הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-26 בינואר, 2003 10 תגובות

בתאריך 16 באוקטובר 2001 גוייסתי לצבא הישראלי, בהתאם לחוק שירות ביטחון, התשמ"ו – 1986, המחייב גברים בשירות סדיר חובה של 36 חודשים ובשירות מילואים שנים רבות לאחר מכן. בנוסף חתמתי טרם גיוסי על הסכמה לשירות סדיר קבע של 12 חודשים נוספים, שהיתה תנאי לשירות במסלול אליו אותרתי. לא היתה לי בעיה עם החתימה על שירות קבע משום שראיתי בשירות בצבא הכרח ואף דבר רצוי התורם לחברה בה אני חי ומגן על אזרחיה באופן כלשהו. כמו כן, העדפתי מראש תפקיד מקצועי שבמסגרתו לא אדרש לבצע מעשים להם אני מתנגד עקרונית ושאוכל לרכוש במסגרתו מיומנויות מקצועיות. מרביתם של חברי הטובים ביותר הצטרפו לשורות היחידות הקרביות והבולטות ביותר בצבא מתוך אמונה שלמה, כך שיהיה זה מיותר לציין שמרביתו של גרעין חבריי הקרובים רואה בצבא הכרח מהותי, לא מתוך עיוורון לאומני-גזעני אלא דווקא מתוך תחושת שליחות, אחריות, צדק, הגנה על חיי אדם ועל מוסר. מרביתם של שאר האנשים הקרובים אלי רואים בצבא הכרח הנובע מתוך אמנה חברתית מסויימת שנוצרה בחברה דמוקרטית. שינויים בהשקפת עולמי ובחינה מחודשת של הגורמים למלחמה באזור הובילו בהדרגה לשינוי בעמדתי כלפי הצבא.

החלטתי לסיים את שירותי הצבאי לאחר מחשבה ארוכה ולא מתוך החלטה רגעית. השינוי בעמדתי לא נגרם מקושי פיזי או נפשי הכרוך בשירות בצבא, וזה בוודאי לא עניין של נוחות, אנוכיות, פחד או ויתור-עצמי, כפי שטענו רבים כנגד סרבני-מצפון בעבר. אם הייתי מסכים עם הצורך והחשיבות של שירות בצבא-ישראל כמו שהם מוצגים – כהבטחה בלתי-מעורערת של צדק ושלום לעתיד וכמלחמת אין ברירה של טוב ברע – אני מאמין שהייתי מוכן לקבל על עצמי גם קשיים כאלה, עד כמה שהיה נדרש, כחלק ממסלול אחר שהייתי בוחר. אני לא חושב שיש עניין של נוחות בפעולה נגד קונסנזוס ובהתייצבות מול אנשים שרואים בסרבנות מעשה אנטי-חברתי. אין עניין של נוחות לסרבן שבוחר לעמוד מול המערכת ולהסביר את עמדתו תחת איום של משפטים, מעצרים ומאסרים, בעיקר כשהוא יכול לצאת בתהליך פשוט יותר דרך ‘קצין בריאות-הנפש’, כמו הרבה אחרים. אני יודע שאנשים רבים לא יסכימו איתי, אבל זאת האמת שלי ועל פיה אני פועל.


מבט למציאות


אני לא עיוור למציאות. אני רואה את הפיגועים הרצחניים ההורגים ללא הבחנה באנשים בעודם נוסעים באוטובוסים, הולכים לשוק או מסתובבים ברחובות. אני רואה איך פעולות צבאיות, שכביכול אמורות להגן מפני פיגועים אלה, מובילות גם להרג מסיבי של אנשים מדוכאים שכמהים לחופש כבר עשרות שנים ולא מסוגלות להביא לפתרון המצב. אני מודע לחלוטין לכרוזי השנאה, הלאומניות והדת משני הצדדים הקוראים להשמדה של "עם אויב". נחרדתי כמו כל האנשים השפויים כשהגיעו התמונות ממעשי הלינץ’ התת-אנושי ברמאללה. אני רואה כיצד חיסול צבאי של מספר קטן של רוצחים, המלווה בהרס, בפגיעה, בהשפלה ובהרג המוניים, גורר שנאה ותחושת נקם בקרב צעירים פלסטינים, הגדלים מתוך ההרס אל חיק ארגוני הקנאות הדתית. אני מודע גם לסכנה הקיומית הגדלה והולכת שיוצרים הלאומנות, הגזענות, הקנאות הדתית בכלל, ובפרט הפונדמנטליזם האיסלמי באזור, שחממת הגידול שלהם היא הדיכוי המתמשך של ההמונים הערביים באזור והפלסטינים בפרט. מחיר הדמים שמשלמים אנשי האזור בכל יום הוא בלתי-נתפס.


יחד עם כל זאת, אליטות בעלי-ההון והפוליטיקאים הפלסטינים והישראלים המטיפים להקרבה פטריוטית ולמלחמת אין-ברירה, נותרים בראייתי מבוטחים מפני סכנות קיומיות אלו. הם קוראים להמונים לאחדות לאומית או דתית ולקבל בהבנה את הצורך להקריב ולשאת בעול המשבר הבטחוני והכלכלי, בעוד שהם עצמם מוגנים מאחורי אמצעי הגנה חדישים, אמצעי תחבורה ממוגנים פרטיים ואבטחה כבדה. בישראל, הם שמטיפים לציבור לקנות "כחול-לבן" ללא הרף, הולכים ומעבירים מפעלים לארצות אחרות בשביל לנצל כוח עבודה זול שם, ובכללם, באופן אירוני, גם מפעלים המייצרים ציוד לצבא. בפלסטין, הם שחיים בתנאי יוקרה ושחיתות בשעה שהעוני ברחוב מגיע לסף רעב. כשהשפעות המלחמה הישירות פוסחות עליהם, קל להבין שהמלחמה שלהם היא לא המלחמה של כל האזרחים. מובן לחלוטין שמרבית האזרחים הישראלים לא אחראים לכיבוש ולדיכוי הפלסטינים בשטחים; למרות זאת, ארגוני הטרור והרשות הפלסטינית מסיתים נגד הישראלים והיהודים ורוכבים על גלי המצוקה והתסכול של המוני הפלסטינים, שהדיקטטורה המושחתת של הרשות בסופו של עניין משתפת פעולה בניצולם. בישראל, גורמים שונים בשלטון מטיפים ומסיתים כנגד סקטורים שלמים באוכלוסיה ומנסים להסב את תשומת הלב של הציבור מהניצול האמיתי. במסעות הסתה מאורגנים הם טוענים כנגד הפלסטינים-הישראלים, העובדים הזרים, המובטלים, העובדים במגזר הציבורי, החרדים, כלל המתנחלים ואחרים. כל ההסתות וההתססות מתבצעות כנגד סקטורים שרובם המוחלט מכיל עובדים (או עובדים בפוטנציה) – שהם כוח הייצור הראשי שמניע את החברה כולה. בכנסת הוסכם לאחרונה שהמושג ‘טרנספר’ (כטיהור אתני או העברתה של אוכלוסיה שלמה ממקומה) הוא לגיטימי; ואכן, גורמים רבים בשלטון פועלים להוצאה לפועל של אותו רעיון, בין אם המטרה היא תושבים פלסטינים, או יהודים או זרים. אותה לגיטימציה ניתנת גם למיעוט המשיחי בקרב המתנחלים, שמגדל דור חדש של לאומנים וגזענים ולמנהיגי דת פוליטיים שמדברים, שופטים ופועלים בשם אלוהים.


החברה הישראלית והחברה הפלסטינית נותנות היום תמונה מכוערת של ניצול אדם בידי אדם, אובדן צלם אנוש וחוסר כבוד הדדי; רוב הולך וגדל של אנשים צייתנים, מלאי מרירות ושנאה, נטולי תקוות וחלומות, ששוחים כמו דגים מתים עם הזרם. צעירים בורחים מבועתים מהחברה המפלצתית שיצרו הדורות הקודמים, שמטיפה להם לחומריות ותחרותיות דורסנית, אל חיק הדת, אל סמים, אל אלימות או למעשים קיצוניים אחרים ובכללם התאבדויות. לנוער הפלסטיני אפילו לא מוכרים אשליות בדבר עתיד טוב. גם מערכות החינוך המתפרקות לא מסוגלות לעשות הרבה מעבר לתעמולה לאומנית. רוב האנשים בשני הצדדים חיים בפחד עם שנאה עצומה.


התגברות השחיקה

בשנים האחרונות מתגברת והולכת השחיקה והמיאוס מהמצב הקיים גם בקרב החיילים. הדבר לא מתבטא רק במספר הגדל של הסרבנים, אלא גם בחוסר מוטיבציה בולט, בייאוש, בגידול משמעותי בשימוש בסמים (פורסם לאחרונה שאחד מכל עשרה חיילים משתמש בסמים), בעלייה במספר הנפקדויות והעריקויות (הצבא הפסיק בזמן האחרון לנסות ללכוד את אלפי העריקים, משום שבתי-הכלא הצבאיים מלאים עד אפס מקום), באלימות וגם בניסיונות התאבדות. נתח גדול מהחיילים בשירות חובה פועל במתכונת "שביתה איטלקית" (עושה את המינימום הנדרש עם חוסר מוטיבציה בולט ונצמד לחוקים) תמידית. אכיפת הכיבוש על מיליוני הפלסטינים מובילה להתשה ברורה של יכולת התפקוד של החיילים בהמשך פעילות שוטפת; גורמים בשלטון כבר הודו בכך. לא יהיה מיותר להזכיר את הקשיים הנפשיים והפיזיים שהחיילים נאלצים להתמודד איתם כתוצאה מכך. נציב קבילות החיילים פירסם לאחרונה שחיילים לוחמים נמצאים במחסור שינה חמור כתוצאה מעודף הפעילות המבצעית הנדרשת מהם. ההגדלה של מכסת המילואים השנתית, השימוש בצווי חירום ("צו 8″) וקיצור משך הכשרת חיילי חי"ר גם מעידים על חוסר היכולת של הצבא להמשיך את הדיכוי והכיבוש במציאות הקיימת, וגם האמצעים האלה קרובים למיצוי. תופעת "הסרבנים הפסיביים" גדלה אף היא במקביל – בני-נוער שעומדים לפני גיוס או חיילים שכבר התגייסו ומחליטים שאין להם שום סיבה אמיתית לבזבז שנים טובות בצבא במלחמות לא להם. כמות האנשים שמלכתחילה לא מתייצבים לזימונים של הצבא ממשיכה לגדול בצורה דרמטית. רובו של פוטנציאל מחזור הגיוס השנתי בשנים האחרונות לא מסיים את "שירות החובה" (לאחרונה פורסם גם כי 45% מכל מחזור גיוס לא מבצע שירות צבאי וגם לא שום סוג של שירות ממוסד תחליפי). נוער שמסיים היום את הצבא יוצא ברובו אל חברה שלא מבטיחה שום עתיד. אחרי מספר שנים של "תרומה למדינה", הם נבעטים אל החברה הקפיטליסטית הישראלית שמאיימת לחנוק את הרוב המוחלט של האנשים החיים בה. כתוצאה מהייאוש, בעיקר, המוכנות של אנשים לבצע "שירות מילואים" לאחר מכן יורדת גם היא, להוציא מובטלים שמשתמשים במילואים כמקור הכנסה. זה לא יהיה נכון להאשים את הרוב המוחלט של האנשים שבוחרים לא לבצע מילואים במצב הקשה איתו צריכים להתמודד אותם אנשים שעוד מתייצבים למילואים כיום.


ניצול שיטתי


חיילים מנוצלים באמצעות הצבא באופן שיטתי ובגלוי. ניצול שכזה יכול להמשיך להתקיים, לא רק משום שנאסר על חיילים להתאגד וליצור ועדים מאורגנים משלהם שילחמו על זכויותיהם וגם לא בגלל שמן הסתם אסור לחיילים לנקוט עיצומים, אלא בעיקר בגלל שהמדינה יכולה להמשיך לתרץ כל ניצול במסגרת זו כצעד של אין-ברירה. הגורמים המתאימים במערכת יכולים תמיד לומר לחייל שאם לא ישקיע מעצמו את המקסימום, הוא לא יפגע בהם אלא במדינה, באזרחיה, ובעצם יהיה אחראי לפגיעה בחפים מפשע, וכך מסירים עוד רובד של התנגדות מצד החיילים. מאלצים חיילים לשהות בסביבות מבני אסבסט או חומרים אחרים הידועים כמסוכנים (מקרה נחל הקישון לדוגמה), לסכן את חייהם ואת בריאותם הפיזית והנפשית, וכל זאת בתמורה לשכר-יסוד מגוחך הנמוך פי עשרה משכר המינימום. המצב הכלכלי הקשה של משפחות של חיילים בחטיבת ‘גבעתי’ שעלה לאחרונה לכותרות, הוא לא מקרה יחיד, וחיילים שלא חוזרים הביתה כי אין להם מה לאכול שם הם לא בגדר שמועה. אבל הפתרון מצד השלטון הוא הקמת קרנות צדקה לאותם חיילים. באזרחות השלטון כבר נאלץ ממילא לפעול באותה שיטת טיוח של צדקות (שרת החינוך הודתה בריש-גלי בחוסר היכולת של השלטון לטפל בתופעת הילדים הרעבים בבתי-הספר, והתחננה כלפי עמותות הצדקה לפתור את הבעיה). חיילים שבאים ממשפחה בעלת אמצעים, יסבלו פחות מהניצול הקיים במערכת, אחרים יוכלו להסתפק ב"הקלות תנאי-שירות" בלתי-מספיקות, אולם ישנם חיילים שנאלצים לפעמים לברוח מהצבא ונחשבים לנפקדים או עריקים רק משום שהם צריכים לעבוד בשביל לשפר את המצב הכלכלי בבית. אלו רק מספר דוגמאות. המדינה תמצא תמיד מקורות נסתרים מהעין לסכומי עתק כשמדובר בפוליטיקאים בעלי דרישות מיוחדות או בהטבות עם בעלי-הון.


אני מסכים עם הטענה שכשאדם בא לתרום הוא לא צריך לשאול מה הוא מקבל בתמורה, אבל עם זאת, חשוב לבדוק בשביל מי מתבצעת התרומה בפועל. המדינה מנסה להבהיר לכל שתרומה למדינה שווה לתרומה לאנשים החיים במדינה, ושאסור שיהיה ספק בכך. אבל זאת לא בדיוק המציאות. הסדר "שירות לאומי", לדוגמה – ההסדר מעניק בידי המדינה את האפשרות להעסיק כוח עבודה זול במקומם של אנשי מקצוע. בשעה שאחוזי האבטלה מרקיעים שחקים, הסדר כזה פוגע בטווח הארוך באנשים העובדים ולא פועל לטובתם.


פעולות הצבא


מדינת ישראל שולחת חיילים למות בטענה שהם מתים בשביל ששאר האזרחים יוכלו לחיות. בפועל, גם מרבית האזרחים נמצאים בסכנת חיים ממשית יום-יומית. זאת לא תהיה הגזמה לומר שישראל, למרות שהיא מנסה לשווק עצמה ליהודים ברחבי העולם, מהווה היום את אחד המקומות המסוכנים ליהודים לחיות בהם. הצבא, בשליחות השלטון הישראלי, מפעיל "טרור של מדינה" על אוכלוסיה שלמה וכפועל יוצא, רומס ללא הרף את זכויותיהם הבסיסיות של המוני אדם. השפלות בלתי-נתפסות, הפקעת אדמות, הריסת בתים, עוצר שכיח, הגבלת אספקת מים ומזון ומניעת טיפול רפואי הם רק חלק ממעשים שמבצע הצבא הישראלי, כביכול בשליחות הגנה על חיי-אדם. דו"ח ארגון אמנסטי אינטרנשיונל בנוגע לפעולות הצבא הישראלי בשטחים (פברואר עד מאי 2002), שפורסם לאחרונה, חושף ומתעד חלק מפשעים אלה. הוצאות להורג ללא משפט הגורמות פעמים רבות גם להרג אנשים בלתי-קשורים, הן רק נתח קטן נוסף מפעולות שמדשנות את הקרקע לקראת הפיגוע הבא. בני-נוער שרואים את קרוביהם מושפלים, נפצעים ונהרגים בידי הצבא הישראלי וחיים בעוני ובמחסור מתגבר, כשמצב החיים שלהם כל כך רע שהם בטוחים שאין להם יותר מה להפסיד, גדלים לרוב עם תחושות נקם לידי ארגוני הטרור שהופכים אותם לחיילי-ג’יהאד חסרי צלם אנוש. ניתן לראות אפקט הפוך אך דומה, אם כי ברמה מתונה יותר (בין היתר בזכות רמת החיים הגבוהה יותר) בקרב בני-נוער בישראל, בעקבות כל גל פיגועים.


בנוסף, התעמולה הישראלית והלחץ הרב המופעל על חיילי הצבא מובילים חיילים מתוסכלים לביצוע מעשי השפלה ופגיעה חסרי תכלית באוכלוסיה המקומית. על כך יוכלו להעיד גם הלוחמים – החיילים והקצינים – העומדים מאחורי ‘מכתב הלוחמים’ ומסרבים כעת לשרת בשטחים הכבושים. אליהם יצטרפו, כנראה, אותם לוחמים לשעבר, שחווים היום בעיות נפשיות קשות בעקבות המעשים שנדרשו לבצע.


אין לי טענות או האשמות כלפי חיילים שנשארים בצבא ואני לא מאמין שהם אחראיים למלחמה או לכיבוש בפרט. הכיבוש, שמציב חיילים מול האוכלוסיה הפלסטינית בשטחים כדי לשמר את הדיכוי המושם עליה בהתאם להוראות מלמעלה, מאלץ אנשים לעמוד בסיטואציות קשות ומיותרות לחלוטין. חיילים שנמצאים בשטחים בסכנת חיים ממשית מצד האוכלוסיה שמבקשת להילחם בדיכוי, פועלים פעמים רבות בדרכים שונות, באופן לגיטימי לחלוטין, כדי להגן על חייהם ברגעים נתונים, אבל מלכתחילה הם לא צריכים להיות שם. מלבד זאת, שימוש באמצעי לחימה כבדים בקרב האוכלוסיה מעצים עוד יותר את השנאה כלפי החיילים שגם כך מתגברת כל עוד נמשכת נוכחות כוחות הצבא. טנקים המכוונים תותחים לעבר בני-נוער שזורקים עליהם אבנים ועובדים שמושפלים בכל יום במחסומים הם רק חלק מסיטואציות שכיחות במציאות הכיבוש. אמנם, אלה הם לרוב אמצעי הגנה, אבל השלכותיהם קשות. המחסומים שמחלקים את שטחי הכיבוש כמו עור נמר, נקראים בפי מספר אינטלקטואלים פלסטינים "בתי-חרושת למתאבדים" ואפשר להבין מדוע. בנוסף, קבוצות של אנשים משני הצדדים, גם מקרב החיילים וגם מקרב האוכלוסיה המקומית, שלא מונחים על פי עקרונות מוסר וצדק רק מלבים את האש. כמות הרובוטים הלאומנים והגזענים בשני הצדדים רק צפויה לגדול עם המשך המצב הקיים ולדרדר את האזור כולו לסכנה גדולה יותר.


בדומה לרשות הפלסטינית, גם מדינת ישראל והצבא משתמשים פעמים רבות בתעמולה חד-צדדית, לעתים תוך הסתרת עובדות, באופן המכוון לעורר רגשות לאומיים ולדרבן חיילים. השלטונות בשני הצדדים עושים שימוש בזוי בשמם של קורבנות המלחמה בשביל להצדיק צעדים פוליטיים המנוגדים לאינטרסים של האזרחים. הצבא, לפי ראייתי, לא משרת את האינטרסים של מרבית תושבי ישראל, לא נשלט על ידם ובאותו הזמן כופה את ההצטרפות אליו וכולא את המסרבים לו. אני לא מאמין שכל פעולות הצבא מתוכננות כנגזרת מהתכלית הראויה באמת של הגנה על חיי-אדם כפי שהן מוצגות. עם זאת, אין לי ספק שבמציאות הקיימת, הצבא הודף גם איומים ממשיים. אם הצבא היה נעלם באורח פלא ביום אחד, קשה להטיל ספק בכך שכל השנאה שהצטברה, בעיקר בקרב ההמונים הפלסטינים, כלפי האזרחים הישראלים היתה מתפרצת באסון כלל אזורי. גם עם קיומו של הצבא, היא עדיין מתפרצת מדי פעם בצורת פיגועי תופת.


בהשקפתי, אותן סכנות שהצבא הודף כיום (בקושי רב ולפעמים בחוסר הצלחה), הן ברובן המוחלט סכנות שנוצרות כתוצר לוואי למדיניות ולפעולות השלטון והצבא הישראלים במשך השנים (בפרט בנוגע לאוכלוסיה הפלסטינית בישראל ובשטחים). אותה מדיניות, לדעתי, לא מסוגלת להביס את האנטישמיות, השנאה והטרור, בעיקר משום שהיא אחד מהגורמים האחראיים ליצירתם. הצבא הישראלי על כל הטנקים, המסוקים, המטוסים ואמצעי-הלחימה שלו, לא מסוגל לעמוד מול כוחות הייאוש והשנאה שהתהוו מולו ומול מה שהוא מייצג בעיני ההמונים שבהם הוא פוגע כיום. שום פעולה צבאית לא יכולה לשבור את אותם כוחות ולהבטיח שלום וביטחון אמיתיים לתושבי האזור לאורך זמן, בייחוד לא ניסיונות לבידוד דמוגרפי או טיהור אתני. הצבא (יחד עם כוחות הביטחון האחרים) מסוגל למנוע את מרבית הפיגועים וכך לטפל ולרסן חלק מהסימפטומים שנוצרים למצב הקיים, אבל לא לחסל את הבעיה שיוצרת אותם. בשביל להמשיך ולסכל את הפיגועים הצבא נאלץ להחריף את הדיכוי והכיבוש של מוקדי האוכלוסיה הפלסטינים, דבר שמעודד ניסיונות נוספים לפיגועים ותמיכה בהם (בעיקר מתוך תחושות ייאוש ונקם). באופן זה הצבא מגביר ותורם במרבית פעולותיו ליצירת גורמי סיכון חדשים ורבים יותר בעתיד. כך מובילות פעולות הצבא בשטחים הכבושים בטווח הארוך לתוצאה הפוכה מזאת שבשמה הן נעשות. ניתן לראות כיצד הזעם הממשי בשל הכיבוש ברחוב הפלסטיני מופנה כלפי החיילים והאזרחים הישראלים, שסובלים מתוצאותיו ומפתחים זעם נגדי המחזק ומגביר את מעגל האימים.


השלטון הישראלי, על מנת לשמור על כוחו, נאלץ להראות לתושבים הישראלים שהוא נלחם בטרור המאיים, ומשגר פעולות שאין להן תועלת בטווח הארוך ומתקפות ראווה שאין להן תועלת גם בטווח הקצר. הסיבה היא שהשלטון לא מסוגל להבטיח פתרון שיביא שלום וביטחון לתושבי המדינה – לא באמצעות פתרון צבאי ולא באמצעות משא ומתן עם שלטונות מושחתים אחרים. ‘הסכמי אוסלו’ היו הסכמים בין שלטונות ההון בשני הצדדים למציאת הסדר כלכלי נוח יותר, שהפך לצורך לאחר שההמונים הפלסטינים החלו להתקומם באינתיפאדה הראשונה (1987) ונוצר מצב קשה יותר להמשך ניצול שוק העבדים שנפתח אחרי מלחמת ‘ששת הימים’ (1967). תכלית ההסכמים לא היתה מתן פתרון לבעיות האמיתיות של אנשי האזור. רצח רבין (1995) בסך הכל האיץ את קריסת ההסכמים, שנועדו לכישלון בשלב זה או אחר כתוצאה מהתקוממות המונית והתפוררו סופית עם פרוץ האינתיפאדה השניה (2000). לשלטונות בשני הצדדים אין אופק של מציאת פתרון לבעיות האמיתיות של ההמונים. תחת השיטה הקיימת שממסדת ניצול אדם בידי אדם, האזור נמצא תמידית בסכנת מלחמה, שגם אנשים בעלי כוונות טובות שיגיעו לשלטון לא יוכלו להסיר. "מחיר השלום" עליו מדברים הפוליטיקאים, הוא, לדעתי, המחיר של חוסר היכולת שלהם להביא לשלום אמיתי.


הפסקת השירות בצבא


חוקי מדינת ישראל מאפשרים כיום פטור משירות צבאי מטעמי מצפון רק לבנות. פטור מ"שירות ביטחון" לבנים אפשרי רק במסגרת סעיף 36-א’ לחוק שירות ביטחון, התשמ"ו 1986, כלומר, בהתאם להפעלת שיקול דעת חופשי של שר הביטחון. עם זאת, מדינת ישראל חתומה על אמנות בינלאומיות המחייבות אותה לשחרר מהצבא חיילים מטעמי מצפון. על פי הסכם בין מדינת ישראל לוותיקן, ישראל מתחייבת להבטיח חופש מצפון לכל אזרחיה. בנוסף, בהתאם ל"הכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם" (‘האומות המאוחדות’, 1948) ועל פי סעיף 18 באמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות (1966) מובטחת זכותו של כל אדם לחופש המחשבה, המצפון והדת. בהתאם לפרשנות רשמית שנתקבלה לסעיף זה על ידי ועדת זכויות האדם (ועדת זכויות האדם, הערה כללית מספר 22 [48], בנוגע לסעיף 18 של ICCPR, יולי 1993), סירוב מצפוני לשירות צבאי הוא ביטוי לגיטימי של זכות אדם בסיסית זו. מדינת ישראל אישררה את האמנה בשנת 1993. סעיפים 2 ו-3 לאותה אמנה קובעים שיישום הזכויות המופיעות בה חייב להתבצע ללא אפליה על בסיס מין. כפי שנכתב כבר קודם, חוקי מדינת ישראל עומדים בסתירה לאותם סעיפים, כמו גם בסתירה להכרזת העצמאות של מדינת ישראל, בה נכתב: "מדינת ישראל […] תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות […]".


איני מתנתק מאחריות כלפי החברה בה אני חי. לאחר כמעט מחצית מתקופת שירות החובה כחייל בצבא, הגעתי למסקנה שאני לא מעוניין להישאר במערכת שאני לא מאמין בה ולכן גם לא נותן בה את המקסימום. בתפיסתי, במציאות הקיימת הצבא משמש כלי של מדיניות שמסכנת את עתיד וחיי תושבי האזור יותר מאשר הוא מסוגל להגן עליהם. אני סבור כי סיום מיידי של הכיבוש הוא הכרחי וחיוני כצעד ראשון לשינוי המצב. הסרבנות בעיני היא בגדר הבעת אי-אמון בסדר החברתי הקיים, אשר שורשיה מצויים בסיבות המובאות בהצהרה זאת. אני מאמין שהסירוב שלי לשיתוף פעולה עם הכיבוש במצב הקיים משמעותי יותר מסיום "שירות החובה" ושמחוץ למערכת הצבאית אני אוכל לתרום לחברה יותר ממה שמתאפשר לי במסגרת הצבא. בראייתי, העובדים, הנוער, הגמלאים, הסטודנטים והמובטלים לא צריכים להתאחד על בסיס אוטופי או מעורפל, אלא מתוך אינטרס משותף, שהוא יצירת חברה דמוקרטית אמיתית, ללא יחסי ניצול, שתאפשר לאנשים לנצל את חייהם באמת ובתמים וליהנות מהם.


חיילים רבים, גם בשירות מילואים, מעדיפים לא לסרב, גם אם הם מאמינים בצורך לסירוב חלקי לפחות. חלקם מתוך אילוצים כלכליים, חלקם מעדיפים שלא ללכת נגד קונסנזוס וחלקם מתוך חוסר אמונה בקיומה של אלטרנטיבה או ביכולתם ובכוחם להשפיע. בכל אופן, תנועת הסרבנים הפוטנציאלית גדולה יותר מכפי שהיא מוצגת והיא ממשיכה לגדול. הצבא מנסה ליצור הרתעה ולהילחם בתופעה המתעצמת בתקופות מאסר חסרות תקדים. מדינת ישראל בוחרת בהתעלמות מוחלטת מהבעיות שבגללן גדלים התמיכה בסירוב ומספר הסרבנים. כמות הסרבנים, גם המלאים וגם הסלקטיביים, רחוקה עדיין מלהיות בעלת השפעה ממשית מבחינת מטרותיה גם מחוץ לצבא וגם בתוכו. בכל זאת, אני בוחר לסרב להמשך שירות בצבא ולהצטרף לכוח הסרבנים שלוחץ לסיום מיידי של הכיבוש והדיכוי בשטחים, בתקווה להעלות את הנושאים המוזכרים על סדר היום ולקדם, אולי, שינוי חקיקה בנושא שתכיר במושג ‘סרבן מצפון’ גם עבור גברים. אני סבור שההחלטה שלי לסרב להמשך שירות בצבא מהסיבות שהעלתי צריכה לעמוד לעניין הציבור ולא כעניין פרטי.


עד לרגע זה אני, הח"מ (מ.א. 7198994), משרת באותו מסלול אליו התחייבתי טרם גיוסי. מרגע הצהרה זו ואילך אני מסרב להמשיך לשרת בצבא הישראלי בכל אופן, בכל תפקיד, בכל יחידה, בכל עת ובכל תנאי. בתוקף סירוב זה, אני מצהיר על משיכת השבועה אותה נשבעתי למוסד זה, ומבקש מן הרשויות להחשיבני כאזרח (שאינו חלק מן הממסד הצבאי) לכל דבר ועניין.

תגובות
נושאים: מאמרים

10 תגובות

  1. על דמוקרטיה ומעשים חד צדדיים הגיב:

    יש משהו פטרנליסטי ואנטי דמוקרטי בגישה שלך. אתה מאמין שהמצב איום ונורא (והוא כזה) ושהשלטון, משני הצדדים, מבקש להנציח את המצב הזה. אתה גם משוכנע לחלוטין שמרבית העם, שתומך בשלטון, מקיים את הוראותיו ובוחר אותו פעם אחרי פעם, הוא הדיוט שלא יודע ו/או לא מבין שהוא מנוצל. אתה, בטובך, לא מאשים את מרבית העם שמוכן להיות מנוצל, אבל מסרב להיות מנוצל בעצמך לצורך הנצחת הניצול (מכיוון שאתה מבין יותר טוב משאר העם). דין אחד להם ודין אחר לך. את ההחלטות האנטי חברתיות ואנטי שוויוניות שלך אתה מצדיק בכך שהשאר (הם הרוב, שים לב) הולכים שולל אחרי תעמולה מטעה. האם פעם עלתה בדעתך האפשרות שכל השאר אינם הדיוטות מנוצלים אלא אולי פשוט טועים? למה לא להשלים את חובותיך ואז לפעול מתוך המסגרת הפוליטית הקיימת לשינוי המצב? סרבנות, לחימה בממסד ומהפכנות תמיד נשמעים קוסמים לאנשי אידיאולוגיה צעירים. למרבה הצער, ההיסטוריה מלמדת שברוב המקרים העם צריך הגנה דווקא מאותם מהפכנים. אלטרנטיבה אמיתית לדמוקרטיה שלנו, על כל חולשותיה, עוד לא נמצאה. אל תתפלא לכן שלא תמצא אהדה מצד סוציאל- דמוקרטים.

  2. חף הגיב:

    למגיב (האנונימי) הראשון.

    אתה עושה סלט מן העובדות (סלט חמוץ משהו):

    יש הבדל ענק בין סרבנות (מצפון/פוליטית/וכו) ובין מהפכנות. מהפכן מבצע פעולות אקטיביות ואילו סרבן מבצע פעולה פסיבית ואומר : "את המעשה הזה- אני לא מוכן לעשות".

    במהלך ההיסטוריה היו הרבה תנועות של סרבנות וכולן חיזקו את הדמוקרטיה ונלחמו בזרמים אנטי-דמוקרטים או מעשים אנטי-דמוקרטים.(לדוגמא הקצינים הצרפתים שלא נלחמו באלגיר, או נוער דרום אפריקאי שסירב לשרת במשטר האפרטהייד.)
    תן לי דוגמא אחת בהיסטוריה של סרבנות שלדעתך החלישה את הדמוקרטיה ולא חיזקה אותה !
    תקרא על הסרבנים בסין בגרמניה וברוסיה ותבין שסרבנות זה המעשה הכי דמוקרטי שניתן לעשות כרגע במדינה !!! אין דבר יותר דמוקרטי מסרבנות כיבוש !
    ואני מזכיר- סרבנות היא אקט פסיבי במהותו.

    כל מי שמתנגד לסרבנות הוא אנטי-דמוקרט !!

    ולצערי אתה לא לבד במדינה שלנו…

  3. עוד על שוויון, דמוקרטיה וסרבנות הגיב:

    למגיב השני, האנונימי גם כן (לא נורא, פרסום דעה לגיטימית באינטרנט לא מחייבת החלפת שמות).
    סרבנות כשלעצמה איננה בהכרח מעשה אנטי דמוקרטי. כאשר נורמה חוקית מחייבת ביצוע של מעשה בלתי מוסרי, סרבנות היא לא רק רשות אלא חובה. כך במשטר נאציזי וכך במשטר אפרטהייד (שניהם, דרך אגב לא דמוקרטיים).

    עם זאת, נקודת המוצא העובדתית, גם לשיטת הסרבן כותב המאמר, היא קצת שונה. אין מחלוקת כי אנו נמצאים בלבו של סכסוך בין עמים (מוצדק או לא מוצדק). אין מחלוקת כי ניתן למצוא לא מעט אנשים, שהיו מוכנים (ורוצים) לשסוף את גרונך ולהרוג את בני משפחתך רק בשל העובדה כי הם יהודים המתגוררים בישראל וגם היו שמחים למות בשביל לעשות זאת (הסיבה לכך, לשיטת הכותב, היא תעמולה ממסדית (משני הצדדים), פונדמנטליזם דתי ויאוש כתוצאה מפעולות הכיבוש).

    נדמה שבמצב הזה, קשה להתווכח מה תהיה תוצאה של קריסת כוחות הבטחון של ישראל. רוב מוחץ של העם באמת מאמין שבמצב היפוטתי זה, ערבים ויהודים לא ילכו יד ביד לעבר השקיעה באחווה, אהבה ושלום פסטורלי. התמונה שעולה בעיני רבים היא התנגשות רצחנית בין המחנות הקיצוניים שמהלכה יטבחו דווקא אותם מתונים שבאמצע. בין אם מסכימים עם הכיבוש ובין אם לאו, כוחות ביטחון הם חיוניים. כמובן, שניתן לחלוק על דעת הרוב ולסבור שפעולות כוחות הבטחון היום גורמות לסבל מיותר ובלתי מוצדק ולהמשכו של סכסוך מיותר. מותר גם להאמין באמת שהאלטרנטיבה באמת קיימת ושאיננו בסכנה מיידית להשמדה. זו דעה לגיטימית שראוי להשמיע אותה ולנסות לשכנע אחרים בצדקתה. אבל מה ההצדקה לפעולות חד צדדיות ואנטי חברתיות שיוצרות חוסר שוויון, תוך זלזול מופגן בדעותיו של הרוב? המגיב השני כנראה יחלוק על כך, אבל ישראל היא לא אפרטהייד, לא נאציזם ואנחנו לא צרפתים באלג’יריה או אפילו אמריקנים בפליפינים, באפגניסטן או בעירק. ישראל היא בכל זאת דמוקרטיה (למרות שכלשיטת הכותב היא נשלטת על-ידי נציגי רוב טיפש שמולך שולל ע"י האליטות). הסרבנות שדוגל בה הכותב הצעיר איננה מחזקת את הדמוקרטיה אלא חותרת תחתיה. אם תצליח הסרבנות למוטט את כוחות הבטחון יכפה המיעוט, הלכה למעשה, את דעותיו ואמונותיו ביחס למצב הבטחוני על הרוב. המיעוט הוא זה שיחליט החלטות ביחס לסכיון חיי הרוב. ואם יתברר, חס וחלילה, שאמונות המיעוט היו אופטימיות מדי, לא רק את חייו שלו הקריב למען אמונתיו.אם הסרבנות לא יכולה באמת למוטט את הממסד, הרי שמדובר אך ורק במאחה שיוצרת חוסר שוויון תוך פגיעה בשלטון הרוב.יש דרכים רבות להביע מחאה ולהשפיע – בתוך המסגרת הדמוקרטית. זה קשה, זה מתסכל וסביר להניח שיקח הרבה זמן לשכנע אחרים בצדקתך – אבל לפחות שכנעת ולא כפית את עמדתך על אחרים.

    ההבחנה בין מעשים אקטיביים לבין מחדלים איננה במקום. מחדל יכול להיות פסול מבחינה מוסרית וחברתית ואולי מסוכן יותר בנסיבות מסויימות ממעשים אקטיביים מסויימים. בהחלט יתכן ואפילו סביר כי המהפכן מסוכן יותר לרוב שאינו מסכים עם דעותיו מהסרבן – אבל אין בכך להצדיק את הסרבנות.

    בהערת אגב – סרבנות תהיה כמובן מוצדקת לגפי גישה אנארכיסטית ששוללת את הלגיטימות של שלטון הרוב, אבל גישה זו איננה גישה דמוקרטית והקושי שבה הוא כמובן הפטרנליסטיות והיהירות – האנארכיסיטם שנלחמים במכונה, תמיד יודעים יותר טוב מהרוב המוחלט של האנשים שתומך בממסד (שהוא כמובן רוב הדיוט ששטפו לו את המוח).

  4. שי הגיב:

    רק אציין שאת החג הדמוקרטי של ישראל יחגגו 3.5 מיליון איש בסגר. כמו בכל מערכת בחירות בשנים האחרונות. מוזרים האנשים האלה – איזה דרך משונה הם מצאו לחגוג את החג הזה – להסתגר בבתיהם ובקנטוניהם, לא ליסוע לעבודתם על כבישם של הרוב הדמוקרטי האחר, לא להאכיל ולא לקבל טיפולים רפואיים. וואלה יש אנשים שאני לא מבין – מה לא יכולים לחגוג קצת. הרי מדובר בחג לדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.

  5. יוסי הגיב:

    כאשר שמעתי שצה"ל מטיל סגר לכבוד הבחירות על הפלסטינים בשטחים, ראיתי בכך יותר המשך של התעמולה הישראלית מאשר שמירה על בטחונם של היהודים. זאת מכיוון שאם כעת מטילים סגר, משמע שעד כה הפלסטינים היוחופשיים לנוע ככל העולה על רוחם ורק עכשיו מטילים עליהם סגר. עד כה הם היו חופשיים ובדיוק בגלל זה סכנה ריחפה על ראשם של היהודים. כאילו, כעת, ברגע רגיש במיוחד, נוקטים בצעד קיצוני לפרק זמן קצר של ימים ספורים ומטילים סגר.

  6. שחר בן-הר הגיב:

    רציתי לציין שנפלה טעות בהערה בסוף. אני נמצא כרגע בין התקופה הראשונה לשנייה במאסר הצבאי ולא הרביעית. ההצהרה הוגשה ב 22 בדצמבר 2002.

    לגבי תגובת האנונימי הראשון. אין לי כוונה להכנס למגננה מיותרת.
    נקודתית לטענותיך –
    אני לא חושב כמוך שרוב העם תומך בשלטון כמו שאתה מציג את הדברים ואני לא טוען שרוב האנשים סתומים. אני חושב שלשלטון יש אינטרס בכך שרוב האנשים לא יפתחו חשיבה ביקורתית כלפי הממסד ופעולותיו (אגב, זה די פטרוניסטי לומר שלכל האנשים יש את אותם כלים שנמצאים ברשותך לניתוח המציאות). כך נוצר מצב של מיאוס אמיתי כלפי השלטון, כמו שהוא קיים היום ובמקביל באופן סותר לחלוטין תמיכה בשליטים אלה או אחרים מתוך תקווה שאולי הפעם בכל זאת…
    יחד עם כל זאת, אפשר לראות שחלק גדול ממגמת המיאוס, בעיקר בקרב הצעירים מתבטא בהתנתקות מוחלטת מכל המערכת הקיימת. משום מה, אותו "שלטון רוב" שאתה מדבר עליו, לא נראה ככה בעיני קבוצה מאוד גדולה של אנשים. אתה יכול להמשיך לכתוב בזכות נציגי הרוב, אבל בפועל האינטרסים והצרכים של הרוב כמעט ולא מיוצגים בבית "הנבחרים".

    אגב, אני לא טוען לפירוק של הצבא, אלא כחלק משינוי אופי החברה גם שינוי האינטרסים אותם הוא משרת והאופן בו הוא מתנהל.
    אתה מדבר על סרבנות גם מתוך חוסר הכירות משווע עם הלך הרוח בקרב חיילים בצבא היום. המדינה, משום מה, לא מצליחה להחדיר מוטיבציה לשירות בצבא בקרב רוב הצעירים. אני לא חושב שהסיבה היא שרוב הצעירים מפונקים או אגואיסטים או טפשים. אני מאמין שאותו מיאוס ומגמה גדלה ליציאה מהצבא נובעת מתוך חוסר שכנוע בכל הססמאות הישנות.
    אני לא מעוניין להישאר חלק מגוף שאני לא מאמין בו כפי שהוא מוצג או בצורך שלי להמשיך להיות חלק ממנו. מי שמאמין בשירות שלו בצבא מסיבה כזאת או אחרת, גם ימשיך לשרת אותו. הסרבנות (אני מתייחס לסלקטיבית, המלאה והקב"ניסטית יחד לצורך העניין) לא תוביל להתמוטטות המערכות הבטחוניות של המדינה, אבל היא כן מסוגלת להיות חלק מהכוחות שיובילו לקריסת היכולת של הממסד להמשיך לקיים את הכיבוש; היא כן מסוגלת לעזור לכפות את סיום הכיבוש על השלטון. הסרבנות האקטיבית (כלומר, ללא הקב"ניזם) מהווה בעיקרה פעולה מחאתית כמו שהוזכר כבר. אולם, הסרבנות היא לא המאבק עצמו. את המאבק עצמו לשינוי החברה (לאלו מבין הסרבנים שרוצים גם לשנות אותה) מבצעים מחוץ לצבא – בחברה.

    אתה טוען שאין אלטרנטיבה לדמוקרטיה ייצוגית אימפוטנטית (שאמנם מתקדמת בהרבה מדיקטטורות ומונרכיות עתיקות, אבל מיצתה את עצמה כבר) ואני טוען שהאלטרנטיבה מצויה בחתירה לדמוקרטיה ישירה אמיתית הפועלת מלמטה למעלה לצד כלכלה המנוהלת לפי הצרכים והרצונות בחברה בניגוד להיום – אני טוען שהאלטרנטיבה מצוייה בדמוקרטיה סוציאליסטית אמיתית.

    שבוע טוב (אל תשכח להינות מההזדמנות הנדירה שנתן לך השלטון להגיד מי אתה חושב שהכי פחות גרוע לשלוט בחייך בשנים הבאות!)
    .שחר.

  7. אורי תדהר הגיב:

    האמת שאיבדת אותי כבר בהתחלה, כשקראתי חלק מהנחות היסוד שלך, כמו שהפונמנטליזם האיסלמי מושתת על שנים של דיכוי ושל כיבוש.
    כיצד יתכן שהאחרון הרים את ראשו והתחזק ביחס ישר למידת העצמאות והשטח שהפלסטינים קיבלו?
    כל עם אחראי להנהגות שלו. כל עם מקבל מה שמגיע לו ומה שמתאים לו. המלחמה האחרונה החלה לאחר שראש ממשלה ישראלי מהשמאל שם על שולחן הדיונים נושאים כמו ירושלים וזכות השיבה. בזמן הזה תיכנן הצד השני, משך חודשים ארוכים, התקוממות "עממית" אלימה ומלאת פיגועים. לא אדם אחד תיכנן, הכין וביצע. לא מאה. לא אלף. עם שלם, למעט בודדים שהשמיעו את כולם (בעיקר אחרי שהתברר שהם לא יכולים להכניע ככה את ישראל) עמד מאחורי הפעולה הזו.

    והבעיה היא הרבה יותר שורשית. הרבה יותר בסיסית. היא נעוצה במנטליות המזרחית שמעדיפה לחיות בזבל, להסתכל על המצליחים ולהגיד "איך דפקו אותנו!", מאשר לקום ולהפוך את החיים לנסבלים ואף לטובים.
    הם מקנאים בנו על מה שעשינו בארץ הזו, ועל איך שעשינו, ועל איך שאנחנו חיים כאן. ולכן הם מוצאים תירוצים למה לשנוא אותנו. הכל נובע מקנאה. והם לוטשים עיניים חמדניות למה שבנינו כאן בזיעת אפיים, כמו שיש מזרחיים בארץ שלוטשים עיניים חמדניות לאדמה שחקלאים עבדו חמישים ושישים שנים, במקום להבין שחמדנות וקנאה לא תובלנה לשומקום מלבד לשפיכות דמים. להצלחה אישית בטוח שלא.
    זו מנטליות. וכל עוד הם יעריצו את המנטליות הנפסדת הזו ויחשבו שהיא טובה, מצבנו ישאר כמות שהוא. וכל עוד מצבנו ישאר כמות שהוא, אנחנו צריכים צבא שיגן עלינו – כי, שוב נזכיר, שטח ועצמאות כבר הצענו להם, והם דחו. הם רוצים את הבית שלך, ילד.

    וזה הכל.

  8. חל הגיב:

    לאורי תדהר המצליחן.
    תיזהר מעיניים חמדניות ברחוב. אולי בעלי מנטליות מזרחית והזיות פונדמנטליסטיות רוצים ממך משהו.
    שים לב, היזהר מחורשי מזימות לבנטינים החושקים במה שהצלחת להשיג. היה עירני ובמקרה של ספק: הזעק את כוחות הביטחון מיד!
    ילד אשכנזי-מערבי מוצלח!

  9. הלל הגיב:

    לדעתי חלק גדול מעם ישראל יסכים לתאור המצב שלך. גם לדעתי שני הצדדים נסחפים בעל כורחם לעימות, והעימות מעצים את השנאה שבין הצדדים, ובכך מנציח את עצמו. גם לדעתי כל יום נוסף של כיבוש מעצים את השנאה שבין העמים ומשחית אותם מבחינה ערכית ומוסרית. השאלה הנותרת היא האם סיום הכיבוש, קרי, נסיגה חד צדדית לקווי 1967, יכול להביא לפתרון המצב. לדעתי איש אינו יכול לנחש נכונה את תוצאותיו של צעד זה. קיים הסיכוי שהנסיגה תביא להקטנת כמות הפיגועים, ואולי אף בעתיד (האוטופי)לשלום של שווים. מצד אחר הנסיגה עלולה להביא להתעצמות הפיגועים לרמה בלתי נסבלת שתחייב אותנו לחזור לשטחים, ולחזור למצב הנוכחי.
    לדעתי שתי האפשרויות סבירות והעדפה של אחת מהן על רעותה נובעת לרוב מהשקפת עולם ימנית או שמאלית.
    לדעתי סרבנות מצפון היא לגיטימית, ובמקרה שאדם באמת מאמין שהמדינה מנציחה מצב כיבוש נורא, כשקיימים פתרונות שימנעו אותו, אז אין להכריח את האדם לפעול בניגוד לאמונתו ולמצפונו (דעה זהה יש לי לגבי גיוס בני הישיבות שמאמינים שבלימוד התורה הם מצילים את העם). אך אם אתה מאמין, כמו רוב העם, שנסיגה חד צדדית מביאה איתה גם סיכון לא מבוטל, ושהיא יכולה להביא אותנו בדיוק לאותו מצב רק עם מאות הרוגים בדרך, אז ברצונך בנסיגה אתה מסכים בעצם להמר בחייהם של מאות אנשים. ההימור הוא לגיטימי אך יש להבין שהוא רק הימור. לפי דעתי כל עוד קיים הספק צריכה הנסיגה לעמוד לבחירה דמוקרטית והתמיכה בה לא יכולה להחשב לסיבה מספקת להשתחררות על סעיף המצפון.
    סעיף המצפון אמור לשמש במצבים בהם לאדם ביטחון מלא שבעצם שרותו הוא פוגע בערכים המקודשים לו, ולא במקרים בהם אדם רוצה לדחוף לכיוון פוליטי מסוים שהוא מקווה שיכול לספק פתרון למצב. במקרה שהאדם בטוח שהפתרון קיים ושבשרותו הצבאי הוא מרחיק אותו, אז ניתן לראות בפעולותיו סרבנות מצפון אמיתית. אך לדעתי השקפה זו היא נחלתם של חלק קטן מהסרבנים.

  10. כתובת על קיר בתל אביב הגיב:

    בן 18 וכבר במדים

    אין לך מה לעשןת בחיים ?

הגיבו לכתובת על קיר בתל אביב

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים