הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-24 בינואר, 2003 7 תגובות

והרשות נתונה. הוצאת משכל, 397 עמודים.


רונן ברגמן הוא עיתונאי חרוץ. כדי לכתוב את הספר הזה הוא קרא המוני מסמכים, ספרים ומאמרים, והתרוצץ בעולם כדי לראיין עשרות אנשים. המאמץ הזה איפשר לו לחשוף באורח משכנע למדי, גם אם פה ושם מסקנותיו מרחיקות-לכת יותר מההוכחות שהוא מביא להן, מספר גילויים בעלי חשיבות רבה לסכסוך הישראלי-פלסטיני. במרכז הגילויים הללו ניצבת הרשות הפלסטינית וגופים שונים ומשונים עימם עמדה בקשר מאז הקמתה בעקבות תהליך אוסלו.

ברגמן מביא הוכחות ברורות למעורבותה הכלכלית הקבועה של הרשות, כולל מנגנוני הביטחון שלה והעומדים בראשה, בפעולות הטרור שביצעו החמאס, הג’יהאד האיסלאמי, התנזים והפתח’ מאז פרוץ אינתיפאדת אל אקצה. הוא מראה כיצד גם עוד לפני כן התנהלו יחסים מורכבים בין הרשות לבין ארגוני הסירוב, יחסים שהשתנו בהתאם לנסיבות. ברגמן חושף גם כי אותו טרור נתמך לא רק על ידי הרשות, אלא זכה לסיוע בהיקף כספי וחומרי עצום גם מצד מדינות ערביות שונות, כמו ערב הסעודית, שגם אם הפגינו מתינות כלפי העולם, הזרימו בה בעת מיליוני דולרים לטובת הטרור האיסלמי. לבסוף, במה שהם לטעמי הפרקים המוצלחים ביותר בספר, מראה המחבר את עומק השחיתות הכלכלית שהתנהלה ברשות הפלסטינית, גוף שקיבל וממשיך לקבל לרשותו כסף רב מכל רחבי העולם ועושה בו שימוש לכל אפיק שניתן להעלות על הדעת חוץ מאשר להטבת מצבם של מיליוני הפלסטינים עליהם הוא מופקד ושאותם הוא מפקיר להינמק בעוניים.


קורפוס המסמכים העיקרי המאפשר לברגמן לחשוף את הנעשה ברשות הפלסטינית הוא זה שהוחרם מהרשות בידי ישראל במהלך הפלישה הצבאית לשטחים באפריל 2002. הוא כולל ארגזים רבים של מסמכים, כמעט ארכיון מדיני שלם. ברגמן מספר כי איש שב"כ הגדיר חומר זה כ"חלום הכי רטוב שחלמתי" (עמ’ 19), כיוון שהוא מאפשר באחת נגישות מלאה כמעט לחומר שארגוני המודיעין הישראליים השקיעו זמן וכסף רב כדי לחשוף חלקים קטנים ממנו קודם לכן.


חלק מן המסמכים האלה, כמו גם מסמכים רבים אחרים, הועמדו לרשותו של ברגמן וכך הפכו גם לחלום הרטוב שלו. מה הפך אותו לאיש שמותר להפקיד בידיו מסמכים רגישים שכאלה, שרק קמצוץ מהם כבר פורסם במסגרת המאבק ההסברתי שמנהלת הממשלה הישראלית? כאן מתחילה לצוץ בעייתיותו של הספר. אופיים של המסמכים שנחשפו עבור ברגמן ולאחר מכן על ידיו, מסוננים ומפורשים עבור הקוראים, אינו מקרי: הם תוצאה של סלקציה של המודיעין וגורמי הביטחון הישראלים, שידעו בדיוק איזה מידע הם מעוניינים לחשוף ואיזה לא. כך, למשל, לא מקרה הוא שדווקא מסמך המתאר את ביקורתו הקשה שלא-לציטוט של מתווך האו"ם טריה לארסן על היעדר מאמציו של ערפאת להילחם בטרור, כפי שזו באה לידי ביטוי בשיחה עם האלוף לשעבר אורן שחור, הגיע לידיו של ברגמן, וזאת על אף סיווגו המודיעיני כ’סודי ביותר’ (עמ’ 328-329). במידה רבה ערך כאן ברגמן עסקה עם המודיעין הישראלי, גם אם לא לחלוטין היה מודע לה: זה העניק לו גישה למסמכים סנסציוניים, אך הותיר בידיו את הסמכות לקבוע לאילו בדיוק מהמסמכים תינתן הגישה. הוא לא קבע מה יכתוב ברגמן, אבל הוא בהחלט הכתיב על מה יכתוב.


כך, באופן לא מפתיע ואולי אפילו בניגוד לרצונו, מוצמדת רוב הזמן נקודת המבט של ברגמן לזו של ארגוני המודיעין הישראליים. בתחילת הספר הוא אף אומר במפורש: "חלק מהמסמכים [שנתפסו באפריל 2002] קשה לקרוא בלי להסתמך על ההקשר הרחב שמספקת מערכת המחשבים של אמ’ן והשב’כ" (20). זו אמירה שקשה לקבלה כאשר היא באה מעטו של עיתונאי הרואה בעצמו עצמאי. ההקשר הרחב אכן קריטי, אך הוא חייב לבוא מברגמן ולא ממערכת המחשבים של אמ"ן. הקשר כזה זועק בחסרונו, על אף הביבליוגרפיה המרשימה שמציג ברגמן בסיום הספר, ועל אף הערות נון-קונפורמיסטיות שהוא מנדב מדי פעם.


הבעיה העיקרית של הספר, לפיכך, הוא שעל אף גילוייו החשובים ותיאוריו הפרטניים, הוא מתאר את שהתרחש ברשות ובצד הפלסטיני ללא מיקומו בתוך הקשר שלם, ובראש ובראשונה זה של מעשיה של ישראל באותה עת. אין עוררין על כך כי לא תמיד ניתן, ולעתים גם לא כדאי, לתאר את כל האספקטים של סוגייה מסוימת, אם רוצים להגיע להבנה משמעותית ועמוקה של האספקט שכן נחקר. אך במקרה הזה הבחירה של ברגמן – וזו בחירה שהוא מציין בגלוי – אינה לגיטימית משום שהצגת מהלכים הקשורים לקונפליקט המזרח תיכוני ללא התייחסות לצד הישראלי אינה יוצרת רק תמונה חסרה, אלא גם תמונה מעוותת. תמיכה בטרור, או העלמת עין ממנו, הם ללא ספק מעשים חמורים ובלתי-מוסריים שמעודדת וממשיכה לעודד הרשות הפלסטינית, אך כדי להעריך את משמעותם הפוליטית יש צורך בהצגת תמונה מלאה יותר מזו שמספק ברגמן. כך, אם עידוד טרור מסוג כזה מתרחש בשעה שהצד הישראלי דוגל ברוח פשרנית ונראה כי הוא מתכוון לצאת סוף סוף מהשטחים הכבושים ולפנות התנחלויות, יש לכך משמעות שונה לחלוטין מאשר במקרה שהוא מתרחש תוך כדי שהצבא הישראלי כובש את השטחים מחדש, מרעיב את האוכלוסיה, מתעלל בה במחסומים והורג חפים מפשע השכם והערב. במקרה הראשון מדובר באכזריות שקשה להבינה גם אם לוקחים בחשבון את קיומו של הכיבוש; במקרה השני מדובר באלימות רצחנית (גם אם לא בשום אופן לא סימטרית) משני צדי המתרס, טרור הכובש מן הצד האחד (שהיקפו ותוצאותיו הינם תמיד הקשים ביותר) המלבה את טרור הגרילה של הכבוש מן הצד האחר, וחוזר חלילה. בהעלימו את הצד הישראלי מן המשוואה סיווג ברגמן את הרשות הפלסטינית כמשתייכת למקרה הראשון, בעוד שאין ספק כי היא משתייכת למקרה השני.


אינני בטוח כי ברגמן נופל בפח של הדה-קונטקסטואליזציה מתוך כוונה אידיאולוגית מודעת. לראייה, הוא מצטט לאורך הספר לא מעט מרואיינים המסבירים לו שלא ניתן לנתח את המהלכים של הפלסטינים במנותק מאלה של ישראל. רון פונדק אומר לו במפורש: "העסק הוא הרבה יותר מורכב ממה שכתוב על המוניטורים במחשבים של אמ"ן-מחקר… מי שמסתכל על זה באופן שטחי, תוך התעלמות מהצד הישראלי ותרומתו הוא טועה ומטעה" (עמ’ 102). הוא אף נותן ביטוי ללא מעט דוברים פלסטינים, אך אלה נאלצים בדרך כלל להתגונן ולתרץ מול שאלותיו הקשות, ובצדק, של ברגמן. אך העובדה שהמחבר נותן מדי פעם ביטוי להשקפות כאלה – ופה ושם אף מגן עליהן בעצמו – אינה משנה את אופיו האידיאולוגי והתיאורטי של הספר, המתעצב בעיקר דרך בחירת הנושאים שלו והמתודולוגיה שהוא מציע, ואינה מנקה לפיכך את מחברו מאחריות לראיית העולם המצומצמת המשתקפת בו. להיפך, הביטויים האופוזיציוניים המופיעים בו יוצרים תחושה מוטעית של ספר אובייקטיבי ופלורליסטי, דבר המסווה את משמעותו החד-כיוונית.


הבעיה של ברגמן אינה רק ההתעלמות (למעט מספר חריגים, כמו הדיון ברצח המודע של פלסטינים חפים מפשע שביצעה ישראל בעת ההתנקשות בסלאח שחאדה) מעוולות הצד הישראלי, אלא גם טיפול לא נכון בחומר הרב העומד לרשותו. ברגמן נטפל להרבה פרטים קטנים, שמסתירים את היער. טוב היה עושה לו היה מרחיב את החלק המוקדש לניתוח הממצאים, ומקטין את החלק האינפורמטיבי הטכני. בחלקו השני של הספר התחלתי לאבד סבלנות: עוד תיאור של הכנות לפיגוע באמצעות כספים שהגיעו במקורם מן הרשות הפלסטינית; עוד העברה לא חוקית מחשבון בנק למשנהו; עוד התחמקות של מרואיין פלסטיני מהתמודדות עם מעשיה של הרשות. ברגמן ממשיך לגדוש את הקורא בעוד ועוד פרטים הרבה אחרי שטענותיו המרכזיות כבר הוכחו. אלו הם פרטים חדשים רק מבחינה טכנית; למעשה מדובר בהרבה ‘עוד מאותו הדבר’. הסיבה לכך היא, בין היתר, החופזה ובעקבותיה הרשלנות שבהן נכתב. זהו קודם כל כישלון עריכתי, שכן ראוי היה לקצר את הספר בהרבה, ולהפוך אותו לפחות מייגע.


מצב עניינים זה תורם גם להיעדר האחדותיות של הספר. יותר מדי פעמים במהלך הקריאה הוא נראה כמו אוסף כתבות עיתונאיות, בעלות קשר רופף בלבד זו לזו. העובדה שרוב הפרקים קשורים לנעשה ברשות הפלסטינית אינה מספיקה ליצור תחושה של ספר. כדי שהרבה סיפורים שונים ייצרו מכלול, יש להשקיע זמן רב בעיבודם ובהתאמתם, ועבודה כזו לא ממש נעשתה. השפה בה משתמש ברגמן היא סימפטום של הבעיה. גם אם ברור כי הוא טרם גיבש לעצמו סגנון לשוני מהודק המאפיין אותו, אין שום הצדקה לכך שחלק מהספר יהיה כתוב באופן קורקטי ומניח את הדעת, וחלק אחר שלו – באופן מרושל מאוד תוך שימוש במשלבים נמוכים עד כדי מבוכה.


ברגמן מצהיר אמנם הן בפתיחה והן באפילוג כי "אין כוונת ספר זה להפחית ולו במעט מאשמתה של ישראל בנפילה אל התהום" (עמ’ 11), אבל זה בדיוק מה שהספר עושה. נראה גם שברגמן אינו מבין לעומק את הסיבות לאשמה הישראלית עליה הוא רומז. כאשר הוא מציג, תמיד בחטף, את המאזן השלילי בצד הישראלי הוא עושה שימוש במונחים כמו ‘טעויות’, ‘מחדל’, ‘חוסר הבנה’, ו’התנשאות’. הפלסטינים, לעומת זאת, אשמים שוב ושוב בביצוע ‘פשעים’ שמסתתרת מאחוריהם כוונה רעה. המחבר מאמץ, גם אם לא במודע, ביטויים פרו-ישראליים מובהקים לתיאור התהליך, ובכך אך מקצין את ההטיה המחקרית הקיימת מראש בספר. מעת לעת הוא גם נגרר, בתארו פיגועים, לתיאורים פורנוגרפיים של ההרג בסגנון העיתונות הישראלית ("כמו בסרט אימה הזוי במיוחד חזו השניים במי שידעו כי תוך דקות ספורות יתבוסס בדמו", עמ’ 196).


לעומת זאת, כאשר הוא מזכיר בדרך אגב את המפגינים הפלסטינים-ישראלים שנורו למוות בידי המשטרה הישראלית באוקטובר 2000 הוא מציין בפשטות מינורית כי הם "נהרגו באירועים האלימים" (עמ’ 312). סימפטומטי מבחינה זו הוא הנספח הקרוי ‘כרוניקה של עימות’, שבו מציין ברגמן הרבה יותר פיגועים מצד פלסטינים מאשר מעשים ברבריים שביצע צה"ל. לאור כל זאת, אין זה מפתיע כי מסקנת הספר חורגת ממה שניתן להבין מעצם התחקירים שמציע ברגמן: הפלסטינים, הוא מסביר לנו באפילוג, מעולם לא התכוונו להגיע לשלום-אמת, ומעולם לא התכוונו לשלם את מחיר השלום. הצרה היא שהמחיר שברגמן מדבר עליו הוא זה שנוקבים מנגנוני הביטחון של ישראל: במובן זה, הוא כמובן צודק לחלוטין.

תגובות
נושאים: מאמרים

7 תגובות

  1. אמנון הגיב:

    דר’ מכובד , אתה מדבר על שלטונות ישראל כאילו אתה מהאום . מזכיר לך שיש פה מלחמה . בעוד שצבאנו נזהר מלפגוע באוכלוסיה אזרחית לוחמי החופש מעוניינים להרוג כמה שיותר אזרחים ולא חשוב גילם . גם אותך מגינם המלומד הם רוצים להשמיד משום שאתה בעינהם צלבן שיש להשמידו.
    אתה יושב במגדל השן ממומן על ידי המדינה , קורא ספר בעין ערבית משמיץ ולא מציין במאמרך את השחיתות ברשות את הניתוק של המנהיגות מן העם הסובל . את אשת היור המתגוררת בפאריס ונמצאת במסע קניות מתמשך ועוד כהנה וכהנה . תתעורר דוקטור ( למחול ) .

  2. החצי השני הגיב:

    נו, אז ספר לנו על החצי השני. ספר לנו מדוע פתחו הפלסטינאים במסע רצח מטורף. ספר לנו מדוע שינו את הבטחתם לנטוש את דרך הטירור, אפילו ללא הודעה מוקדמת. ספר לנו כיצד הכינו הפלסטינאים את המתקפה, בדייקנות מלאה ובהתאמה לתורת השלבים, הגורסת קבלת שטחים מישראל, אשר יהוו נקודת פתיחה להמשך הלחימה בישראל. ספר לנו עוד על הקונספציה שיש לחזק אוייב עייף, לחמשו ולהזינו כדי "להגיע איתו לשלום"(ולשמן את כיסיהם של אליטות השמאל בדרך). ספר לנו עוד על איומי העמדתנו לדין כ"פושעי מלחמה" (כאילו שאם שונאי ישראל היו יכולים לעשות זאת – לא היו עושים זאת כבר לפני שנים. סה"כ היו להם מעל ל-35 שנים לעשות זאת).
    אז- קאט דה בולשיט.כשתתחילו להיות יותר הגונים גם בביקורתכם כלפי אהובי נפשכם הערבים, אז תפתח דרך לביקורת בונה על המחנה שלנו. עד אז- הפסיקו במסע השטנה המטורף בשירות המפלצת השניה אחרי היטלר במספר היהודים שרצחה.

  3. החצי הראשון הגיב:

    אם היהודים הרגו יותר פלסטינים מאשר הפלסטינים הרגו ביהודים – אז לפי שיטתך וההשוואה להיטלר – מה זה אומר?

    האם יש עוד עם בעולם שחי בצורה כזו תחת כובש אכזר ללא שליטה במים חשמל חינוך תחבורה מזון תשתיות תקווה? 35 שנה אנחנו טוחנים פה אנשים וחלומות עד דק. אז אל תספר לי פה את סיפורי תורת השלבים. כי כאן הפחד לא שולט. והיטלר הוא לא דוגמה לכל אחד שלא אוהב את ישראל.

    אם היה רצונו של עראפת להנציח את תורת השלבים – אז מדוע הוא התעקש להגיע לסוף ההסכם ולא קיבל את מה שהוצע לו. לפי שיטתך (אם יש כזו), הוא היה חיב לקבל ואז באמצעות טרור לדרוש עוד. אבל לא, הוא רצה להגיע לסיופיות הסכסוך – דבר שלא אתה ולא רוב עם ישראל (מסתבר) באמת מוכן לו.

    אבל למה לא? תאשים את השמאל ואת התקשורת ואת הערבים ואת האירופים שונאי היהודים – תאשים את כולם. רק את עצמך קשה לך להאשים?

    הופ הופ כ?בוש וכבוש הערבי יעמוד על הראש.

  4. החצי השני הגיב:

    מכיוון שאין ביננו תשתית עובדתית, קצת קשה יהיה להתחיל לסכם פה על אירועים ומשמעותם.
    ובכל זאת להלן מספר הערות:
    מעולם (למיטב ידיעתי, ולהוציא מספר חולירות מצידנו) לא נרצחו פלסטינאים/ערבים בשל היותם פלסטינאים/ערבים. מעולם לא צידדו היהודים באופן גורף, ללא אבחנה, ברצח ללא אבחנה של אזרחים ערביים (או בכלל). לו היו נוקטים כך, האם ראשי החמ"ס היו נוקטים במדיניות של קיום פגישות במקומות הומי אדם? האם לדעתך שרון יכול לנקוט במדיניות של חגורת הגנה של ילדים קטנים כמגן מפני חיסולו על ידי החמאס?נראה לי כי התשובה ברורה.
    לשיטתי, המחנה שלכם רק מרחיק את השלום ומסיבה פשוטה-אינכם מצטיירים כאנשי שלום, אתם מצטיירים כמשת"פים של רוצחינו. אם הייתם מפגינים באותה נחישות נגד מעשי הפלסטינאים להם אתם טוענים כי אתם מתנגדים (פיגועים וכו’) דעתכם היתה מקבלת תוקף אחר. כל עוד לא תתקוממו נגד עוולות גם בצד השני- לעולם המסר שלכם יהיה חלש.כל עוד תנקטו איפה ואיפה – תמשיכו להתרסק בבחירות. ממילא אילו שבוחרים בכם רואים בכם סוס טרויאני לחיסול ישראל כמדינת העם היהודי.
    אז שא ברכה "החצי הראשון" כי אינך אפילו עשירית.

  5. חף הגיב:

    לחצי השני,
    (אני יודע שאתם הרבה יותר מחצי… אתם לצערי כמעט השלם)

    "מעולם (למיטב ידיעתי, ולהוציא מספר חולירות מצידנו) לא נרצחו פלסטינאים/ערבים בשל היותם פלסטינאים/ערבים."

    מה??? אתה עיוור וחירש גם יחד ??? שרתת פעם בשטחים ?
    הטלת פעם עוצר על עיר יהודית כמו רחובות או קריית שמונה כי עלול להיות שם פיגוע, כמה מתנחלים הרגו כוחותינו תוך כדי לחימה בשטחים? האם היית שוקל "חיסול" של פעיל בגיהאד אם הוא יושב בבית-קפה ברעננה מוקף באנשים עם דם יהודי טהור?? הרסת פעם בית של יהודי כי הוא נבנה ללא היתר ? סגרת פעם בית ספר יהודי או אוניברסיטה יהודית כי התקיימה בה פעילות פוליטית שלא מוצאת חן בעינייך? יש יהודי היום שלא יכול לצאת מהבית שלו לעבוד במפעל ?
    אריק שרון וה-101 ביצעו את פעולת קיביה. דוד בן-גוריון שאישר את הפעולה היה כ"כ מזועזע מהתוצאות שהיתמם ואמר לעולם שאין לו מושג על מה מדובר.
    זה ראש הממשלה שלך. טוב, אבל כנראה שהוא באמת נכנס לקטגוריה שאתה הגדרת כ"מספר חולירות מצידנו". חבל שזה מספר כ"כ גבוה.

    אני מעוניין דבר ראשון להפסיק את הפשעים שהמדינה שלי מבצעת בעזרתי ובעזרת האחים שלי שמשרתים אותה. חוץ מזה- מדינת ישראל נלחמת בפיגועים ככל יכולתה, אבל לא עושה כלום כדי להפסיק את הפשעים שלנו- וזה הרבה יותר קל.

    די לכיבוש !

  6. החצי השני הגיב:

    הייתי בשטחים לפני כחודשיים במסגרת שירות מילואים פעיל למשך 3 שבועות. הייתי בשטחים במשך כשנה וחצי מתוך שנותי בצבא(כולל קבע). ואני קובע נחרצות שמעולם, אבל מעולם, לא ראיתי, ולא שמעתי על חייל שירה בדם קר, ללא שום עילה, באזרח ערבי(למעט מספר חולירות, כפי שפורסם בעיתונים וכד’). אני קובע באופן ברור שמעולם לא נתקלתי בחייל הרוצח ערבי כי נסע באוטובוס, ישב בבית קפה וכו’.ההיפך קורה כל הזמן כפי שכולנו לצערנו יודעים.
    אם יציאה מהשטחים היתה מביאה שלום- רוב העם היה תומך בכך. אם רוצים אתם נסיגה- עליכם להביא ראיות וטיעונים משכנעים שיצביעו על כך כי פעולה זו תביא לשלום. בינתיים – אני משרת במילואים, כולל בשטחים, כי זו היתה הדרך היחידה שהביאה להפסקת מרחץ הדמים שקדם למבצע חומת מגן.אתם הבאתם את אוסלו. אתם הכנסתם עשרות אלפי מחבלים חמושים ללב הארץ בהבטחות שוא של שלום מזוייף . אלפים מתו בגלל הקונספציה האומללה של אוסלו.אתם נתתם להם רובים(ופצצות, ומרגמות , בין השאר תמורת שימון כיסיהם של האליטות המקורבות לשלטון אוסלו).לפיכך עליכם מוטלת חובת ההוכחה כי מסירת שטחים נוספים תביא לשקט. מה תגידו אם נצא מהשטחים והפיגועים והזוועה ימשכו (כפי שאמנם קרה), מה יהיה התירוץ הפעם? אולי אי השיוויון של ערביי ישראל? הרי זה לעולם לא יגמר עד שישראל תיחרב. אתם הם ממשיכי דרכם של שונאי ישראל מאז ומעולם. רק שהפעם אתם פועלים מבפנים. מי מתמימות, מי מטפשות ומי בזדון.

  7. חסויי הגיב:

    זה משעמממם חבלז על הבלז

הגיבו לאמנון

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים