הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-30 בינואר, 2003 2 תגובות

"במלחמה ביוגוסלביה התרחשו טיהורים אתניים של הקבוצות השונות המעורבות בקונפליקט האלים. בבוסניה הרצגובינה האוכלוסיה מורכבת מ-50 אחוז בוסנים-מוסלמים, 35 אחוז סרבים-אורתודוקסים ו-15 אחוז קרואטים-קתולים. בעת המלחמה גורשו או ברחו כמיליון וחצי אנשים משלוש הקבוצות. לאחר הטיהורים האתניים נוצרו אזורים חד-אתניים או ‘טהורים’ מבחינה אתנית". כך סיפר המשפטן פול פרטיטור בשיחה שנערכה בסוף השבוע שעבר ב"גדה השמאלית" בתל-אביב יחד עם אנשי ארגון "באדיל" מבית לחם. עו"ד פרטיטור עובד בבוסניה מטעם הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה. הוא הסביר כיצד מיושם הסכם השלום (דייטון) משנת 1995 בעיקר בהקשר של פתרון בעיית הפליטים שנוצרה במלחמה.

לאחר עזיבת הפליטים קבעה הממשלה חוק לפיו רכוש שבעליו לא נמצא בו יותר מ-30 יום מופקע משום ש"בעל הרכוש נפקד". אנשים רבים תפסו את הרכוש שנמצא פנוי ורק לחמישה עד עשרה אחוז מהם ניתן אישור מהמדינה על התפיסה (סוג של בעלות או חכירה). לפליטים לא היתה כל מניעה חוקית לחזור לבתיהם או לאזורים בהם חיו לפני המלחמה, אך הם פחדו שהסביבה תתנכל להם. היה גם לחץ של מנהיגים ופוליטיקאים מקומיים שלא לשוב. מצד שני, העקורים סבלו מסטיגמה שלילית גם אם חיו באזור מאוכלס בקבוצה האתנית שלהם.


בהסכם דייטון יש סעיף הקובע כי כל פליט רשאי לחזור למקום מגוריו מלפני המלחמה ולקבל את רכושו מחדש. ההסכם קובע במפורש כי לא חשובה הסיבה לעזיבת הפליט את ביתו או רכושו. זאת מכיוון שרבים מתופסי הרכוש החדשים טענו שהפליטים פשוט עזבו מרצונם ולכן איבדו את זכויותיהם על רכושם. על פי ההסכם, כל פליט יכול לפנות אל משרדי הממשלה ולתבוע הכרה ברכושו או בזכותו לקבל פיצויים אם רכושו אבד. ההסכם היה על בסיס אינדיווידואלי ולא קולקטיבי. תחילה ניסו ליישמו באופן קולקטיבי, כלומר להעביר קבוצה, ולפנות קבוצה אחרת מנגד, אבל זה היה מסורבל ולא מעשי – לכן עברו ליישום פרטני. כרבע מהבתים נהרסו ורבים נוספים ניזוקו קשות ושאלת הפיצויים נעשתה מורכבת. אופן קביעת גובה הפיצויים בעייתי משום שלא לגמרי ברור אם יש לחשב את ערך הרכוש בזמן שאבד לבעליו או בזמן שהושב לו. ההליך של החזרת הרכוש לבעליו הוא מינהלי ולא שיפוטי, לעומת ההליך לקבלת פיצוי שכרוך בתביעה משפטית. לאחר פנייתו של הפליט להשבת הרכוש מתנהלת חקירה ומתקבלת החלטה בזמן קצר למדי. מדובר על עזיבת הרכוש בשנות התשעים והרישום לגביו מדויק ושמור היטב. לכן אין בעיה ממשית להוכיח בעלות קודמת.


עד כה קיבלו חזרה את רכושם כ-70 אחוז מהפליטים ורבים נוספים כבר הגישו בקשות להשבת הרכוש. אבל בפועל אין לדעת את מספרם המדויק של השבים. רבים מכרו את רכושם ואת בתיהם, ולא שבו אליהם. רבים כבר החלו חיים חדשים במקום אחר והיו גם שחששו לחזור לאזור שבו יהיו שוב לחלק ממיעוט אתני. רק מעטים ויתרו לחלוטין על הזכות להחזרת הרכוש או לקבלת פיצויים. הבעיה העיקרית ביישום ההסכם היתה פינוי של אנשים שפלשו לרכוש לא להם. לפי ההסכם והחוק הם חייבים לפנות את הרכוש אך היתה התנגדות גדולה לפינוי בעיקר מצד אנשים שרכושם נהרס. היתה גם התנגדות של פוליטיקאים מקומיים לפינוי. ההתערבות הנחושה של הקהילה הבינלאומית היא שהבטיחה והניעה את ביצועו של ההסכם. הם לא התפשרו בעניין פינוי הרכוש גם כאשר היה צורך לפנות אנשים למרכזי פליטים. עזרה גם תעמולה יעילה מאד שסייעה לשנות את דעת הקהל לטובת קבלת ההסכם.


בנוסף לפעולות אלה יש גם פעולות לשיקום פליטים במגורים חדשים. כל הפרויקטים האלה ממומנים על ידי הקהילה הבינלאומית, בעיקר בסיוע ארה"ב. העברת הכספים מותנית בהחזרת פליטים ובשיקומם, כלומר בביצוע הסכם דייטון. עם זאת ברור שלעולם לא יהיה מספיק כסף לבנות מחדש את כל הבתים הדרושים. בשנתיים הראשונות לאחר ההסכם לא חזרו כלל פליטים בגלל הפחד אבל עכשיו המצב השתנה. זאת גם בזכות המבצע הרחב בנושא זכויות על רכוש ומגורים שמממנת הקהילה הבינלאומית. היא גם משמשת כמעין ממשלה – גם במחיר של יצירת ואקום שלטוני מקומי. ישנם אזורים בהם ניכרת התחלה של פעולות משותפות כדי להעביר את השלטון לגורמים מקומיים. בקרואטיה לעומת זאת המצב שונה מאד. אין שם כמעט חזרה של סרבים שחיו בקרואטיה בעבר.


לדברי המרצה האורח בבוסניה, לא מתקיימים צעדי פיוס של ממש בין הצדדים. הפליטים התעקשו ולא ויתרו על זכות השיבה, כלומר על זכותם העקרונית לחזור ולקבל חזרה את רכושם. זאת גם אם ידעו מראש שלא כולם יחזרו. הזכות לחזור היתה עבורם לזכות אישית שאין סמכות שיכולה לוותר עליה בשמם.


בהרצאה נאמר כי ביוגוסלביה לשעבר נפוצה בדיחה על כך שהם "למדו מישראל" ודברים רבים שהתרחשו ממש דומים. כך לדוגמה, הבריחו את האנשים ולאחר מכן טענו שהם עזבו מרצונם. עוד הדגיש המרצה כי "כל החלטות האו"ם מדברות על זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים ולכן מנקודת מבט משפטית טהורה הוא לא רואה כל סיבה להתייחסות שונה כאן לעומת מצבם של הפליטים בבוסניה. יש מקרים נוספים של החזרת פליטים כמו במוזמביק, גואטמלה ועוד. גם לא ניתן לקבוע בהסכמים שחלק יחזרו וחלק לא. הפחד כאן לשמור על הרוב היהודי צריך לעבור מן העולם כי אתניות צריכה לחדול מלקבוע עדיפות בין בני אדם. עד כמה שאני מבין בישראל רוב הרכוש של הפליטים הפלסטינים, לפחות האתרים המדויקים בהם חיו נותרו ריקים כך שאין מניעה מליישבם באותם מקומות".

תגובות
נושאים: מאמרים

2 תגובות

  1. סילביה גרינברג הגיב:

    אי אפשר להשוות בין שני המצבים

  2. ארי הגיב:

    כמה אפשר לשקר, למען השם?
    בכל הדוגמאות ההיסטוריות לא הוכרה זכות שיבה. לא לפליטים היוונים והטורקיים של מלחמות הבלקן, לא לפליטים הגרמניים של מלחמת העולם השנייה, אף לא לפליטים הקפריסאים משני הצדדים.
    כל ישראלי שמקבל את הדרישה לזכות השיבה ומעודד את הפלשתינים בתביעתם מרחיק את השלום.

    לגבי החלטות או"ם ומשמעותן המשפטית – ראה מאמרו של גדעון טפירו באתר זה.

הגיבו לסילביה גרינברג

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים