הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-12 בינואר, 2003 5 תגובות

פעם היתה לנו סגנית שר החינוך והתרבות מטעם הליכוד, שרה תעסה-גלזר, שתרמה לפולקלור הישראלי את זעזועה מן "הערווה המתנדנדת" במחזה של חנוך לוין. הזיכרון ההיסטורי אוהב פליטות-פה כאלה: מארי אנטואנט זכורה בגלל "שיאכלו עוגות" ותעסה-גלזר בגלל הערוות המתנדנדות. בשבוע שחלף, נזכר מישהו בקיומה ושאל אותה מה יש לה לומר על המחזה החדש: "רשימת הליכוד לכנסת", שהוצג בגני התערוכה. שוב, הביעה כמתבקש, את זעזועה ממה שנתגלה בו (בעצם יכלה לשוב אל דימוי הערווה המתנדנדת), אבל כשנשאלה אם תצביע בעד רשימת הליכוד אמרה שלמרות האכזבות לא תוכל לעשות אחרת. הליכוד הוא ביתה.

הדימוי של המפלגה כבית הוא תמצית המהות של אי-הבנת הדמוקרטיה, של אי הפנמת ערכיה. בית לא במובן מחסה מפני הגשם והשמש, כי אם כמקום המבטא את שייכותו של האדם, את הקבוע והקיים והעומד במהותו.


ולא מדובר רק בבית, מדובר במשפחה. האם שמעתם את כל אותם האומרים: "אני נולדתי בליכוד ותמיד אשאר בליכוד?" האם אין אנשים התומכים בליכוד, מצביעים בעדו בבחירות אך אינם אומרים "אני תומך בליכוד", אפילו לא "אני חבר בליכוד" כי אם, באמירה כמעט אקזיסטנציאליסטית: "אני ליכוד"? – זו היא ההזדהות המלאה והשלמה. אדם אינו יכול להחליף את מוצאו, את המשפחה שבה נולד. אמא יש רק אחת. מי שמרגיש כי המפלגה היא "בית", אינו יכול לעזוב אותה, תסרח כמה שתסרח. מעניין שתומכי מפלגות אחרות, בעיקר שמאלה מן הליכוד, משתמשים בביטויים שיש בהם פחות מן ההזדהות השלמה. הם אומרים "אני חבר במפלגה" פלונית-אלמונית. לפעמים משתמשים בשם תואר: "מערכניק", "מפמניק", "קומוניסט" – תארים המגדירים זהות אבל לא מהווים זהות. ובוודאי לא בביטויים של ביטול הזהות האישית והתכנסות גמורה אל תוך הזהות המפלגתית.


הפוליטיקה בישראל נעשתה פוליטיקה לא של עמדות, אפילו לא של אידיאולוגיות, כי אם פוליטיקה של זהויות, של מוצא. ואני לא מתכוון רק למה שקוראים "רשימות עדתיות". אלו, יש שנדמה להן שהן צריכות לקשט את הרשימה במישהו השייך ל"כלל ישראל" ולא לעדה הספציפית שלהן, ויש שאינן מתביישות ומודות במפורש שהן מעדיפות את בני העדה שלהן לא רק ברשימת מועמדיהן אלא, במינויים הפוליטיים ואפילו האדמיניסטרטיביים שהן עושות במשרדי הממשלה הנופלים לידיהן. אני מתכוון לכך, שהזהות העדתית או הדתית מכתיבה את הנאמנות המפלגתית.


ויש גם היבט אחר של מושג הבית. הבית הוא מקום שמגונן עליך. הבית, במובן משפחה, מעניק לך תמיכה, סעד, מושיט יד עוזרת. המשפחה היא ישות המעדיפה אותך על אלה שמחוצה לה. אין לך צורך בפרוטקציה אם יש לך חברים, אמרו. בוודאי ובוודאי שאתה לא זקוק לפרוטקציה אם יש לך קרובי משפחה. אם השר לאיכות הסביבה מוצא עבודה במשרדו לעשרות או מאות חברי מרכז הליכוד – הוא ממלא את חובתו כלפי קרובי משפחתו ומה לנו כי נלין עליו.


מפיו של עמוס עוז שמעתי לפני כמעט שלושים שנה הברקה נחמדה: "מפלגה בשבילי, היא לא בית כי אם אוטובוס, שאני עולה עליו כשהוא נוסע למקום שאליו אני רוצה להגיע ויורד ממנו כשהוא מגיע לשם, ולא אכפת לאן הוא נוסע משם". זו היא בתמצית, מהותה של דמוקרטיה: משטר שבו הבוחרים תומכים במפלגות המציעות להם את הפתרונות המקובלים עליהם לבעיות שהם עומדים בפניהן. במשטר של זהויות כמו שלנו, רבים מהמצביעים בבחירות אינם מעניקים תמיכה לדעות המקובלות עליהם כי אם מבטאים את ההשתייכות השבטית שלהם ומצפים מראשי השבט שיתגמלו אותנו כראוי להם.


זעקות השבר הנשמעות כעת מכל עבר: "מנסים להפיל ראש ממשלה מכהן", הם מייבבים. כמה נורא להפיל ראש ממשלה מכהן, כאילו זו אינה הסיבה לבחירות דמוקרטיות: מתן ההזדמנות לציבור הבוחרים להפיל ראש ממשלה מכהן, להפיל ממשלה מכהנת ולהחליף אותם באחרים. באמת, כבר הגיע הזמן.

תגובות
נושאים: מאמרים

5 תגובות

  1. חיים ברעם הגיב:

    אני חולק על הנחת היסוד של ידידי שחם. תעסה גלזר היא בית"רית מילדות, והשייכות שלה לליכוד היא רעיונית, לא שבטית. התסמונת הזאת אומנם קיימת, בעיקר בקרב אנשי השמאל הציוני, שלא מסוגלים להיפרד פוליטית ונפשית ממפלגת העבודה ומנסים לדבוק בקונפליקט לכאורה שבין שני אגפי המרכז הלאומני. קל ללעוג לתעסה גלזר, שהיא באמת לא חכמה גדולה.אבל כדאי לשחם לשאול את חברו עמוס עוז, מה ראה לדבוק באסון ששמו אהוד ברק בשנת 2001 . זו הייתה התגלמות ה"שבטיות". חיים ברעם

  2. אמנון הגיב:

    הגיבן לא רואה את חטוטרתו !
    האמון העיוור בברית המועצות ובשמש העמים לא הביא את החסידים השוטים שעדיין על דגלם מצויר סמל "המהפכה הרוסית " .הויכוח מי הרג יותר אנשים היטלר או סטאלין טרם הוכרע אולם החסידים השוטים נוהים אחר העתק חיוור ונלעג בדמות קובה .עורו עורו השוטים !

  3. נעמה הגיב:

    מצוין
    נהניתי מכל מילה

    וגם אם הדוגמא של תעסה איננה מדויקת (אינני מעורה בעניני חברי ליכוד למיניהם)
    התיאור היה בהחלט מדויק, למרות שכמובן- בימינו אפשר להדביק את אותה תיאוריה גם על מצביעי המערך למיניהם.
    כדוגמא אתן את סבי שע"פ דעתי יכל לתת את קולו לאיחוד הלאומי, אך הוא עודו דבק במערך כמפלגה ציונית למען הפועלים
    :

  4. דוד שחם הגיב:

    יש כאן אחד המכנה עצמו אמנון המטריד את קוראי הגדה השמאלית בתגובות שאינן ממין העניין. אל-אלוהים. מה שייכים סטאלין, היטלר, שמש העמים וקובה לרשימה שלמעלה? חבל על הזמן במובנו המקורי של הביטוי.
    אבל מי שקשה לי באמת להבין מה הוא רוצה הוא חיים ברעם. על סמך מה אתה מעניק לתעסה גלזר תעודת דבקות אידיאולוגית בליכוד, כאשר היא עצמה אומרת שאינה יכולה לעזוב אותו בגלל שהוא הבית? אני מבין, חיים, שיש לך בעיות עם אנשי "השמאל הציוני", אבל אני גם בטוח שאתה עצמך יודע שאין לך ולחבריך המתעבים את "השמאל הציוני" שום אפשרות לשנות את משטר הימין בארץ בלעדיהם. אני חושד שנוח לך במשטר הקיים, המאפשר לך להישאר נקי מסיגים "שבטיים" (נו, באמת! השבטיות קיימת בעיקר אצל אנשי השמאל הציוני, ולא למשל, אצל ש"ס)וחף מכל סיכוי להביא לשינוי כלשהו, אפילו חלקי, אפילו מודרג. ואשר להצעה לשאול את עמוס עוז מדוע תמך בברק. אני מבין שלהשקפתך אם מצאתי אצל עמוס עוז (או מישהו) משהו הראוי לתמיכתי, הרי שמעתה ועד עולם אני אחראי לכל דבר שהוא אומר. השקפתי היא שאני יכול למצוא אצל מישהו דבר שאני תומך בו ודבר אחר שאיני תומך בו. אתה רוצה לשאול את עמוס עוז? לך לשאול אותו ואל תשלח אותי.

  5. אשר פרוליך הגיב:

    הדוגמה הספרותית של עמוס עוז של האוטובוס מאירה
    בדיוק על החולשה של אינטלקטואלים רבים שאוהבים "ללכת
    בלי ולהרגיש שהולכים עם"(או הפוך).
    אחראיות פוליטית לא יכולה להסתפק ב"להעלות על אוטובוס ולרדת בתחנה שבחרתה מבלי שחשוב לך לאן האוטובוס יגיע בהמשך".
    דבר אחר זה להעלות על האוטובוס הלא נכון.
    מעמוס עוז,ומכל אלה המצטטים אותו,אני מצפה להגיע
    לתחנה הסופית ולא לרדת באמצע הדרך.

הגיבו לאשר פרוליך

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים