הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-24 בינואר, 2003 2 תגובות

היסטוריונים נוטים להתייחס בזלזול מה למאמרי סיכום ז’ורנאליסטיים לקראת סוף השנה או אפילו סוף המאה, ורואים בהם בעיקר גימיק זול. קשה להתווכח איתם בנושא הזה. בדצמבר 1999 קראתי יותר שטויות, סברות כרס, פליטות פה של שוטים, נבואות של ידעונים הקוראים לעצמם אסטרולוגים, וערימות של זוטות חסרות ערך היסטורי או אפילו משמעות עיתונאית. עקרון ההיצע והביקוש, שהפך ממכניזם כלכלי לעיקר אמונה דומיננטי בעולם (לא פחות מהדתות הגדולות), פירנס אלפי עיתונאים ובעלי מקצועות נלווים. קשה היה לראות אנשים רציניים בעיני עצמם מתעמקים ב"מפות" האסטרולוגיות ובשאר דברי הבל מהסוג הזה, אבל כולנו התייחסנו לתופעות האלה גם כחלק בלתי נמנע מחגיגות סוף המאה, סוף האלף ותחילתו של מילניום חדש. בראשון בינואר 2000 גם ישראלים קשוחים יותר התבוננו בתאריך החדש בארשת פנים חגיגית. הם כמעט התפלאו להיווכח, שההר הוליד עכבר, כפי שכותבים לעתים במדורי הספורט.

בינתיים פרצה האינתיפאדה, המדינה נקלעה למשברים קשים בכל התחומים, אבל המערכת הפוליטית שמרה על יציבות לכאורה, כיוון שכל הכוחות המרכזיים שיתפו ביניהם פעולה. הליכוד ומפלגת העבודה חזרו במשותף למדיניות המסורתית של דוד בן-גוריון משנות החמישים, ובהעדר תנועת עבודה כלשהי, לא התקשו לעצב את שני אגפי המרכז הלאומני. שינוי היא חלק אינטגראלי מההסכמה הלאומית בשני הנושאים המרכזיים, כלכלה-חברה וביטחון, ונבדלת ממנה רק בנושא הדתי. אחרי הבחירות ביום שלישי תתעצב כאן מפה פוליטית לשנים רבות, והפוליטיקה הישראלית תיפרד סופית מהמאה העשרים. בצד ההערכה הכללית, יש כאן גם מעין פרידה אישית מהמציאות של פעם. כולנו נצטרך להתרגל למצב החדש, להידרדרותה של מפלגת העבודה למדרגה של מפלגה בינונית ואולי גם מתמוטטת, ולשחצנות הגדולה שבה חוגגת שינוי, המפלגה הדוחה ביותר בבחירות האלה, את עלייתה של האנוכיות לדרגה של ערך עליון עבור שיכבה גדולה ומבוססת באוכלוסייה.


החוצפה של טומי לפיד לא צמחה בחלל ריק. היא משגשגת בעולם אורווליאני, שבו מנצלים המעבידים את כוחם כדי להסביר לציבור שפיטורים המוניים הם בעצם טובים לעובדים עצמם. נוכח השנאה הנוראה המשתוללת כאן בין יהודים וערבים, חילונים וחרדים, מתנחלים ושוחרי שלום, עשירים ועניים, קל למחרחר שנאה מקצועני כמו לפיד לפרוח ולפרוש את מרכולתו באין מכלים.  אם היו לי האמצעים הדרושים, הייתי פותח במערכת יחיד נגד לפיד בסיסמה "רק לא שינוי". אבל לפיד יצליח הפעם, חרף העובדה שהאידיאולוגיה שלו נועדה לפגוע בחלק ממצביעיו. קצת עצוב שהאיש שעשה דגל וסמל מהגנב רוברט מקסוול יהיה כנראה שר בממשלת ישראל, אבל גם עמיתיו לעתיד אינם טלית שכולה תכלת. אנחנו יודעים מראש שתהיה לנו ממשלה ניאו-ליבראלית, מוניטאריסטית, ימנית, מסוכסכת עם מדיניות ערב הסובבות אותה ובהדרגה גם עם העולם המערבי. אנחנו גם מבינים, שהעתיד יהיה קשה עוד יותר, ושבניית חלופה תרבותית, פוליטית, רעיונית וארגונית למרכז הלאומני השולט, תארך שנים אחדות. כך שמי שמסתכל קדימה בתקווה, טועה טעות מרה. אחרי הבחירות נחשוב כולנו על מזעור נזקים, ולא על ניצול חלון ההזדמנויות, שממילא לא ייפתח בפנינו.


ניתוח אכזרי מדי של המציאות אינו מתאים לשבוע בחירות. דווקא במהלך החודש, חוויתי יותר מתמיד את תשוקתם של בני אדם לשגות באשליות פוליטיות, גם אם הן חסרות שחר לחלוטין. השבוע קיבלתי בדואר הזמנה מהארגון "גוש שלום", שהוא אולי פוליטי מאוד, אבל לא מפלגתי. הגוש, שפעיליו הבולטים הם אורי אבנרי ואדם קלר, רצה לחשוף את חבריו לדעותיהם של נציגי מחנה השלום ממרצ, מפלגת העבודה, חד"ש ובל"ד.  לצערי הייתי חולה, ולכן נבצר ממני לסוע לתל-אביב ולמחות בקול רם על הזמנת נציגת העבודה לכנס כזה. האם שכחו המארגנים שעד לפני פחות משלושה חודשים עמד מספר שתיים ברשימת העבודה, בנימין בן-אליעזר, בראש מערכת הביטחון הדכאנית? האם כבר נשכחה פרשת השתתפותם של רוב ראשי הרשימה בממשלת הדמים של אריאל שרון? נכון שהם שלחו לכנס עלה תאנה בדמות יולי תמיר, אבל גם היא היתה בממשלה שרצחה 13 אזרחים ערבים באוקטובר 2000.     


אז זהו השיעור האחרון במדעי המדינה בנוסח חיים ברעם שאני מנחיל לאנשי גוש שלום: מפלגת העבודה אינה חלק מהשמאל או ממחנה השלום. רוב מועמדיה לכנסת הם אנשי האגף הפרגמטי של המרכז הלאומני, סרבני שלום מנוסים ומשופשפים, שכל תפקידם בפוליטיקה הוא להטיל את האשמה על העדר שלום על הצד השני. רובם ירוצו לממשלת שרון במוקדם או במאוחר, באמתלה של משבר לאומי או משהו כזה. עם כל הטינה המוצדקת (שיש גם לי לפעמים) כלפי אנשים כמו רן כהן או מוסי רז, אתם יכולים להשוות אותם עם שמעון פרס, שהסביר את פשעי שרון לגויים, או עם פואד, שהיה שותף פעיל בכל הפשעים האלה? 


מפעם לפעם מגיעות אלי שמועות על מאווייו האלקטוראליים של יאסר עראפת לקראת יום שלישי. אבל את מי זה מעניין? כשנחיה כולנו במדינה מאוחדת, מצידי שיקים מפלגה ואני מבטיח לעיין ברצינות במצעה לפני שאסרב להצביע בעדה. אם עראפת מוכן להאמין לאנשי מפלגת העבודה אחרי מה שעוללו לו לבני עמו בשנים האחרונות, אז שינסה לשכנע גם אותי. אבל גם עראפת חי בעולם של אתמול. אני ממש משוכנע שזהו אחד מהטורים האחרונים שלי, שמתייחסים עדיין למפלגת העבודה כאל כוח משמעותי והיסטורי בתרבות הפוליטית הישראלית.


אחרי הבחירות תתממש האזהרה שמופיעה כאן בשנים האחרונות, שהליכוד תהיה מפלגת השלטון הטבעית בישראל. פרשיות השחיתות הקשות כירסמו בתחזית הזאת, ואולי אף דחו את התממשותה המלאה, אבל התהליך ההיסטורי הוא בלתי נמנע. הליכוד של 2003 זהה בכוחניותו למפא"י של שנות החמישים. עם זאת, אין למפלגה החדשה שום מסורת של נאמנות לאדם העובד ולזכויותיו. שרון הוא אולי בן-גוריוניסט מוקצן, אבל אין לו הסתדרות כללית, חברת עובדים וגם לא כוח מאורגן ומתווך בחברה הישראלית. הוא, מפלגתו ויורשיו יחזיקו ברסן בצורות שונות, כל זמן שיהנו מתמיכה מדינית וכלכלית של ארצות הברית. קרע עם וושינגטון, אולי אחרי יישוב המשבר העיראקי, עשוי לפלג את שני חלקי המרכז הלאומני, ולדחוק את החלק המתון לבטא עמדות יותר ויותר פרגמטיות, בתיאום עם ממשלת ארצות הברית.  


אני מתנצל על כך שלא העסקתי אתכם בפרשת שמעון פרס והסקרים. זה פשוט מביש, עבור האיש ועבור כל הסובבים אותו, ומעליב את הקוראים מבחינה אינטלקטואלית. וגם אם הסקרים צודקים: מה לנו ולשר החוץ הנאמן של שרון?


אחווה יהודית-ערבית


לא תמיד אני בטוח שיש מקום כאן להמלצה אלקטוראלית גלויה. ברור שנקודת המוצא שלי היא, שהערך העליון בפוליטיקה הישראלית הוא חישולה של אחווה יהודית-ערבית. בכך תסוכל המזימה האנטי-פטריוטית לנטרל יותר ממיליון בני אדם מהתהליכים הפוליטיים וממימוש האזרחות הישראלית.  מכאן שתנועה פוליטית ישראלית שאינה רואה ברווחתם של האזרחים הערבים את חזות הכל, פשוט אינה רלבנטית. מובן שלא מדובר רק ב"רווחה" במובן הסוציו-אקונומי של המונח, אלא גם בהיבטים התרבותיים, הלאומיים, האזרחיים, התעסוקתיים ובפעילות פוליטית משותפת בכל התחומים. רק כך נציל את ישראל מפיצוץ פנימי, ונממש את החזון השוויוני שלנו. לכן ההצבעה בעד חד"ש, הרשימה היחידה שהציבה את החזון הזה בראש סולם העדיפויות שלה, היא בעיני אופציה יחידה, ואפילו מושכת.


אישית, אני אוהב מאוד את פעילי חד"ש, ערבים ויהודים, וקרוב אליהם פוליטית ותרבותית. אני מקווה שדב חנין יגיע לכנסת, ובכך ירחיב מאוד את תחומי הפעילות המסורתית של חד"ש. חנין הוא אולי המועמד הנאור ביותר לכנסת, ואיש המתמצא היטב גם בפוליטיקה שמאלית חדשה על היבטיה הבינלאומיים: נושאי איכות הסביבה, מאבק נגד נשק גרעיני, נגד הגלובליזציה הרכושנית ותכתיביה, בעד העברת משאבים לחלקים הנחשלים יותר של העולם.


בל"ד אינה אופציה שמאלית, חרף חיבתי האישית כלפי עזמי בשארה וג’מאל זחאלקה. היא מצהירה על עצמה כרשימה לאומית (ערבית) וליבראלית – שני מושגים שאין להם קשר לשמאל. אני אינטרנציונליסט וסוציאליסט, ורואה את עצמי ואת חברי כממוקמים משמאל לבל"ד מבחינה רעיונית. עם זאת, דיכוי הפלסטינים בכלל, והאזרחים הערבים בפרט, יחייב שיתוף פעולה הדוק עם בל"ד. ההגנה על זכויות האזרח של הערבים כאן תהיה נושא חשוב בכנסת הבאה, ואני מקווה שבל"ד וגם מרצ, ישתפו פעולה עם חד"ש בכל המאבקים הפרלמנטאריים בנושא זה.


עם אחד היתה יכולה להיות אופצייה מעניינת, אבל עמיר פרץ ואנשיו סירבו בעצם לכלול את האזרחים הערבים בתוכניות שלהם, שלא לדבר על צמרת הרשימה לכנסת. כל זה חרף העובדה, שבנושאים הסוציו-אקונומיים האזרחים הערבים הם המקופחים ביותר בכל הנוגע לשירותים, לחינוך, לבריאות ולתעסוקה. ומרצ? זו היתה, ונשארה, האופציה הטובה והנקייה ביותר עבור ישראלים, שטרם הפנימו את החשיבות העליונה בפעילות משותפת, יהודית-ערבית.

תגובות
נושאים: מאמרים

2 תגובות

  1. יריב מ הגיב:

    וכדי למנוע את התבססות הליכוד… משאל עם הוא נקודה מבריקה (שרק מפלגת עלה-ירוק מעלה במצעה), משאל כזה ימלכד את הימין כי ייתפס כדבר לגיטימי וצודק באינטואיציה הכי בסיסית של האזרחים-לפנות לעם ולשאול את דעתו. אלא שהעם כידוע ברובו הגדול תומך בהפרדה כזאת או אחרת מהפלסטינאים וכתוצאה מכך -גם אם לא כך יציגו את הדברים-ביצירת מדינה פלסטינאית. אני מכיר מלא אנשים שמצביעים ליכוד וש"ס (רוב המשפחה שלי) שבשיחות אחד על אחד מודים שאין ברירה אלא שתי מדינות לשתי עמים, אבל הם לא חלמו אפילו להצביע עבודה או מרץ שלא לדבר על שמאלה מכך.
    ולכן הייפ תקשורתי ולחץ למען משאל עם יכול להיות בדיוק הדבר שימלכד את סבא שרון וזה בדיוק הדבר שרק עלה-ירוק מציעה ולכן אצביע לה (עם כל הכבוד לגראס והחשיש).

  2. אמנון הגיב:

    הגיבן לא רואה את החטוטרת של עצמו.
    במאמרך הארכני אתה פוסל את רוב היהודים וגם את הערבים הלאומנים . ומי נשאר חיים ברעם היודע הכל . האחרים טפשים לאומנים .
    נראה לי שאתה איש האתמול הנתלה בתורות שאבד עליהן הכלח . בכל העולם מתפתחות מפלגות וזרמים המאמצים חלקים מהאידאולוגיה הסוציאליסטית ( מדינת הרווחה ) ואילו אתה נשאר מאחור עם תיאוריות הזויות שאין להן תומך לא בקרב היהודים ולא בקרב הערבים . צדיק באמונתו יחיה !

הגיבו ליריב מ

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים