הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-26 בינואר, 2003 6 תגובות

הדממה הזאת מוזרה, וגם מפחידה. חמש-עשרה פעמים בחרו אזרחי ישראל בכנסת, ובכל פעם היתה המערכה נרגשת, סוערת, גועשת, ולא-אחת אלימה. גם מי שרצה, לא יכול היה לברוח ממנה. כל אבן מקיר זעקה: הצביעו בשבילי! ואילו הפעם נמצא הציבור במצב של דיכאון עמוק. מן יאוש שקט: המצב נורא, אבל אין מה לעשות. אין פיתרון. אין תקווה. אז מה אפשר לעשות? לא כלום. להשלים עם המצב. ישראל הדינמית, ההיפר-אקטיבית, האופטימית הפכה לעמק הבכא.

אף מפלגה אחת אינה מסוגלת להוציא, כמימים ימימה, מתנדבים לרחובות ולצמתים. סיסמאות שדופות, כרזות סתמיות, אפילו הג’ינגלים עלובים.


אחת הדרכים של אדם שאינו מסוגל להתמודד עם מצבו היא בריחה לעולם של דמיון. דרך אחרת היא הסתגרות ועיסוק בעניינים של מה-בכך. התכחשות למציאות המפחידה.


המציאות היא סכסוך-הדמים הישראלי-פלסטיני. כל יום והרוגיו, ישראלים ופלסטינים. כל יום וזוועותיו, שם ופה. כל שאר הצרות נגזרות ממנו: הכלכלה המידרדרת לתהום, החברה המתפרקת, התרבות המתנדפת. הציבור המיואש מנסה להתעלם מזה.


לכן הפכה "שינוי" ללהיט המערכה הזאת. היא פסטיבל של בריחה מהמציאות, נשף הריקודים על סיפון ה"טיטאניק". נכון שהיא העלתה שתי בעיות מציקות על סדר-היום: השתלטות הדתיים ומצוקת הבורגנות הזעירה. אבל פתרונן לא יציל אותנו מהאסון הממשמש ובא. סימן-ההיכר שלה הוא הבריחה מהמציאות, והתוצאה המעשית היא החלשת השמאל וחיזוק הימין (כפי שעשתה קודמתה בתפקיד זה, תנועת ד"ש, ב-1977). איש-שלום אינו יכול להצביע בעדה.


הדילמה הגדולה של הבחירות האלה נוגעת למפלגת-העבודה. כאשר הופיע עמרם מצנע על הבמה, כתבתי שרק נס יכול להביא לו ניצחון. זאת היתה הגדרה מדויקת.


בחירות דומות לבחינת-בגרות. בבחינה קוצר התלמיד את פירות לימודיו בשנים הקודמות. מי שלא למד במשך כל הזמן, אינו יכול לעשות זאת באולם הבחינה.


בפרוץ הבחירות האלה עמדה מפלגת-העבודה עירומה מכל נכסיה. במשך שנתיים היא שימשה כזונת-הבית של שרון, מצדיקה את כל מעשיו, שותפה לכל זוועותיו, אחראית לכל מחדליו. בזמן הזה זנחה לחלוטין את ההסברה בציבור הרחב, ובמיוחד בקרב הנוער, הרוסים ועיירות-הפיתוח. למעשה חדלה להיות מפלגה, ונותרה רק חבורת עסקנים מתקוטטים.


ברגע האחרון ממש היא המליכה עליה את עמרם מצנע, אדם שלא השתתף בסעודת ההפקרות, איש בעל מסר ברור שביטא את ההיפך מכל מה שעשתה מפלגתו במשך שנתיים. אבל גם הוא לא היה מסוגל להשכיח במשך כמה שבועות את השנתיים.


היה דרוש לו נס, וכל התמיכה של חבריו במפלגה. הנס לא התרחש וחבריו תקעו לו מקלות בגלגלים. אם הנס לא יקרה בשלושת הימים הקרובים, המפלגה תפסיד. היא תהיה זקוקה לתקופת-שיקום. היא צריכה ללכת לאופוזיציה כדי לטהר את עצמה מהכתם הנורא ולחדד מחדש מסר עקבי של שלום וצדק חברתי. אם, לעומת זאת, תחזור לשרת כפילגש של שרון היא תמשיך להידרדר במדרון, בזויה ודוחה, ותהיה למפלגה קטנה וזניחה. 


הבוחרים יכולים למנוע את כניסתה לממשלה: אם תפסיד המפלגה בגדול, מצנע אכן יודח, ומדיחיו ירוצו לממשלת-שרון. אך אם תשיג המפלגה הישג נאה, חרף התנאים הקשים, זה יחזק את מצנע ויאפשר לו להוביל את המפלגה לאופוזיציה.


כך או כך: גורלה של מפלגת העבודה עומד במרכז הבחירות האלה. אם יתקבל הרושם שמצנע, איש השלום, הביא לה תבוסה, יאבד לזמן רב הסיכוי שהמפלגה תמלא תפקיד במאבק למען השלום.


זוהי סיבה טובה להצביע "אמת". אך אליה וקוץ בה: אם בכל זאת יצליחו המשת"פים של שרון להזחיל את המפלגה לתוך ממשלת-שרון, ישרת הקול של איש-השלום דווקא את פואד ושות’, ובעקיפין את שרון.


את החשבון הזה צריך כל בוחר לעשות בעצמו.


מי שיגיע למסקנה שהסיכון גדול מדי, יכול למצוא את חוף-המבטחים שלו במפלגה השכנה: מרצ.


הנימוק בעד מרצ פשוט: יש ביטחון די מוחלט שלא תצטרף לממשלת-שרון. זה שווה הרבה. יש לה כמה וכמה מסרים סימפאטיים, וגם רוב מועמדיה אהודים. אפשר להצביע בלי לסבול יותר מדי.


השאלה היא: האם זה מספיק? בשנתיים האחרונות, מרצ לא הצטיינה, בלשון המעטה. המסר המדיני שלה היה עמום. יוסי שריד הצטרף למקהלת הקונסנזוס, שליבתה שנאה לערפאת. הוא חזר על המנטרה ההרסנית והשקרית "אין עם מי לדבר", שהיתה עלה-התאנה למדיניות שרון ושירתה אותו יפה. הוא גם חסיד נלהב של חומת-ההפרדה, בנוסח "עופו לנו מהעיניים".


הבעיה של מרצ היא שהפכה למפלגה של מנהיג יחיד. שריד התבשם בתואר של "ראש האופוזיציה", והצטיין בתגובות נוקבות של משפט אחד. אבל בכנסת ובציבור לא הורגשה אופוזיציה של ממש. זהו אחד הגורמים לדיכאון הציבורי הנוכחי. (זה לא תלוי בגודל הסיעה. תנועת העולם הזה – כוח חדש הוכיחה בשעתו שגם סיעה של איש אחד יכולה לנהל מאבק אופוזיציוני חריף ויעיל).


ואולם, על פי שיטת "הרע במיעוטו", יחליטו רבים במחנה-השלום שמרצ היא הפעם כתובת אפשרית.


כתובת אחרת היא חד"ש


בשנים האחרונות הצליחה מפלגה זו לשקם את עצמה. אחרי נפילת ברית-המועצות נשכחו בהדרגה הגורמים, שהשניאו את המפלגה הקומוניסטית על רבים בתקופת סטאלין. פעולתה המוצלחת של תמר גוז’נסקי בכנסת העניקה לה לגיטימיות ואהדה.


מבין כל המפלגות, חד"ש קרובה ביותר למסר המרכזי של מחנה-השלום. היא דוגלת זה 30 שנה בקו של "שתי מדינות לשני עמים", היא דבקה בקביעה שהרשות הפלסטינית בראשות ערפאת היא הכתובת למשא-ומתן. אף שהרוב העצום של בוחריה הם ערבים, היא שמרה על השותפות היהודית-ערבית הלכה למעשה.


עכשיו התעורר ספק. אם תזכה חד"ש בשלושה מנדטים, כפי שמנבאים הסקרים, לא יהיה לה נציג יהודי בכנסת. זה יאפשר לציבור הרחב ולמפלגות ה"יהודיות" להתעלם מקיומה בכנסת, כאילו זו מורכבת מ-110 ח"כים. זה יכול דווקא לשמש כנימוק להצביע בעדה, כדי להכניס את מס’ 4, דב חנין, איש ישר ומוכשר.


באחרונה עלתה מועמדת נוספת לבחירה במחנה-השלום: בל"ד. הדבר הפך לאופנתי בקרב אנשי-שלום רדיקליים.


אין ספק שד"ר עזמי בשארה עולה בשיעור קומתו האינטלקטואלית כמעט על כל המועמדים, יהודים וערבים כאחד. גם רמתו של המועמד השני של בל"ד, ד"ר ג’מאל זחלקה הכריזמטי, עם תקיפותו המחוייכת, תעלה את רמת הדיונים בכנסת. בל"ד העלתה על סדר-היום את השאלה העקרונית של מעמד האזרחים הערביים במדינה, ועל כך תבורך.


הבעיה היא שהמסרים של בל"ד רחוקים מלהיות חד-משמעיים. היא מדברת על הפיכת ישראל ל"מדינת כל אזרחיה" במסגרת פתרון של שתי מדינות, כפתרון אקטואלי, אך לא-אחת השמיעו בשארה ואישים אחרים במפלגה דברים בזכות מדינה דו-לאומית מהים עד הירדן, כפתרון לטווח ארוך. הם מזכירים בגאווה ששללו מראש את ועידת קמפ-דייוויד, את המדיניות של יאסר ערפאת ואת הסכם אוסלו. יכולתה של בל"ד להשפיע על דעת-הקהל היהודית למען השלום בין שתי מדינות תהיה מינימלית, אם בכלל.


הצבעה בעדה תהיה הצבעת-מחאה חריפה נגד הממסד הישראלי-יהודי. זה ימשוך בוחרים מסוימים במחנה-השלום, וידחה אחרים.


ובכן, זהו המבחר למחנה-השלום: מפלגת-העבודה, מרצ, חד"ש ובל"ד. כל אחד ואחת יצטרכו להחליט בעצמו ובעצמה. כולם יחד יהוו את "הגוש החוסם".


ובאשר להצבעה שלי, אז ככה – – – – .

תגובות
נושאים: מאמרים

6 תגובות

  1. דודו הגיב:

    רק שרון!!!

  2. אסי פתיר הגיב:

    ייתכן שלא הבנתי את כוונת הכותב, אבל נדמה לי שביבטוי "זונה" הוא מתכוון להמשיל את מפלגת העבודה למי שבעבור בצע (כסף, שררה וכיו"ב) "מוכר" מרצונו את מה שנחשב כמקודש. זו אכן דימוי נפוץ, ודווקא משום כך עדיף לא להשתמש בו. הזנות היא ניצול ושיעבוד, ולא בחירה בעמדה מוסרית מסוימת.

  3. אחד העם הגיב:

    העם אהב גם את היטלר

  4. אריאל קושניר הגיב:

    קבלתם תשובה מוחצת על…..
    כמה שהעם לא אוהב אותכם……
    כמה שהעם מאוכזב מיכם………
    כמה שאתם נגד העם………….
    כמה נזק עשיתם לעם………..

  5. אליקים חפץ הגיב:

    כיף אינטלקטואלי לקרוא כל מאמר של אורי אבנרי. הנאה זו מלווה אותי למעלה מ-40 שנה. חברי היו בולעים בשקיקה את החלק האחורי (על נספחיו) של "העולם הזה" ואני נהניתי גם ממאמריו הרציניים. מדובר באיש חכם, ישר דרך והגון. הייתי מבקש ממר אבנרי להרחיב את משנתו בדבר המצב הנוכחי ואיך לדעתו מתגברים. אין היום בעיתונות הכתובה מאמרים רציניים על איך לצאת מהפלונטר.

  6. אליקים חפץ הגיב:

    מזמן אורי אבנרי לא כותב וחבל.

הגיבו לאליקים חפץ

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים