למנהיג העבודה עמרם מצנע הופעות רבות בכלי התקשורת, שלא כמו שרון הוא משתדל להעביר את מסריו. אז מה אומר מצנע? כאשר שואלים אותו (בן כספית, ערוץ 10) האם ינהל מו"מ עם ערפאת? הוא עונה כן, הוא ינהל מו"מ עם האויב – אלא עם מי? כאשר הוא נשאל אם הוא ימשיך את המו"מ מהיכן שברק הפסיק אותו, הוא מתקשה קצת בתשובה, הוא מתחמק ומרצה את תוכנית ההפרדה שלו – זו שיפעיל אם לא יגיע להסכם עם הפלסטינים. הפעם הוא לא שב על האמירה האומללה "שיכסח להם את הצורה" אם לא נגיע אתם להסכם והם ימשיכו בטרור.
בסך הכל הופעה לא רעה המתעמתת עם המוסכמה הישראלית הקדושה לא לנהל מו"מ תחת אש, ואפילו עם ערפאת. בכך הוא אפילו קידם את השיח הפוליטי הישראלי. מאז אמר זאת, נאלצו מנהיגי העבודה ומרצ לגנוז את אמירתם שאין לנו פרטנר. מאחר שאיננו מפונקים מהתבטאויות של מנהיגים ישראלים מה כי נלין עליו?
יחד עם זאת, מתעורר הרושם כאילו מצנע יודע מראש שלא יגיע לעמק השווה עם הפלסטינים, ולכן מה שנשאר לו זה לדלג מהר ככל האפשר על המטרד של המו"מ אל ההפרדה (החד צדדית). אין הוא מוכן לדבר על סוגיות ירושלים, הפליטים, או מה יציע לערפאת. אין לו גם דעה על החיסולים הממוקדים, על הכניסה מחדש לערי הגדה, אבל הוא כבר הסביר בראיונות קודמים שגם בזמן מו"מ צריך להמשיך את המלחמה נגד הטרור (כלומר הוא מקבל את הטרמינולוגיה של שרון שהמאבק לעצמאות של הפלסטינים הוא טרור).
לשומע נשאר רושם די ברור שיש לנו כאן עניין עם עוד איזה משא ומתן מייגע עם הפלסטינים שלא יוביל לשום תוצאות. אולי יקימו גדר כלשהי או מכשולים גבוהים במיוחד. אולי הרייטינג שלנו בעולם ישתפר מעט, אך הרבה לא ישתנה, מה שהיה הוא שיהיה. ההר הוליד עכבר.
אין בדברי מצנע ניצוץ שיכול להדליק אש בלבבות. להפיח בתומכיו רוח קרב, לצאת אל הכיכרות ולהפיח רוח חיים בקמפיין הכושל של העבודה. שכן אין בדברים של מצנע בשורה חדשה לציבור הישראלי. נעלמה רעננות ראשית הופעותיו שהפיחה בציבור, ואפילו בשמאל, תקווה לשינוי המדיניות הישראלית. בשורת שלום אמיתית היתה יכולה להתחרות בהצלחה על לב הבוחר. לפחות כך מלמד הניסיון ההיסטורי.
בשעתו ניצח אייזנהואר את הבחירות בארה"ב בהבטיחו להחזיר הביתה את הבחורים מקוריאה עד חג המולד. הנשיא ג’ונסון (הדמוקרט) לא היה יכול להעמיד מחדש את מועמדותו לנשיאות בגלל המשך מלחמת וייטנאם. ניקסון (הרפובליקני) יצא מוייטנאם, דה גול יצא מאלג’יר. לאף אחד מהם לא אירע רע בגלל זה – להפך. וגם אצלנו בגין החזיר את סיני, וילדי הגן עמדו בכניסה לירושלים ונפנפו עם דגלים מצריים שבידיהם למי שכונה עד אז "ההיטלר על נילוס".
למה מצנע לא משתמש במסע הבחירות בבשורה הפשוטה: אני אביא שלום? הסיבה היא שכדי שסיסמא כזו תהיה אמינה, תדליק את דמיון הציבור שאכן השלום הוא ממש בהישג יד (מעבר לדלת), צריך להציג תוכנית שלום ישראלית המקובלת גם על רוב הפלסטינים.
למעשה, למרבית הציבור ידוע כבר מהי תוכנית שכזו. היא כוללת החזרת השטחים כולם, הורדת ההתנחלויות, נסיגה מירושלים המזרחית, והסכם בעניין הפליטים שעיקרו יהיה החזרת חלק מהפליטים (למשל חצי מיליון במשך כעשור) ומה שחשוב יותר – הודאה בחלקה של ישראל ביצירת בעיית הפליטים.
רוב הישראלים מסכימים גם היום לתוכנית כזו – לפחות חלקית. לו נמצאה הנהגה ישראלית אמיצה שהיתה מוכנה להציג תוכנית כזו בפומבי היא היתה זוכה להסכמת רוב הציבור. ממשלה כזו היתה נותנת לגיטימציה לרחשי לב של ציבור רחב והיתה מבטאת מה שהוא חש בסתר לבו: שיש לעשות שלום. כך קרה עם החזרת סיני ועם הורדת ההתנחלויות בסיני. תוכנית כזו או דומה לה היתה גם מקובלת על רוב רובו של העם הפלסטיני וארצות האזור.
בתנאים כאלה יוכל מצנע לדבר על שלום שמעבר לדלת, אחרת כל המלים היפות על שלום נשארות כמו בעבר – בבל"ת.
מצנע הפתיע את הציבור וגם את השמאל כאשר יצא להתמודדות על ראשות מפלגת העבודה, ויצא נגד כמה פרות קדושות בשיח הציבורי (לנהל מיד מו"מ עם ערפאת). הוא יצר מומנטום פוליטי שהביא אותו עד להנהגת מפלגת העבודה. אך מכאן הוא נכנס שוב לנתיב המוכר כל כך של מנהיגי העבודה.
מצנע שייך בסופו של עניין לאותו חלק של האליטה הישראלית המתונה, שמוכנה לוויתורים שונים לפלסטינים אך לא לוויתור על כל "הישגי" (כיבושי) מלחמת ששת הימים, שהם זוקפים לזכותם ובצדק.
בכל אחד מאנשי האליטה הזו שוכן קולוניאליסט ציוני קטן, שאינו מוכן לוותר על הגדה המערבית, על ההתנחלויות, ועל שליטה (ולו חלקית) על העם הפלסטיני; בפרט לא עכשיו כאשר ארה"ב תומכת בישראל. כאן נפגשת האליטה המתונה שלנו מן הזן הציוני-סוציאליסטי עם האליטה הימנית-כוחנית מן הזן הרביזיוניסטי. שתיהן מסרבות לפשרה היסטורית עם העם הפלסטיני, שמחירה הוא יציאה מן השטחים הכבושים, כאשר לדעתם יתרון הכוח נוטה לצדם.
ארה"ב מצדה סיפקה לאחרונה אכסניה פוליטית משותפת (ובסיס לממשלת אחדות אחרי הבחירות) שבה שני אגפי האליטה הזו יוכלו לשכון בה לבטח – הלא זו היא מפת הדרכים. תוכנית זו מספקת מצד אחד את המלל (חזון המדינה הפלסטינית) עבור האגף המתון, ומנגד היא מספקת את הצעדים הפוליטיים שלא מובילים לשום מקום (החלפת המשטר, מדינה זמנית, וכד’) עבור האגף הקיצוני. שני האגפים (והאמריקאים) מבינים שתוכנית זו אינה יכולה להוביל לעצמאות פלסטינית. נשארנו עם ההר שהוליד עכבר, ועם המשך הקזת הדם.
שים לב למשפט שלך לשלהב את הדמיון … , אינך שם לב למה שהפלשתינים כביכול מסכימים להחזרת כל השטחים , ירושלים המזרחית והחזרת הפליטים. ומה אם אחרי זה ידרשו משהו נוסף , האם אז תצא להלחם בהם ? מה אתה משווה מלחמה בקוריאה או בויטנאם למלחמה על הבית ? האם הבנתי ממאמרך כי המתאבדים המכונים שאהידים פעולתם צודקת אם כן אמור זאת בגלוי . שלום יהיה רק כאשר יגיעו למסקנה שלא ניתן להזיז אותנו מפה מכאן הדרך סלולה לויתורים אולם עד אז נחרוק שיניים ולא נוותר כי חפצי חיים אנו .
הערה אחרונה מדוע איש שמאל מובהק תומך בקנאים דתיים מטורפים אשר כל הקשר שלהם למחנה ה"שמאל" הוא שנאת ישראל ? רבק , תן איזה מילת גינוי לערבים אולי באחוז אחד הם גם אשמים ?
לפני שתצליחו להשמיד את ישראל כמדינת העם היהודי עוד נכונו לכם הפתעות. ככל שתקרבו את הסכין יותר לגרוננו כך נהפוך אנו חזקים יותר. אויבי ישראל מתעצמים, נעזרים ברפי שכל מבית. שאונם גובר והולך. לקחי ההיסטוריה נשכחו בבליל הדיסאינפורצמיה הניטח עלינו.
צר לי כי תתאכזבו-אך ההיסטוריה משנה את פניה. הלאה הקומוניזם. הלאה האיסלם הפנאטי. הלאה הרודנות. יללו בכל גרונכם למען רודנים צמאי דם כיאסר וסדאם. הדבר לא יסתייע בידכם. ארה"ב תתקוף בקרוב. שעת הכושר קרבה. התרבות האיסלמית הפנאטית תוחלף ביסודות דמוקרטים. האמריקאים עשו את זה לנאצים. הם עשו את זה ליפנים. הם עשו את זה לרוסים. הם יעשו את זה גם ליאסר,באשר,סדאם,עבדללה,מובראק,חמנאי וליתר אהובי נפשכם.לא תנצחו את החופש.היכונו- האמריקאים באים חושך לגרש.
כל הכבוד לשיר אשיר בגשם