הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-4 בפברואר, 2003 4 תגובות

מאז שנוסדה המדינה לא היו בה מערכות בחירות שתוצאותיהן היו גרועות משל זו האחרונה. כאשר לגוש ה"ימין" יש 69 מנדטים, ל"מרכז" 18 (האם "שינוי" היא מרכז?) ול"שמאל" 33 (האם העבודה היא שמאל?). זהו שיא בהתדרדרותו של "השמאל היהודי". הוא התדרדר כדרך הדומינו: מהעבודה לליכוד ולשינוי; ממרצ לעבודה ולשינוי, מחד"ש למרצ ולעם אחד (אולי), והביתה. זאת בזמן שמספר הבוחרים הוא הנמוך ביותר בתולדות המדינה (68%), וברור כי מבין הנמנעים גדול חלקם של מצביעי ה"שמאל" בבחירות 1999, שביטאו בהימנעותם שילוב של יאוש ומיאוס.

את הכנסת הזו בחר "העם", רוב יהודי ומיעוט לאומי ערבי. אחוז ההצבעה הערבי קטן עוד יותר בהשפעת התנועה האיסלמית הצפונית ו"בני הכפר" שקראו להחרמת הבחירות וכתוצאה מחוסר אמון עד יאוש של הבוחרים הערבים בערכה של הכנסת עבורם. ומכיוון שכך, אני דבק בעמדתי כי הכנסת שנבחרה היא זו ש"לה אנו ראויים".


אמנם נכון שהבחירות התנהלו באורח דמוקרטי רק במידה שבמדינה קפיטליסטית וכובשנית הן יכולות להתנהל (וללא החלטת בג"ץ הדברים היו רעים פי כמה), אולם אזרחי המדינה, בחרו או נמנעו, בהתאם לדעתם ובהתאם לרצונם.


את דעתם ורצונם שבא לידי מימוש ביום הבחירות 28 בינואר 2003, הם קבעו לדעתי מכמה סיבות המשתלבות זו בזו ואינן קשות כלל לגילוי.



  • מאחורי ההצבעה הנוכחית היו כמה דורות של חינוך לאומני, שבישראל הוא נקרא ציוני, שבתנאים בהם מתנהלת מלחמתו של העם הפלסטיני לעצמאות, הוא מתעצם, מעמיק ולובש גם צורות חדשות של גזענות וטרנספריזם לגיטימי.
  • מאחורי כל אלה ניצבת המעצמה היחידה בעולם שדגל האנטי-טרור הכוזב מונף על ידה, ו"השרוניות" המכוערת מסתופפת בצילה, מה שעושה את הלאומנות הישראלית לבעלת עוצמה ולא רק "צודקת" סתם.

לשתי הסיבות העיקריות האלה להצבעה הישראלית-היהודית ראוי להוסיף שתי סיבות אחרות שתרמו אף הן את חלקן:



  • ההוכחה "שאין עם מי לדבר" מבית מדרשו של אהוד ברק, שמלאה תפקיד רב עוצמה בקריסתו של מחנה השלום הישראלי.
  • תנועת המתאבדים הפלסטינית, שהרגו ופצעו רבבות אזרחים ישראלים, פירנסה את מבצעי הרצח של כוחות הביטחון, וסייעה אף היא לקריסתו של מחנה השלום.

כאן עולה בהכרח השאלה מי הוא האחראי לכך שה"עם" חשב כך במערכת הבחירות הנוכחית, רצה כך והצביע כך?


אין ספק שהאחראית הראשית היא המנהיגות הפוליטית, והממסד האליטיסטי האופף אותה: תקשורת לסוגיה, מערכת חינוך לדורותיה, המערכות הפיקודיות של כוחות הביטחון ועוד כאלה. אולם, האם רק הם אחראים ואילו בני-העם, "האנשים הפשוטים", רוב רובם של המצביעים, חפים מאשמה. בתנאים הנתונים שעיקרם צוינו לעיל, הם בחרו כפי שבחרו והם אחראים לבחירתם, ועל כן הכנסת החדשה שנבחרה ראויה לבוחריה. הם אחראים לה לא פחות מאזרחי ארה"ב המצדדים במלחמתה הצפויה בעיראק, ויהיו אחראים לפריצתה, ולמתים שיתגלגלו ברחובותיה. הם יהיו אחראים כקבוצה, כעם, וכל אחד מביניהם יהיה אחראי אישית לזוועותיה של המלחמה לכשתפרוץ. כך בהווה, כך יהיה, וכך היה גם בעבר, בכל החברות בהן האנשים יכלו לבחור, בדרך נכונה יותר או פחות, את הנהגתם. עד כאן הערה הראשונה.


הבחירות ותפקידה של חד"ש


ההערה השנייה מתייחסת לתנועתי – חד"ש. אין ספק כי הפער בהישגיה בין הבוחרים הערבים והיהודים גדל מאד: הישגים לא רעים בין הערבים (כ-94 אלף, עלייה של יותר מ-5,000 קולות מאז הבחירות הקודמות, רובן המכריע פרי עמלה של חד"ש ומיעוטן מקורם בתע"ל), וירידה דרסטית בקולות היהודים שהיו מעטים מאד גם בבחירות הקודמות.


אתחיל בכך שאיני מוכן לראות בחד"ש ובשגיאותיה את האחראי הראשי לתוצאותיה הדלות בין הבוחרים היהודים. בוחריה היהודים של חד"ש הם חלק מהחברה היהודית ואינם מוגנים מפני המתחולל בה בחומה סינית. אנו חלק קטן מנפולת הדומינו הגדולה שהתחוללה בחברה היהודית בישראל, וחלק ממצביעינו בעבר זלגו למרצ, לעם אחד… או הביתה. מהבחינה הזו ראויים לציון ההישגים בין הערבים, שגברו על תעמולת ההחרמה המסיבית ומתחושת הייאוש כנגד השתתפות כל-שהיא בבחירות.


רק עכשיו מגיע תורנו לבחון שלושה צעדים שהיו תלויים רק בנו:



  • עצם החזית עם תע"ל בראשותו של אחמד טיבי.
  • התפטרותה של תמר גוז’נסקי מהכנסת.
  • הזזת דב חינין מהמקום השלישי, שניתן לטיבי, למקום הרביעי.

צעדים אלה, שבוצעו אף הם בתוך האווירה הפוליטית הכללית בין הבוחרים היהודים, הצטיירו כמעשים שאינם מתחשבים בציבור הבוחרים היהודים. כך הם הצטיירו, האם כאלה הם היו?


אני בדעה כי עצם הנכונות להקים את החזית עם תע"ל היתה נכונה. אי-אפשר לקרוא להקמתה של חזית יהודית-ערבית נגד הפאשיזציה הזוחלת, ולדחות תנועה, תהייה קטנה ככל שתהייה, וחבר כנסת חשוב וטוב, המקבלים את מצעה של חד"ש, בגלל היותם ערבים, למרות העובדה שבכך גדל שוב משקלה הערבי של החזית לעומת משקלה היהודי.


אשר לקבלת התפטרותה של תמר גוז’נסקי, איני בטוח היום בצדקת עמדתי לפני הבחירות. בשעתו קיבלתי את התפטרותה אחרי שלוש קדנציות כצעד נכון, תחיקתית ועניינית של חילופי דורות והדגשת חשיבותה של הפעילות החוץ-פרלמנטרית. היום אני מטיל ספק בעמדתנו זו. ראוי היה כנראה להבין נכון יותר את חומרת מצבן של עמדות רעיוניות ופוליטיות כשלנו בין המצביעים היהודים ולהשאיר את הח"כית שהצטיינה כל-כך בפעילותה, וזכתה למידה כה גדולה של הוקרה על פעילותה החברתית. נכון שהוקרה זו לא התבטאה בנכונות להצביע עבורה, אלה בשוליה של החברה, שוליים שאסור היה לנו לזלזל בקיומם.


לעומת שני צעדים אלה, שנעשו כמובן בעקבות החלטתם של מוסדות חד"ש, גברה כיום התנגדותי להחלפתו של דב חינין באחמד טיבי, במקום השלישי ברשימה. גם כאשר התקבלה החלטה זו במועצת חד"ש ראיתיה כהחלטה מוטעית, כהחלטה אשר תתקבל בציבור כעוד צעד של הזזת מנהיג יהודי של מק"י-חד"ש והצגת ח"כ ערבי שאינו חבר חד"ש במקומו. נכון היה להשאיר את שלושת המועמדים שנבחרו במועצת חד"ש הקודמת כסדרם (ברכה, מחול וחינין) ולהציע את המקום הרביעי, מתוך רצון כן להקים את החזית, שאינו קשור בהכרח בקבלת האולטימטום על המקום השלישי. אני מאמין, כי הצעה כזו היתה מתקבלת לבסוף, מכיוון שלאחמד טיבי אין שאיפות להתאבדות אלקטורלית כזו שנפלה בחלקו של האשם מחמיד, שלא נבחר וכך ירדו לטמיון קולותיהם של שני רבבות של מצביעים ערבים.


זוהי תמצית דעתי על מה שהיה, אבל כל מה שהיה הוא בבחינת חלב שנשפך. דב חינין אינו בכנסת, אופייה הערבי-יהודי של הסיעה אינו בא לידי ביטוי, היחסים העכורים בין מנהיגי מק"י-חד"ש נחשפו לציבור, וסכנתו של פילוג תנועתי שרירה וקיימת.


יחד עם זאת, אני שולל את הופעתה של תמר גוז’נסקי בתקשורת (אני שמעתיה בקול-ישראל), את עצם הופעתה ואת תוכנה של זו. מן הראוי שנזכור כולנו, כי התקשורת הישראלית תהייה תמיד פתוחה לרווחה בפני כל מנהיג יהודי שלנו התוקף מנהיג ערבי, במקרה זה את מוחמד ברכה. אני מקבל את דעתו של מזכ"ל חד"ש עודה בשאראת, כי כל ההחלטות, חיוביות ושליליות לדעתי, יתקבלו במוסדות חד"ש, אמנם בהשפעתו הרבה של יו"ר חד"ש מוחמד ברכה, ובניגוד לעמדותיה של מק"י.


שנית, עומדת היום על הפרק ההבטחה שניתנה לצירים במועצת חד"ש: בכל מספר מנדטים שייבחר, סיעת חד"ש תהייה תמיד ערבית-יהודית בהרכבה. במצב הקשה שנוצר יש מספר דרכים למימושה של הבטחה זו (שניתנה גם לבוחרים בכח ששאלו על-כך במטה הבחירות של חד"ש בתל-אביב): החלפות כאלה ואחרות, רוטציות וכדומה.


המזלזלים בצורך הממשי והתדמיתי הזה טועים טעות קשה, ובתנאים הפנימיים שנוצרו, מקרבים את סכנת הפילוג, סכנה שאין רעה ממנה.

תגובות
נושאים: מאמרים

4 תגובות

  1. ציוני הגיב:

    הבנתי ממאמרך שעם קומבינות אפשר היה להגיע ל 4 חכי"ם , להזכירך כי כדי לשנות כיוון צריך 61 חכי"ם .
    הבנתי עוד כי אתה דורש ח"כ יהודי על חשבון מצביעים ערביים , מדוע ?

  2. אשר פרוליך הגיב:

    לדני שלום:
    נושא החינוך שנשכח בין כל הסיבות לאסון הבחירות האחרונות חשוב.בכל זאת,הנושא המרכזי הוא חשבון נפש
    של השמאל ובקורת עצמית בלתי מתפשרת.
    האחראיות של שמאל רדיקלי(נרדף,מושמץ,בלי כל סכוי כנגד הכוחות האדירים העומדים מולו מימין ואף משמאל)
    היא לא לגבי תוצאות בחירות במשטר "דמוקרטי".האחריות
    היא לגבי בניית המיעוט,החלוץ שיניף את הדגל,ויוביל בשעה הנכונה את ה"עם".ושעה זו לא רחוקה.היא מתקרבת בתאוצה.על כן,אין זמן,
    והאחריות האמיתית היא לא "לפספס"את שעת ההכרעה.

  3. עמי הגיב:

    לדני שלום.
    אתה כותב כי "זאת הכנסת שלה אנו ראויים".
    כלום אינך חושב שזהו עונש כבד מדי?
    אפילו פושעים אמיתיים, ואפילו כאלו שקיבלו שוחד מקבלים לפעמים הקלה בעונש.

  4. סעיד מחאג’נה הגיב:

    אם חד"ש הייתה הולכת לבחירות עם בל"ד הבעיה לא הייתה קיימת. טיבי הוא מניפלוטר לא קטן והצליח לסובב את ברכה ואת חד"ש באצבע. מכאן שחד"ש תשלם את המחיר. אני לא מאמין שמישהו מהח"כים שנבחרו יסכים לרוטציה. נחיה ונראה.

הגיבו לסעיד מחאג’נה

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים