגובות

אחרי שביליתי כמה ימים קשים, ארוכים ומרים בדיוניה של ועדת הבחירות המרכזית במשכן הכנסת, הגעתי למסקנה שתם עידן שלטון החוק במדינת ישראל. בעצם, זו כבר בכלל לא מדינה, אלא עדה דתית-לאומנית, שמתייצבת למלחמת חורמה שבטית, בלי מצפן, בלי מצפון, בלי קריטריונים משפטיים, בלי אמות מידה ערכיות ובלי חשיבה רציונלית כלשהי. כך הותר לחלאת המין האנושי, לגזען כהניסטי מוצהר כמו ברוך מרזל לרוץ לכנסת, ונפסלו שני ח"כים ערבים שדוגלים בשלום אמת ובדו קיום בין שתי מדינות לשני העמים.

למען האמת, אין שום טעם להתייחס לדיונים האלה ברצינות. לפני ההנחיות הרשמיות שהיתווה השופט העליון מישאל חשין, העילות לפסילת מועמד או רשימה הן תמיכה בארגוני טרור, שלילת אופיה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל ועמדות גזעניות. אם היו מיישמים את ההנחיות האלה באורח שוויוני, היו חייבים לפסול את כל המפלגות החרדיות, המחוייבות למדינת הלכה, את המפד"ל, את רשימת אביגדור ליברמן, ואולי אפילו את הליכוד.


ברור שכל נושא הפסילה הוא אבסורדי. בגורלו של ברוך מרזל דנו נציגים נמוכי מצח מש"ס, המפד"ל, יהדות התורה והליכוד, שרובם גרועים כמוהו, ואולי אפילו גרועים יותר. אני לא חושב שכהנא צדק, כמאמר חסידיו, אבל ברור לי שמאיר כהנא ניצח. לא רק שתורתו הגזענית שולטת היום בכיפה תרתי משמע, אלא שגם המתודה שלו מצליחה ופורחת. הוא יצר סינתזה בין הלאומנות לבין החרדים, ואפילו נציג הליכוד בוועדה, מתי דרובלס, שיבח את הכהניסט מרזל בהתרגשות רבה, עם דמעות בעיניים. בנאומים של אנשי הימין והדתיים לא היתה נימה של הגנה (מוצדקת לדעתי) על זכותו של מרזל לרוץ לכנסת, אלא גם דברי שבח פוליטיים ואישיים לאיש עצמו. רשימת חרות שבה מרזל משובץ יכולה בהחלט להשתמש בנאומים הנלהבים של יהודה אבידן מש"ס או דרובלס מהליכוד בתעמולת הבחירות שלה.  


השופט חשין ניסה להסביר לנציגים הנבערים ונעדרי הכישורים כיצד לנהוג, אבל ללא הועיל. האיש התחבב עלי. הוא אימפולסיבי, מבריק, חסר סבלנות והגועל שהציף את כל יישותו רק העצים את מאבקו להגיע לתוצאות כלשהן באווירה בלתי נסבלת של קנאות לאומנית, גזענות וסגנון ביריוני וכוחני. מנאומו הארוך והנפלא של עזמי בשארה, החבר’ה בוועדה לא הבינו דבר וחצי דבר. כאשר ציטט את הרצל, הקשיבו רק נציגי מפלגת העבודה ומרצ. אחרי הכל, הלאומנים מש"ס ומיהדות התורה מתעבים את הרצל, על כך שבניו המירו את דתם, ועל עצם ניסיונו למצוא תחליף לאומי לדת. בשארה הזים את כל הטענות נגדו אחת לאחת, ודחה את המזימה לדחוק אותו "אל מעבר לגבולות הלגיטימיות של הפלורליזם הישראלי". אבל הוא ידע היטב, שגורלו בוועדה נחרץ מראש. הוא דיבר בעצם רק אל חשין, מתוך הנחה שאם השופט ישנה את דעתו ויתנגד לפסילתו (כפי שאומנם קרה) אז בית המשפט העליון יתיר לו לרוץ לכנסת.


בהפסקות דיברתי עם בשארה ועם חבריו, בעיקר המועמד השני ברשימת בל"ד ג’מאל זחאלקה, שהוא חבר קרוב שלי. הם היו מזועזעים. בשארה וזחאלקה עמדו איתי ועם חברי נגד הפשיסטים באוניברסיטה בתחילת שנות השמונים, ואחד ממנהיגי הפורעים של הימין אז, ח"כ ישראל כץ, שוב ניצב מולם בסגנון מקרתיסטי, מהול באלימות כבושה.  תיאטרון האבסורד: דמוקרטים ליברלים משכילים והומניסטים נאלצו להתייצב מול מבקשי נפשם, שרק יומיים קודם לכך העניקו הכשר לכהניזם, שבו הם בעצם דוגלים.


אחמד טיבי נהג בוועדה בבוז גלוי ומוצדק, וחוש ההומור שלו כבש לבבות. גם בשארה התקשה להסוות את הבוז התהומי שרחש לחברי הוועדה. חבריו התקשו להבין את הטמטום בפסילת רשימות ערביות. אחד מהם, עורך דין מכובד שלא התיר לי לגלות את שמו אמר: "אנשים המתחזים לפטריוטים מנסים לחסל את ההשתתפות של חמישית מאזרחי ישראל בתהליך הפוליטי. הרי זה יביא אסון על המדינה! אני לא מבין איך השב"כ שיתף פעולה עם הימין בנושא הזה".


מפלגות הימין והמרכז הלאומני שלחו נציגים מליגה ג’ לוועדה, ובכך עשו עוול לעצמם, לשופט חשין ולדמוקרטיה הישראלית. הצביעות של מפלגת העבודה היתה תהומית: הם איפשרו לשפוך את דמם של הח"כים הערבים, אבל יצאו למלחמה נואלת וחסרת שחר נגד מועמדותו של מרזל. עקרונית, אני מתנגד נמרץ לפסילת מועמדים מכל המפלגות ומכל הזרמים, והגיע הזמן להפסיק לזרוק בוץ במרזל, רק כדי לנקות את הדומים לו במפלגות האחרות. מפלגת העבודה היתה בקואליציה עם אביגדור ליברמן, איש יותר גרוע ממרזל מכל בחינה אפשרית. אם בית המשפט העליון העליון יאשר את החלטת ועדת הבחירות המרכזית, יחוסל סופית מושג האזרחות הישראלית על כל משמעויותיו. נהפוך למדינת אפרטהייד מצורעת בעיני כל העולם התרבותי, ולא נוכל עוד לחתור לסוציאליזציה של הציבור הערבי בכל מערכות המדינה.


בוועדה גבר כוחם של נציגים זוטרים, שאינם שונים בשום דבר מכותבי המכתבים באינטרנט, ששפיות דעתם מוטלת לעתים בספק. הם הצליחו לעצב זירה פוליטית חדשה, שבעצם עיקרה את הפוליטיקה מתפקידה. עתה פנויה הזירה רק למלחמת חורמה בין יהודים וערבים, בלי גורמים מתווכים, בלי פלורליזם, בלי דיון מעמיק, בלי אמות מידה רציונליות, בלי אינטלקט. אנשים כמו יהודה אבידן מש"ס, מתי דרובלס מהליכוד, יהושע פולק מיהדות התורה וחיים אברהם ממפלגת העבודה, הפכו את תחושות הבטן הלאומניות שלהם לנורמות חדשות, והרשו לעצמם לפסול מועמדים שעולים עליהם מכל בחינה אפשרית ובלתי אפשרית.


ד"ר בשארה אינו תומך בטירור, אלא בשלום ובזכות ההתנגדות לכיבוש. כך גם ד"ר אחמד טיבי. הרוב בוועדה מבקש להחזיר אותנו לימי הממשל הצבאי, ולמלא את השורות בכנסת בערבים משת"פים. אם הדבר יעלה בידו, יהיו אנשי שמאל ישראלים הבאים בתור לטיפול. אחרי הטיהור האתני שנעשה בערבים, יתבצע טיהור אידיאולוגי גם ביהודים נון-קונפרמיסטים. המתקפה על מרזל אינה אלא פעולת הסחה, שנועדה להוות מסך עשן לאופנסיבה האנטי דמוקרטית נגד הציבור הערבי בישראל. שוב נקרא בית המשפט העליון להציל את הדמוקרטיה הישראלית מיד עצמה. אני תוהה עד מתי הוא יצליח למלא את התפקיד הקשה הזה.


עוד על לפיד 


בני דורי ואף צעירים יותר זוכרים היטב את אופרת הרוק "טומי" של להקת ה"מי", שזכתה גם לגרסה קולנועית קצת וולגארית, אבל בהחלט מהנה. אם הגיבור האנגלי ייצג איזה מיתוס של נעורים, של תמימות שמנוצלת לרעה על ידי המשפחה והחמדנים מסביבה, אז טומי לפיד שלנו הוא האנטיתזה המוחלטת לנראטיב הזה.


לפיד, קשיש מזרח אירופי שמבקש להנחיל לנו אתוסים שאיפיינו חוגים בורגניים ביבשת בין שתי מלחמות (בסביבה חברתית ופוליטית מאויימת, עם דמוקרטיה שבירה וגזענות רצחנית) זוכה כאן להצלחה, לפופולאריות אישית ואפילו לעתיד פוליטי מזהיר. האופקים התרבותיים שלו נגמרו אולי בסטפן צוייג (וגם במקרה הזה לא הפיק את הלקחים), אבל טומי לפיד עושה חיל.


קשה לדעת אם לפיד מכיר בחובו למנחם בגין, ראש הממשלה הראשון שהתגאה בזיקתו לבורגנות המזרח-אירופית, והאיש שהחזיר את היהדות למרכז הזירה הפוליטית, והדיח ממנה את הישראליות. השיח המסורתי תחת שלטונו של בגין חיזק את המפלגות הדתיות והחרדיות, גם על חשבון הליכוד, ולפיד מגלם את הריאקציה הפוליטית והתרבותית לתהליך הזה. מאבקים כאלה כבר ניטשו בעבר בקהילות מזרח אירופה, בעיקר בפולין, אבל שינוי זוכה תמיכה רבה גם בקרב צעירים ישראלים.


הסיבות להצלחתו של לפיד הן ברורות: הזרם הסוציאליסטי והסוציאל-דמוקרטי פשוט נכחד מישראל היהודית בעשרים השנים האחרונות, ולרכושנות, גם בגירסתה האגרסיבית ביותר, יש לגיטימציה ברוב החוגים האליטיסטיים בארץ, וגם בקרב מקבלי ההחלטות מרוב מפלגות הקונסנזוס. לכך מתווסף מפעלו המונומנטאלי של אהוד ברק, שהרס את האמונה בשלום בכלל ובתהליך אוסלו בפרט. לפיד משווק עמדה נצית כאילו פרגמטית, שעשויה להתגמש במידה מסויימת אם יחולו שינויים במדיניות האמריקאית באזור, וקיבע את מפלגתו בדיוק על קו התפר שבין נצי העבודה לבין השרוניסטים בליכוד. תומכי שינוי אינם זקוקים לשום חשבון נפש, או לבחינה מדוקדקת של השקפותיהם לפי קווי מיתאר רעיוניים. המפלגה השמרנית-לאומנית של לפיד התבייתה היטב על מרכז הקונסנזוס בכל הנושאים, וכך הובלט ייחודה בנושא החרדי. 


שינוי היא המפלגה הימנית ביותר בארץ בנושא הכלכלי-חברתי, והיא דוגלת בניאו-ליברליזם תאצ’ריסטי, קניבלי, בכל נושאי הרווחה וחלוקת ההכנסות, כל זאת, בצורה גלויה ומפורשת ובסיסמה של הגנה על הבורגנות היצרנית מול ה"פרזיטים" ומקבלי קיצבאות הסעד. העמדה האותנטית לחלוטין הזאת, בצירוף השנאה לכל השונים (ערבים, מזרחים, זרים, פועלים, עניים, מובטלים) מתעלת ציבורים מוגדרים, אבל חזקים, למחנהו של לפיד. הוא מוכיח שאפשר להיות לאומן קיצוני, שונא ערבים מובהק שרק לפני שנים אחדות הציע להציב מכוניות תופת במרכזי אוכלוסיה פלסטיניים, ובעת ובעונה אחת להתנער מעול תורה ומצוות. כיוון שחלקים רחבים מהציבור הדתי והחרדי עוברים עתה תהליך מסוכן של השתלבות בלאומנות הקיצונית ביותר, יש נקודת חיבור מסויימת בין לפיד לבין שנואי נפשו. חילוקי הדעות בין לפיד לבין החרדים והדתיים אינם מדיניים, אלא חברתיים, כלכליים ותרבותיים. ברשימת שינוי לכנסת משובצים מועמדים שיש להם מכנה משותף חד משמעי, והניואנסים הם בעיקר בנושא המדיני. כולם שייכים למרכז הלאומני, אבל לכמה מהם יש זיקה לאגף הימני שלו, ולאחרים, לאגף הפרגמטי.


לרבים ממצביעי שינוי יש תדמית עצמית ליברלית, ולכן קיימת תופעה של התלבטות בין שינוי לבין מרצ, שתי מפלגות השונות זו מזו באורח קוטבי. הרי לפיד הובא בשעתו לרשות השידור על ידי הליכוד כדי לשמש קומיסאר פוליטי ימני ולטהר את השמאלנים, שהיו בעצם אנשי אסכולת מרצ על גילגוליה השונים. למען הליבראלים שנשבו בקסמה של שינוי כדאי לסכם את הפרופיל הפוליטי של לפיד ותנועתו בכמה מלים השוות לכל נפש. מותר להם כמובן להצביע בעד שינוי, אבל כדאי שידעו במה ובמי הם תומכים בהצבעה כזאת:



  1. לאומנות נצית, ומצע שאינו מאפשר שום התקרבות לשלום ישראלי-פלסטיני.
  2. אוריינטציה קיצונית על כלכלת שוק, משולבת בהתנגדות עיקבית להפעלת מנגנונים מווסתים כדי לטפל בבעיות חברתיות. שינוי חותרת לא רק להנצחת העוני והפערים, אלא להגברתם עד להקמת חברה נוסח ארגנטינה. 
  3. איבה לחרדים ולערבים, בנימוקים גזעניים ותרבותיים, אבל גם ממניעים של מלחמת מעמדות של הבורגנות נגד השכבות החלשות. 
  4. השתייכות פוליטית למרכז הלאומני, וחופש תמרון לקואליציות עם אריאל שרון, עם או בלי שרידי מפלגת העבודה. 
  5. תמיכה חד משמעית בחוגים שמרניים ותוקפניים בחוץ לארץ, בעיקר בארצות הברית. 
  6. אדישות לאיכות הסביבה ולזכויות של מיעוטים לאומיים, עדתיים, חברתיים או מיניים.
  7. ביטחוניזם קיצוני, גם בתחום הגרעיני. 
  8. התנשאות תרבותית על ישראלים שאינם נתפסים כאירופים במובן הצר, האנכרוניסטי של המונח הזה.
  9. חוסר הבנה מוחלט בטיב העימות בין המערב לבין הדרום העני, כולל העולם המוסלמי. זיקה לעמדות ניאו-קונסרבטיביות, כמעט זהות לאלה של דוברי "הרוב המוסרי" הגזעני בארצות הברית. 

מי שמסוגל לעכל תשעה סעיפים כאלה של עמדות ימניות קיצוניות, רק בזכות השנאה של לפיד לחרדים, כנראה שראוי לשינוי כפי ששינוי ראויה לו. אבל רבים וטובים נסחפים למחנהו של לפיד מבלי לאמץ את כל עמדותיו בנושאים כל כך חשובים. התנגדות לכפיה דתית היא כמובן לגיטימית, אבל ניתן לתרום למאבק הזה גם בהצבעה בעד מפלגות לא גזעניות ולא אנטישמיות. אבל עסקת החבילה, התובעת ממצביעי לפיד להכניס לכנסת, בגלל פחד מפני החרדים, חבורה של לאומנים, שמרנים, שונאי זרים, ואנשי ימין קיצוני בנושא הכלכלי-חברתי, היא פשוט בלתי סבירה.

תגובות
נושאים: מאמרים

10 תגובות

  1. אלכס מסיס הגיב:

    חיים ברעם צופה: אם יפסלו רשימות ערביות – יבוא תור
    ה"שמאלנים" שאינם ערבים…
    זו אינה עתידנות – ברעם אינו זוכר, שרשימת "העולם
    הזה כוח חדש" לוועידת ההסתדרות ב1969 נזקקה להתערבותו של בית המשםט המחוזי בתל אביב, כדי שתאושר
    להשתתף בבחירות. ראשי ההסתדרות, "המערך" של מפא"י ןמפ"מ.פסלו את הרשימה שבראשה עמדו הפרופסור לספרות
    עברית ד"ר ראובן קריץ, בוגר "השומר הצעיר" והבמאי
    פיטר פריי, עם שלום כהן, מעורכי השבועון.
    לפני כן, ב1965 – נפסלה רשימת "תכלת לבן" של תנועת
    החירות וגם אז,ציווה בית המשפט על וועדת הבחירות
    המרכזית של ההסתדרות, לבטל את החלטתה.
    כבר היו דברים מעולם.

  2. שלי הגיב:

    מאמר מעולה. ולא פחות מזה, חשוב לקרוא את פרוטוקול הישיבה. פשוט לא להאמין. מדינת ישראל בשעתה היפה.

  3. גיל הגיב:

    מאמר מצויין. באמת. אולי הניסוח החד ביותר של 2 האוולות הגדולות של הבחירות הקרובות: שינוי, ופסילת הרשימות.

    כמה זמן בתי המשפט עוד יוכלו להגן בגופם על הדמוקרטיה?פחות מדי

  4. יוני הגיב:

    מר ברעם שלום
    נהניתי לקרוא את מאמרך למעט הסופרלטיבים…
    למען ההגינות, כדאי לציין מעט עובדות שנישמטו ממאמרך.
    ראשית, קרה דבר בארץ בשנים האחרונות, המיעוט הערבי (הזהה בגודלו אגב לעליה הרוסית ) החליט להחזיר את הגלגל 50 שנה אחורה.
    מהומות אוקטובר, לא פרצו בגלל שויון חופש או אפליה כלשהיא, נהפוך הוא.
    הם פרצו על רקע רצון ערביי ישראל להזדהות עם אחיהם אויבי המדינה.
    כן, אותה מדינה ציונית בה יש להם זכויות שוות.
    במהומות, ובהפגנות אחרות, לא תשמע על דו קיום שלום ושויון אלא על חזון אחר , שעמו לא אוכל להשלים.

    לא רק בתחום הפוליטי חזרו ערביי ישראל לאחור, אלא גם בתחום התרבותי, לדוגמא, נסיון הלינץ בכוכבי הפורנו בטירה.

    אין ספק, שחברי הכנסת טיבי ובשארה (וגם אחרים) אינם טלית שכולה תכלת, אם היו כאלה, היית קורא להם משת"פים.
    במקום לנהל מדיניות אמיתית של הליכה לדו קיום עם האוכלוסיה היהודית, הובלת קו לאומי ישראלי (כן, גם ערבים ישראלים יכולים) לדוגמא בנושא ירושלים (מדוע מוסלמים בישראל אינם אחראים מספיק כדי לשמור על האינטרסים הישראלים בהר הבית? ) ולעזור להוציא ערמונים מהאש, הם הלכו על הרעיון של בידול מהאוכלוסיה היהודית הדומיננטית.

    אז מה להם כי ילינו?

    טובה גדולה עשתה הוועדה לערביי ישראל, אולי תקום מנהיגות ערבית ישראלית, שלא תתבייש לקום ולהגיד לאויבינו, –
    " אל תסמכו עלינו, אנחנו אזרחי ישראל, ונאמנים למדינה שלנו. את הכביסה המלוכלכת, נכבס בבית, ולא ניתן לכם רוצחים שפלים להיכנס".
    אני מדבר על מנהיגות, לא על האוכלוסיה, שרובה הבין זאת מזמן.

    לגבי שינוי, שמאל וליברליזם.

    יש לא מעט אמת במה שכתבת חלקים אפילו מצערים מאוד, אולם במצב הקיים שהוא הפוך מהנורמלי, מזוהה השמאל האידאולוגי לא עם סוציאליזם אלא עם "אליטיזם". את הצד החברתי, הפקיר השמאל לאחרים בימין המפה הפוליטית, שמיצגים הרבה יותר טוב את תפיסת האוכלוסיה לגבי שלום וביטחון.
    הפקיר כתבתי ולא בכדי, מדוע לא יכולה להיות מפלגה סוציאליסטית וימנית גם יחד? .

  5. אלמוג שבתאי הגיב:

    יוני, דבריך לגבי ערביי ישראל נגועים בעוורון. עזוב את חוסר השוויון האזרחי, הקיפוח הכלכלי של האוכלוסיה הערבית בישראל מאז קום המדינה הוא שערורייה – הקצאות אפסיות, פשוט אפסיות בכל התחומים – חינוך, בריאות, תשתיות… אני באופן אישי ידעתי תמיד בתאוריה שיש קיפוח, אך כשראיתי יום אחד את המספרים – התקציבים המפונים למגזר הערבי לעומת כלל התקציב – חשכו עיני. אני מצטערת שאני לא זוכרת את המספרים, חבל שלא שמרתי את הכתבה ההיא, אבל אלה היו מספרים שהדעת לא סובלת. השמאל הישראלי – גם השמאל המתון – התריע במשך שנים על האפליה ועל תוצאותיה האפשריות (אם כמובן לא עשה דבר, או לא עשה די, כדי לתקן אותה כשהיה בשלטון). אך כשהמרירות וחוסר האונים התפרצו סוף סוף, כמו שניבאנו, באלימות, ניצבנו כולנו הלומים, כועסים ומאוכזבים. והמסקנה – בואו "נחרים" את החנויות והמסעדות של ערבים, בואו נפסול את המפלגות שלהם (כמו שאומרים בקומדיות אמריקאיות: "כן, -זה- יעזור!"). אי אפשר להתעלם מהקיפוח כשבאים לנתח את אירועי אוקטובר 2000, זה יהיה עוורון.

    לגבי שינוי – כל מילה מיותרת. מפלגה גזענית רוויה שנאה לכל מי שאינו יהודי אשכנזי חילוני ועשיר (כלומר "נאור").

  6. יוני הגיב:

    100000 בתים לא חוקיים במגזר הערבי!
    צפצוף על שלטון החוק במדינה.
    התקציבים והכספים שמקבל המגזר הערבי הם לא מתשלום מיסים של ערבים אלא תוצאה של סיבסוד ע"י המעמד הבינוני היהודי .
    ןאני – ? ואת ? איפה ?
    לא מלגה ממנה את לימודי בטכניון, אלא 3 משרות בהן עבדתי במקביל ללימודים. על אגורה אחת לא ויתרו לי כאשר קניתי דירה (וגם מענק לא וגם סבסוד לא) , 4 שנים בצבא תרמתי למדינה כמיטב יכולתי (לא לדבר על עשרות שנות מילואים). כאשר רציתי להנות על השטח שלי, חדר נוסף לילדי, מצנע וכנופיתו הכשילו אותי, ואת מדברת על קיפוח?

  7. יוני הגיב:

    עניין נוסף, אל תדברי על הדרת רגליים ממסעדות של ערבים, ראשית, זו התנשאות, כאילו שערבים עוסקים רק במסעדנות,
    שנית, האם לא קרה משהו במדינה בשנים האחרונות, את יודעת כמה מסעדות בכלל נסגרות כל חודש?
    שלישית, יש פתגם שאומר "איפה שאוהבים אותי, זה הבית שלי" ואיפה שלא?
    מהומות אוקטובר הם החטא הגדול של מנהיגי האוכלוסיה הערבית בארץ, הן לא פרצו על רקע כלכלי או חברתי, בניגוד מוחלט לדברייך, נהפוך הוא , הן פרצו למרות ההתקדמות העצומה שחלה בצד הכלכלי של האוכלוסיה הערבית. מטרתן היתה פוליטית והח"כים הערבים והאוכלוסיה הערבית , שיתפו פעולה עם המסיתים מהשטחים.
    כל טוב

  8. יוסי הגיב:

    תשובה לשאלת הסיום הניצחת של יוני: "מדוע לא יכולה להיות מפלגה סוציאליסטית וימנית גם יחד?"

    יכולה גם יכולה ואף היתה כזו במדינה דמוקרטית ונאורה אחרת. שמה היה המפלגה הלאומית-סוציאליסטית או בשם המוכר יותר המפלגה הנציונאל-סוציאליסטית ואם עדיין לא זיהיתם, אני מתכוון למפלגה הנאצית.

    אני מקווה עבורך ועבור כולנו שאיחוליך לא יתגשמו.
    אתה ככל הנראה לא ממש מבין מה משמעותו של דבר להיות בעל תודעה סוציאליסטית ולחילופין בעל תודעה שמרנית. אילו היית מבין, היית מסכים לטענה קצת שונה מזו שהצגת, קרי שעד כה, מאז קום המדינה, הסוציאליסטים היו תמיד מיעוט מצומצם. הסוציאליזם, במקרה הטוב, שימש את הלאומיות היהודית שביססה את הצדקותיה לכיבוש הארץ, העבודה ונישול הערבים על כתבי הקודש ועל הזיקה של עם ישראל לארץ ישראל, קרי הבטחתו של אלוהים. במקרה הרע יותר, שמתממש אל מול עינינו מפלגת העבודה, מרץ, הליכוד וכל השאר מעניקים בזה אחר זה נכסים של המדינה לבעלי הון על חשבון כל השאר. זה לא סוציאליזם. אין כאן סוציאליזם. וככל הנראה, אתה צודק, מה שצפוי לנו הוא שלטון נציונל-סוציאליסטי. אתה שמח לקראתו ואני עצוב.
    יוסי.

  9. יונתן הגיב:

    שלי או כל אחד אחר – פרוטוקול הישיבות נמצא איפשהו ברשת?

  10. שלי הגיב:

    הפרוטוקול מופיע כלינק בפסקה הראשונה.

    בכל מקרה אני אעתיק את הכתובת:

    http://www.knesset.gov.il/elections16/heb/protocols/prot311202.htm

הגיבו ליונתן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים