הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-31 בינואר, 2003 20 תגובות

רוב הפרשנים הפוליטיים בתקשורת האלקטרונית והכתובה, שייכים רעיונית למרכז הלאומני הפרגמטי, והתגובות הרגשיות ו"האנליטיות" שלהם היו בהתאם. הם הפכו כבר מזמן לשרוניסטים מתונים, אבל הזיקות השבטיות מנעו מהם מלפרגן לאיש אריאל שרון. מכאן נבעו התיאורים המגוחכים אודות פרצופו הקודר אחרי המידגם ביום שלישי בערב, שנבע כביכול מדאגתו הנוגעת ללב לגורלה של מפלגת העבודה.

אין להם מושג: שרון עלץ בכל לבו. ביום שלישי השבוע הוא הביס את כל אויביו מימי הפלישה הנפשעת ללבנון ביוני 1982, את כל אלה שגינו (בצדק, אבל לא בלי צביעות) את פשעי המלחמה האין-סופיים שביצע שם ובשטחים הכבושים, את אלה ששללו ממנו את כהונת שר הביטחון וניסו לנדות אותו לשולי החברה ולשולי הפוליטיקה. יש להניח שהזכרונות הקשים חזרו לבעת את שרון בחודש האחרון, כאשר שונאיו ניסו שוב להפילו, הפעם על רקע פלילי. אבל גם שרון קלט, עוד לפני ההצבעה עצמה, ששלטון החוק הוא כבר לא מה שהיה פעם. כיוון שהאליטות סרבו באורח עקבי לעצב חשיבה חלופית לזו של הליכוד, הן בנושאים מדיניים-ביטחוניים והן בנושאים חברתיים-כלכליים, המסע שלהן נגד שרון נראה קטנוני ונקמני. מי שהיה שותף למדיניותו הכלכלית, ותמך בהוצאות להורג בלי משפט ובפשעי מלחמה אחרים בשטחים, אינו יכול להופיע בשער בת-רבים כאופוזיציה לוחמת.


קוראי הטור הזה ידעו כבר שנים, שמפלגת העבודה תגיע ליום השחור והבלתי נמנע, ותידרדר למדרגת מפלגה בינונית, שאינה עוד חלופה טבעית לשלטון. אם שמעון פרס, שגירד ביום שלישי את תחתית החבית של השפלה ושל התרפסות למען אפס קצהו של "כבוד" ממלכתי, יצליח להכתיב מהלכים בעבודה, האגף הימני בה יתמזג סופית בליכוד, בדיוק כפי שקרה ללייבור של רמזי מקדונלד בשנים 1929-1931. אני מקווה שעמרם מצנע עצמו, בחברת יולי תמיר ואולי עוד כמה ח"כים, יצטרפו בסופו של התהליך למרצ בהקמת מחנה השלום המתון. למעשה, לא השמאל ספג מכה בבחירות, אלא המחנה היוני שלא השכיל לכת עד הסוף כדי לממש את תהליך השלום. המרכז הלאומני הימני הביס את המרכז הלאומני הפרגמטי, הקשוב קצת יותר לדעת הקהל העולמית ולמדיניות החוץ של מדינות חשובות בעולם. אני לא מזלזל, חלילה, בהתפתחות החמורה הזאת, והרהביליטציה הלאומית לאיש רע כמו שרון היא חרפה מוסרית ואסון פוליטי, אבל הגרעין האמיתי של חשיבה שמאלית בכנסת לא נחלש במיוחד.


למרצ יש 6 ח"כים, לחד"ש 3 ולבל"ד 3. כלומר 12 ח"כים בסך הכל, עם כל ההבדלים החשובים ביניהם, רואים את הסכסוך הישראלי-ערבי ואת הבעיות החברתיות בתוך המדינה מפרספקטיבה שמאלית. התפטרותו של יוסי שריד והפקת הלקחים במרצ עשויה להביא לרדיקליזציה של המפלגה, ולשיתוף הולך וגובר עם האזרחים הערבים (האפשרות היחידה לפעולה פוליטית הפתוחה עדיין בפני השמאל). חבל שח"כ דב חנין מחד"ש, שהוא עדיף מנקודת ראות שמאלית על כל מועמד ממרצ, לא נבחר בגלל קולות החיילים. אבל גם ח"כ ג’אמל זאחלקה מבל"ד מהווה תוספת חשובה לכוחותינו בכנסת. לכן השמאל אינו מדאיג אותי ברגע הזה. התהליך המסוכן באמת הוא כיבוש המרכז הבורגני בידי טומי לפיד ותנועתו הניאו-ליבראלית. הפרו אמריקאיות שלהם תרסן אולי את מידת נכונותם לתמוך בהתנחלויות, אבל במישור הכלכלי-חברתי שינוי היא המפלגה הכי ימנית בזירה הפוליטית שלנו. האופוזיציה החברתית תהיה אולי קולנית יותר אחרי התחזקותה של "עם אחד", אבל אני חושש שעמיר פרץ וחבריו ירוצו לממשלה במחיר של כמה ויתורים קוסמטיים בנושא החברתי, וקולם יאלם.


הישגו היחסי של ח"כ פרץ מוכיח, שהנושא החברתי ומצבם של השכירים עוררו אלפי ישראלים להצבעה שתואמת את האינטרס המעמדי שלהם. התופעה הזו היא בחיתוליה בישראל הכאילו מתוחכמת: שאנחנו נצביע בעד מפלגה כלשהי בהתאם לאינטרס האמיתי שלנו, בלי קשר לסיכסוך? בגדול, התופעה בקושי קיימת, והליכוד משגשג חרף כישלונותיו בכל התחומים, אבל בשוליים (ומי שהיה פעם במטה בחירות של מפלגה קטנה יודע להעריך הישג של כמעט ארבעה מנדטים) יש לתסיסה החברתית ביטוי, שיתוגבר גם על ידי אנשי חד"ש, בל"ד ומרצ, ואולי כמה ח"כים מהעבודה, שיפיקו לקחים מרעידת האדמה שפקדה אותם.


הפקת הלקחים בעבודה חייבת להיות גם פרסונלית. כל השרים ששירתו את שרון צריכים להתפטר מהכנסת ולנטוש את החיים הציבוריים. עמרם מצנע לא יוכל להקים אופוזיציה אמיתית, שתציע חלופות רעיוניות ומעשיות בכל התחומים, כל זמן שאנשי המימסד הישן יבעתו בנוכחותם את הסיעה הכנסת. שמעון פרס, בנימין בן-אליעזר, אפרים סנה, שלום שימחון, דליה איציק ומתן וילנאי אמורים לפרוש, ולקחת איתם גם את הניאו-ליבראל בייגה שוחט, המסמל את הסימביוזה בין הפוליטיקאים ממפלגת העבודה לבין המאיונים העליונים ומשרתיהם במשרד האוצר. האם חיים רמון, אחד המעטים ממפלגה העבודה שהופיעו בצורה תקיפה ומכובדת בתקשורת ביום שלישי בערב, יתרום באמת לגיבוש אופוזיציה לוחמת? לכולנו יש ספקות וסימני שאלה רבים בכל הנוגע לרמון, ורק הוא יוכל להפריך את החששות ולעצב לעצמו תדמית חדשה.


מלה אישית: כל תהליכי ההתפוררות במפלגת העבודה שוחזרו ותועדו כאן, עם מבט לעתיד, לאורך שנים רבות, וכל האזהרות התממשו. המחיר של ההתנסות במדיניות של ליכוד ב’ היה אכזרי אבל מוצדק, ואין לי אלא לקוות, שתקום במפלגה הנהגה חדשה שתשנה לחלוטין את פני הדברים. אם העבודה תתעקש להתבצר בעמדות של המרכז הלאומני הפרגמטי, אין לה זכות קיום. היא רק מדגימה לכלל הציבור, שגם לה אין הצעות קבילות להנהגה הפלסטינית. כיוון ששרון אימץ את הבן-גוריוניזם, חייבת מפלגת העבודה לפנות דרך לא רק לאנשים חדשים, אלא גם לאידיאולוגיה חדשה. לא ריצה אחרי הסקרים תציל את העבודה, אלא עיצוב מציאות חדשה, שתשנה בסופו של דבר גם את הסקרים. פעמים רבות שמעתי בשנים האחרונות מחברי הרבים במפלגת העבודה את המאנטרה המטופשת: "אתה אולי צודק, אבל אין שום אפשרות לשכנע את הציבור בצורך לפנות את כל ההתנחלויות לסגת לגבולות 1967″. אם אין אפשרות לשכנע, כך סברו במפלגת העבודה, עלינו לשתף פעולה עם מדיניות קונסנסואלית, וללכת עם שרון. המסקנה ההגיונית מדרך כזו של פעולה היא: בעצם, בשביל מה הציבור צריך את מפלגת העבודה? לכן נכשלה המפלגה, חרף גיוס אדיר של כוחות תקשורתיים שפעלו למענה, ואף כיבדו אותה בכינוי "שמאל". אין לכם הסתדרות, אין לכם כוח כלכלי, הרסתם במתכוון את הסקטור הציבורי בכלכלה, הפסקתם לייצג את השכירים ואתם לא מאמינים בשום אידיאולוגיה, למעט דבקותכם בלאומנות ובאפליית האזרחים הערבים. האם מצנע ובעל בריתו הפוטנציאלי רמון קולטים, שהמשימה החשובה ביותר שלהם עתה היא לשפץ את הגשרים עם הציבור הערבי בארץ, שאהוד ברק הרס בזדון ובכוונת מכוון?


ההצבעה ההמונית במגזר הערבי בעד חד"ש המחישה, שחלק ניכר מהאינטליגנציה והעם הפשוט בצפון הארץ ובמשולש, עדיין מאמין בשיתוף פעולה יהודי-ערבי. מפלגת העבודה ומרצ חייבים לקבל בקורת רוח את הבשורה המשמעותית הזאת, וליזום שורה ארוכה של מחוות כלפי האזרחים הערבים, כולל מיסוד של שיתוף פעולה פרלמנטארי, וסיכול המזימה לבודד ולהצר את צעדיהם של נציגי 20 אחוזים מכלל אזרחי המדינה. כל מי שאינו גזען יראה בבחירתם של שישה ח"כים של חד"ש ובל"ד משום הצלחה גדולה לשמאל במגזר הערבי.


שינוי עשויה להיות אפיזודה חולפת. אין טעם להתעלם מהצלחתו המדהימה של שמרן קשיש כמו לפיד להפיץ את מרכולתו הקלוקלת לציבור הבורגני האשכנזי. פרס יכול ללגלג על לפיד כאוות נפשו, אבל הוא עצמו הכשיר את הקרקע לניצחונה של שינוי. כאשר פרס וחבריו נתנו לגיטימציה לשרון בשנת 2001, חרף העובדה שברוב מדינות העולם רואים בו פושע מלחמה ואיש מסוכן לשלום העולם, הם איפשרו לשרוניסט מובהק כמו לפיד לנחול ניצחון אלקטוראלי למרות העובדה שהודיע מראש שיש בדעתו לכהן בממשלת שרון. מה שמותר לפרס ולפואד, מותר גם ללפיד. הליכוד הפכה למפלגת השלטון הטבעית במדינה, ולפיד ישרת אותה אם תינתן לו ההזדמנות לעשות כן. עם זאת, הרכבה של סיעת שינוי בכנסת איננו מבטיח במיוחד, וכבר ראינו סיעות אלמוניות כאלה נוסקות ואחר כך מתרסקות. נכון שקיימת אסכולה כזאת בציבור, של מעין ציונים כלליים משנות החמישים, שעברו הסבה לעידן הטכנולוגי ודורשים בגלוי לקיים את זכויות היתר שלהם. אבל כוחה של שינוי בכנסת הוא מנופח מאוד על רקע הבסיס החברתי שלה, ויש להניח שהסיעה תתכווץ באורח משמעותי בכנסת הבאה.


אני לא מבין את כישלונה החרוץ של מרצ, אבל סבור שמצביעים רבים יחזרו אליה בפעם הבאה. היא חייבת להתנער מתפקידה כקורקטיבה של מפלגת העבודה, ולעצב שמאל מדיני-חברתי הנושא את עצמו. וכמו הסנטור קאטו אחזור ואומר: אין פרספקטיבה שמאלית שאינה יהודית-ערבית, ואת האמת הזאת חייב להפנים יורשו של יוסי שריד.

תגובות
נושאים: מאמרים

20 תגובות

  1. עמי הגיב:

    למרבה הצער, תוצאה של 93000 קולות לחד"ש ותעל ביחד, הם בהחלט ירידה משמעותית. הירידה היא גם במספר המנדטים בכנסת מ 3+1=4 ל 3 בלבד.
    לא מתקבלת על דעתי גם הטענה שהנה "הפכנו למפלגה המובילה במגזר הערבי". שכן ראשית הירידה בכוחה של התנועה האיסלמית, נובעת בחלקה הגדול מכך שהמצביעים לא באו לקלפי, ואז עיקר קולותיהם היגיעו לליכוד. ושנית, הדרך שבה הלכנו פגעה קשות ביצוגנו ברחוב היהודי, החשוב לנו לא פחות. שהרי אנו לא "מפלגה ערבית" אנחנו "מפלגה ישראלית".
    אני מקווה ומאמין שההבטחה מלפני הבחירות שהסיעה בכנסת תהיה "יהודית ערבית" תבוצע. אחרת אמינותינו תאבד ונהפוך למפלגה ערבית.

  2. רפי אלון הגיב:

    השמאל קיבל מכה קשה בבחירות וזה מגיע להם ,על גורל שני העמים לא משחקים נקודה ,בואו ניזכר בימי אוסלו השמאל בראשות המערך קיבל מנדט להביא שלום אמיתי ,היה עלין להקים ממשלת אחדות עם הימין, בשלום כמו במלחמה ישצורך בממשלת אחדות ,הליכוד סירב ומסרב ,אז היה על המערך לחשוף את הפרצוף האמיתי של הליכוד ,הליכוד התחבר לימין הקיצוני בהתנגדותו לאסלו ההסתה היתה חזקה ומכערת ורבין נרצח.הימין היום עם כוח אדיר בכנסת במלחמה לא צודקת נגד העם הפלסטיני רוצה להחזיר אותנו למצב אחרי מלחמת ששת הימים והוא יודע שלא יכול לעשות את זה בלי אחדות עם העבודה ,שהיא תהיה הכתובת לאכזבות העם .אם המערך יסרב לממשלת אחדות שרון מהר מאוד ילך הביתה ואם המערך ילך לממשלת אחדות זה סוף המערך ואסון לעם היהודי.

  3. שי מזרחי הגיב:

    מאמר מעניין מאוד. מצב הדברים הוא הרבה יותר פסימי: אם חלקים ממפלגת העבודה יפרשו לבסוף ויזחלו שוב לממשלת שרון-שלום, מצבו של הגוש היוני יהיה בכי רע, מאוד ומאוד. כבר עכשיו הוא בכי רע- לפנים מרצ סירבה לשתף פעולה עם חד"ש, כי מרצ היא פשוטו- מפלגה ציונית, וכמפלגה ציונית היא דואגת אך ורק לאינטרסים של הציבור היהודי, ומתנגדת לתפישות המקדמות ומציבות בראש סדר העדיפויות את שיתופו המלא של הציבור הערבי במדינה. כעת, כאשר סיעת חד"ש בכנסת מונה שלושה נציגים ערביים, רבים במרצ ומרכז היוני, יפסיקו להתייחס אליה גם כאל שמאל, וכבר עכשיו ישנם המכנים את חד"ש מפלגה לאומית-ערבית. לגבי גורלו של המרכז היוני, הרבה דברים תלויים בהחלטותיה של מפלגת העבודה ובמעשיה, והרבה דברים תלויים גם בהחלטותיה של מפלגת שינוי. ממשלת אחדות חילונית -ליכוד-עבודה-שינוי, תקבור לחלוטין את מפלגת העבודה, ולמעשה תקבור את הגוש היוני. בבוחרו בין איבודם המוחלט של עקרונות מפלגת העבודה, לבין האלטרנטיבה הבורגנית- קפיטליסטית שמציעה שינוי- הבוחר החילוני מן המרכז יעדיף ללא ספק את שינוי. שלא כמוך, אני חושש ששינוי יהפכו לכוח הפוליטי השני בגודלו, אם לא הראשון- במקום מפלגת העבודה. אם הם יצטרפו לממשלה, אין ספק שמעשיהם יורגשו היטב בחברה הישראלית. ייוצר מצב שבו המעמד הבינוני-גבוה (לא המעמד הבינוני כולו, ובטח שלא המעמדות הנמוכים) יהווה גוש חדש- גוש מרכז-ימין חילוני-קפיטלסטי, ולעזאזל מעמד הפועלים והשכבות הנמוכות.
    אך אם מפלגת העבודה, כהבטחתה, לא תצטרף לממשלת שרון ותהווה אופוזיציה תקיפה- יחד עם מרצ, ואם ישכילו, גם עם חד"ש, וגם עם בל"ד, ושינוי תפר את הבטחתה ותכנס לממשלת שרון- בלי העבודה, אבל עם יהדות התורה, המפד"ל, האיחוד הלאומי ואולי גם ש"ס, יש סיכוי לגוש היוני להתאושש, ואפילו בתוך זמן קצר. על מפלגת העבודה לסלק, ללא דחיות, את שמעון פרס, שמתעקש להתבזות ולתקוע סכינים נוספות בלבה של מפלגתו. על עמרם מצנע ועל הגוש היוני במפלגתו לקבוע את סדרי העבודה וההתנהלות באופוזיציה. על מרצ- להשתקם, אחרי התפטרותו של מנהיגה, ועל חד"ש- לבחון דרכים כיצד לשמור על הגחלת היהודית-ערבית, אחרי שדב חנין לא נבחר לכנסת, וכיצד לשמור על מעמדה כשמאל חברתי לוחם- כל זאת בשיתוף פעולה מלא והדוק עם שארית השמאל במדינה.

  4. טליה הגיב:

    על מוחמד ברכה להתפטר מתפקידו ולאפשר לחנין להיכנס במקומו. עליו לקחת אחריות על המפלה כשם ששריד נטל על עצמו.

  5. חררדו הגיב:

    טליה,
    יש לך טעות במידע בסיסי. מפלה?
    מר"צ איבדה למעלה כשליש מהקולות שלה. חד"ש הגבירה את מספר מצביעיה ושבה להיות הכוח המוביל במגזר הערבי. זה לא דבר קטו וזניח ובודאי שלא מפלה. חבל חבל מאוד שדוב חנין לא נכנס בגלל קולות החיילים. אבל, האם יש לך מושג מה היו התוצאות של חד"ש ללא הברית עם טיבי? האם התעניינת אצל חברים ערבים מה הייתה המשמעות של הברית בזאת בשעה שנעשה ניסיון לפסול את טיבי ואת בשארה? האם מבחינה עקרונית ולא רק אלקטורלית, בשעה שח"כ ערבי עומד בפני פסילה גזענית ופשיסטית, האם אין להניח את הבדלי ההשקפות עמו בצד ולכרות ברית עמו?
    לי נראה שמסיבות אלה הברית עם טיבי לא היה בהכרח מהלך שגוי, גם אם בעייתי מבחינת רבים בחד"ש.
    ללא ספק עדיפה סיעה בעלת הרכב דו-לאומי, אבל האם הנזק מהחלפת ח"כ על רקע לאומי איננו שווה ערך או אולי גדול יותר לנזק של סיעה חד לאומית.
    אולי האתגר האמיתי טמון בתפקוד של ברקה ומחול שיגרום גם לשמאלנים יהודים לחוש מיוצגים על ידם. נכון שבחברה הלאומנית והגזענית שלנו זה לא מקובל, אבל חד"ש לא אמורה להיות בדיוק זה, תנועה בה מנהלים פוליטיקה לא כל כך "מקובלת" על פי הנורמות השליטות?

  6. דומינו אדום הגיב:

    לחררדו, אין שום מחלוקת שניסיון הפסילה של טיבי היה משולל יסוד, זה לא אומר שמקומו של טיבי ברשימה אחת יחד עם חד"ש.

    יכול מאוד להיות שצירופו של טיבי, ובעיקר ניסיון פסילתו הביאו קולות לא מעטים לחד"ש במגזר הערבי, אבל להוויתינו גם צירוף היפוטתי של שמעון פרס היה יכול להביא קולות רבים, במגזר היהודי דווקא, ובכל זאת צעד שכזה פסול בעיני ואני מניח שגם בעיניך.

  7. אחד העם הגיב:

    אם מרץ נחלה מפלה (חררדו) – עלינו להתנחם בגוויתה
    של חד"ש כתנועה ישראלית (!)"יהודית"-"ערבית" ?.
    ההחלטה (מחטף) לצרך את טיבי – אין לה כל קשר עם
    אי-יצוגו של הרוב הלאומי בישראל, בסיעה שנבחרה לכנסת
    על ברקה להתפטר ללא דיחוי – זה יהיה רק הצעד הראשון
    להתחדשותה של חד"ש ו/או להיותה לסיעה ע ר ב י ת.אם
    ברקה לא יתפטר מרצונו – על מק"י להדיחו. אם יאחז
    בכסאו – יתגלה פרצופו האמיתי: הוא יפרוש לסיעה עצמאית עם טיבי ועל עיסאם מחול, יוטל התפקיד עם
    תמר גוזנסקי ודב חנין, יחד עם כל הקומוניסטים
    הישראליים ( ישראלים ולא יהודים או ערבים) להתחיל
    שוב מהתחלה, ללא מתחזים,

  8. חיים ברעם הגיב:

    לפני הבחירות היה אולי מקום להבטיח את כניסתו של דב חנין לכנסת, אבל לא ייתכן לשנות את כל האוריינטציה ואת כל הסגנון א-פריורי, בעקבות התוצאות.הברית עם טיבי הניבה קולות רבים במגזר הערבי,ועלינו לעמוד בכל ההתחייבויות שלנו לבוחרים. רוטאציה תיתכן, אבל בלי לחצים ובלי טיעונים אתניים. טיבי או ברכה אשמים בעובדה שחיילים בצה"ל העדיפו את הימין? זהו טירוף מוחלט!

  9. אלכס מסיס הגיב:

    טיבי לא "אשם"- הוא זכה מן ההפקר(ות) וקלות הראש
    בה נדחף דב חנין למקום הרביעי. בכל מפלגה שמאלית-
    רדיקלית נורמלית (אם ברעם כותב "טירוף" – מותר לי
    לכתוב "נורמלי") היה מוצב במקום השני !!!
    החיילים לא הצביעו נגד טיבי – הם, חיילים כאזרחים, לא הצביעו בעד חד"ש על כי, מי שאינם ערבים-ישראלים, התקשו לראות בנו את נציגיהם. העמדתם של שלשה מועמדים ערביים בראש הרשימה – חרצה את גורלה.
    זה הוא סיכום ביניים: עוד יאמר וייכתב בנדון, רבות.

  10. אשר פרוליך הגיב:

    כל הווכוח הפוליטי כשהמבחן הוא שייכות לאומית(ערבים או יהודים)אינו רלוונטי לשמאל אמיתי .בכך משחקים את משחק הימין המסית ללאומנות ומעביר את המוקד של השיח הפוליטי מהבעיה המרכזית=מלחמת מעמדות.
    הקוו המנחה,המבחן הוא באידאולוגיה:מי שמגמגם בנושא
    שנוי חברתי מהיסוד,עם נוסחאות ניאו-ליברליות/מדינת
    רווחה או סעד,"קפיטליזם אנושי",מי שמפחד להגיד בקול
    רם שהוא מרקזיסט-לניניסט,(כי הוא לא כזה)מצד אחד של הקוו,ומי שמוכן
    להכריז שהוא מרקזיסט ,שהאידאולוגיה שלו נשענת על מטריאליזם דיאלקטי,מהצד השני של הקוו.
    חולשת השמאל היא מחולשת,בלבול,אי-בהירות אידאולוגית
    או אפילו מחוסר אידאולוגיה בכלל של מרבית המנהיגים,
    ("אידאולוגיה"במובן הרחב,הכולל,והמעמיק של המילה)

  11. אחד העם הגיב:

    אם נאמין לך, מר פרןייליך: מדוע אם כך, שלשה ערבים
    בראש הרשימה ?! – אם זה היינו-הך, ערבים ולא ערבים –
    מדוע לא הושם דב חנין במקום הראשון ? – רוב המצביעים
    בכוח, אינם "מרקזיסטים" (למה בז" ולא בס" ?) – בחירות אינו חוג רעיוני והרשימה לכנסת צריכה להיות
    מקובלת גם על מי שלא התפלג חמש או יותר פעמים, במאה
    הקודמת, בשאלה אם יש או אין מקף-חיבור בין המרקסיזם
    ללניניזם.

  12. טל הגיב:

    מנהיגי השמאל כבר לא כל כך שמאלניים – והעם השמאלי שהולך אחריהם לא לומד מהם דבר.

    אין פה מנהיג בעל שיעור קומה.

    סוף סוף לישראל יש מלך, שלו יש את האחוזה הגדולה במדינה. אך טבעי הוא שהאיש עם אחוזת הקרקע הגדולה הזו יקום לו יום אחד ויגיד שהכל שלו ושהוא דואג לנתיניו.

    רק שהמלך הוא מלך רע.

    עד שהשמאל לא ישכיל להקים מנהיג גדול שימשוך אחריו רבים אחרים אין לו סיכוי.

    מצנע הוא לא האיש, גם לא שריד, ברכה בחר להיות שוליים.

    היהודים והערבים התרגלו להישלט על ידי מנהיג חזק ועקרוני.

    מדינה מחפשת מלך טוב. יש מועמדים?

  13. אליקים חפץ הגיב:

    מדוע אורי אבנרי לא הולך לכיוון פוליטי? הוא היה בעבר ועשה את זה מצוין.

  14. נדב פורת-חומסקי הגיב:

    תגובות רבות למאמר זה ולמאמרים רבים מדברות בשבח התפטרות ראשי מפלגות עקב כשלון מפלגתם בבחירות. "טרנד" אופנתי זה שהנחיל לנו נתניהו הוא בעייתי מאוד, הן מבחינה רעיונית והן מבחינת המסר שמועבר לעם. לקיחת אחריות איננה בריחה מהמצב שנוצר אלא נסיון ולשפרו ולתקנו חרף משמעותיו (ישיבה באפוזיציה, מספר מנדטים זעום וכו’). העובדה שכשלון כזה נתפשת בעינינו ככשלון אישי מראה עד כמה הפכה להיות הפולטיקה שלנו מאבק בין סמלים ולא בין רעיונות. ציפיתי להתייחסות אחרת אצל מצביעים אינטלגנטיים כמצביעי חד"ש.

  15. גלעד הגיב:

    לנדב, התפטרותו של ברכה מחויבת כדי לשמור על הדרך. מוזר מאד שהאיש הנ"ל לא הצליח כראש המפלגה לייצר מצב בו רק למיעוט יהודי ברור כי הדרך היהודית-ערבית היא הדרך לשינוי פני החברה פה. אדם שנכשל צריך לפנות את מקומו לאדם אחר שינסה להעביר את המסר שבדרך. זו לא בריחה מאחריות זו לקיחת אחריות על אי הצלחה. כמה זמן יכול כשלונר להמשיך ולקבל הזדמנות נוספת כדי להוכיח שהוא נכשל שוב ושוב?

  16. חררדו הגיב:

    הניסיון להטיל את האחריות למצבה של חד"ש על איש זה או אחר הוא מגוחך.
    יש בעיות עמוקות ומבניות שיש לדון בהם, עוד לפני שעוסקים בכיסאות ובשמות. אבל, מעל הכל ישנה מציאות מסביב והיא צריכה להכתיב שבשעה הזאת אין לשחק באש ואין להחריף עימותים שעלולים להוביל לפילוגים.
    המצב בשטחים הוא קטסטרופלי, הערבים בישראל על הכוונת, הגזענות צוברת תנופה, הדמוקרטיה או מה שהיה ממנה מתפוררת, ההון משתולל, ואנשים שהולכים שולל אחרי הפטישיזם הפרלמנטרי מתעסקים בשאלות של ייצוג.
    שותפות ערבית-יהודית בונים בפעילות משותפת, בלהט המאבק. רוב המצביעים של חד"ש רואים עצמם מחויבים לשותפות ובגללה הצביעו חד"ש, היו להם הרי אפשרויות אחרות.
    אם סימן שאלה מתעורר לגבי ממשות השותפות הוא לא נובע ממנהיג זה או אחר, אלא מכך שיש מעט מאוד פעילות משותפת, שיש פעילים בכפרים ובעיירות אשר ראו פחות או יותר את אותו קומץ שותפים יהודים כמעט אך ורק בכינוסים או אירועים מיוחדים. ללא מאבק משותף לא ניתן לפתח תודעה משותפת. סיסמאות וייצוג אינם תחליף לדבר האמיתי, לשותפות מתוך המאבק היומיומי, להיכרות ולכבוד ההדדי.

    שותפות אמיתית דורשת גם נכונות להקשיב לדעות וקבל את הפרספקטיבות של השותפים.
    מי מהפעילים היהודים התובעים התפטרויות וייצוג על בסיס לאומי טרח לשמוע את דעותיהם של שותפיו הערבים, אלה שלא חושבים כמוהו?

  17. גלעד הגיב:

    חררדו, אל תבקש ממני לקבל ערבים כמייצגי היחידים כמו שאין לבקש מערבים לקבל יהודים ממרצ כמייצגם. הדרך היא משותפת וצריכה גם להיראות ולא רק להיעשות בתעאיוש.

    וזה לא מתוך גזענות. ברכה מחול וטיבי אינם עוסקים בנושאים שמעניינים אותי בהכרח. סדר היום שלהם שונה משלי (ומשל דוב חנין וגוז’נסרי). זה הוכח בקדנציות הקודמות, זה הוכח בתשדירים שדיברו על "אדמתנו" לקול שירת א’נאד’יקום.

    זו לא דרכי. אז אין מה להטיף לי על גזענות. ובתור אוכלוסייה מוחלשת הערבים לא צריכים להפוך את המפלגה למפלגה שלהם (כך היא נתפסת בציבור – ופוליטיקה זה ציבור).

  18. אלכס מסיס הגיב:

    ברכה, מחול וטיבי – אינם "סיעה יהודית-ערבית" וגם
    לא "ערבית-יהודית" – אף לא ישראלית !!!
    את השינויים בסיעה – יש לעשות ל פ נ י השבעת הכנסת
    החדשה.

  19. חררדו הגיב:

    אלכס,
    דבר אחד הוא הויכוח לפני הבחירות ודבר אחר הוא אחרי הבחירות. ההבדל טמון בכך ששינוי הרשימה ימים מספר אחרי הבחירות יש בו משום הונאה של ציבור המצביעים. הציגו בפניהם רשימה מסוימת (ולא משנה מה דעתך או דעתי עליה), הם בחרו בה במספר לא מבוטל של קולות (יותר מאשר בפעם הקודמת) וכעת משנים את הרשימה לנוחות חברי התנועה. האם כל כך קשה להבין שזה לא נכון מבחינת יחסי בוחר ונבחר?
    ברור לגמרי שעדיפה סיעה ערבית-יהודית, לפחות מבחינת הדימוי הציבורי החשוב בפוליטיקה פרלמנטרית. אבל, האם הדימוי הציבורי איננו חשוב לכם ביחס לנאמנות הנבחרים לבוחריהם? מדוע אינכם מסוגלים לאמץ לרגע זויות ראיה של רוב בוחרי חד"ש בגליל ובמשולש?
    ולבסוף, אם חד"ש היא תנועת שמאל עקבית מוטב לשוב לאמת העתיקה שמחפשת לבנות את השותפות מלמטה, מתוך המאבק המשותף, מתוך ההיכרות בין הפעילים והציבורים. כאשר זו תהיה איתנה, לא יהיו קשיים בשאלות של ייצוג. פוליטיקה שמאלית אלטרנטיבית נבנית מלמטה ואיננה מותנית ב"מנהיגים".
    נסיון להתמודד עם בעיותיה של חד"ש מ"למעלה למטה" רק יוביל לפילוג בלתי אחראי.

  20. מיכל הגיב:

    למקרא הדברים עולה חשש עמוק בלבי, שאותם "יהודים" הדורשים מברכה להתפטר, אינם מבינים ולא כלום ביהדות, וכל מה ש"יהודי" בהם בעיני עצמם, הוא בשרם בלבד. לאור זאת ניתן להבין את ספירת מלאי הבשר מזה ומזה שעל פיו אמור להיות מעין איזון בשרי. שאלה: אם מודדים את כמות הבשר היהודי מול כמות הבשר הערבי אז כדאי אולי:
    א) למדוד את משקלם של אלה שעומדים בראש הסיעה, על מנת לדייק לפחות
    ב) למדוד את כמות ה"בשר" ה"יהודי" לעומת ה"ערבי" בכנסת כולה, ולחפש שם את האיזון.

    כיהודיה מאמינה הריני מוחה על הפיכת היהדות לענייני בשר. היהדות היא מהות, רוח, הוויה רוחנית ואינה ניתנת למדידה כמותית. ומי שרוח היהדות באפו, יבקש שותפות ערבית יהודית במהות, בתמיכה ובפירגון הדדי, בלי להתעסק בהנהלת חשבונות.

הגיבו לחררדו

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים