הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-7 בפברואר, 2003 12 תגובות

אריאל שרון, הפוליטיקאי הכי פיקח בישראל, הצליח להתל ביו"ר החדש והקצת גמלוני של מפלגת העבודה, עמרם מצנע. המנהיג הבתול חש בעצמותיו את הבל נשימתו של שמעון פרס, שלהיטותו להצטרף לממשלה הפכה משגיאה פוליטית למפגע אסתטי, וניסה לשוחח עם שרון הזחוח, ואף להתנצל על התבטאויות מסוימות במהלך מערכת הבחירות. אבל ראש הממשלה העדיף לאלף את המורד משנת 1982 ולהנחיל לו לקח חינוכי אודות חשיבותן העצומה של ההתנחלויות ברצועת עזה. כפר דרום? נצרים? הרי מדובר בסמלים לאומיים ובנקודות אסטרטגיות מהמעלה הראשונה! אפילו מצנע קלט, שאם שתי ההתנחלויות הכי שרויות במחלוקת הפכו בעולמו הרוחני והאידיאולוגי של שרון למצדה ולתל-חי, אין לחסידי שרון בסיעת העבודה בכנסת עילה מיידית ל"אחדות". שרון איפשר למצנע לקיים את הפארסה של קונפליקט לכאורה בין היישות המתפוררת הקרויה מפלגת העבודה, לבין "הימין". לשני אגפי המרכז הלאומני היתה עדנה. אפשר להמשיך במשחק הפוליטי הפנימי, גם בהעדר לחץ אמריקאי להסדר. אחרי הכל, יש ביניהם חילוקי דעות תהומיים על נצרים ועל כפר דרום.

לפחות לטווח קצר, ייאלצו המשת"פים הרבים של שרון בסיעת העבודה, בעיקר השרים לשעבר בממשלתו, לשחק באופוזיציה. דליה איציק תוסיף שוב אלפי קולות לליכוד בכל הופעה בטלוויזיה, ושמעון פרס ישמור על ארשת פניו הזועפת והנעלבת. ייתכן שאילוצים חיצוניים, כמו מתקפה אמריקאית נגד עיראק, יזרזו תהליכים, אבל ניתוח קר יותר של הזירה הפוליטית בישראל מעלה, שבלאו הכי קיים בכנסת קונסנזוס מוצק, אחדות דעים סביב הנושאים החשובים באמת. ניתן לשחק ב"חילוקי דעות נוקבים" על ההתנחלויות בעזה, ובכך להבטיח את קיומן של ההתנחלויות הגדולות, המסכלות לעד כל סיכוי לשלום. אבל אין ולא יהיה דיון לאומי אמיתי על נושאים חיוניים לקיומה של דמוקרטיה ושל מדינת רווחה. ייתכן שחידושה של פעילות מדינית אמריקאית אחרי עיראק יחנוך ויכוח כזה, אבל בינתיים נקודות ההסכמה הן רבות מספור.


אחרי שראש הממשלה הגרוע ביותר בתולדות מדינת ישראל (למעט גולדה מאיר), אהוד ברק, הרס את המחנה הדמוקרטי, קיעקע את הברית בינו לבין האזרחים הערבים ועירער במזיד את האמונה בשלום, אין שום ערך לוויכוחים על "התנחלויות מבודדות", שגם בהן תומך שרון בכל לבו ונפשו. המרכז הלאומני על שני אגפיו, הימני והפרגמטי, כולל היום את הליכוד, מפלגת העבודה, שינוי, ש"ס ויהדות התורה, והוא מושתת על הנחות היסוד שברק הנחיל עם התרסקותו בשנת 1991. אבל מעבר למורשת ברק, קיימים גם מכנים משותפים מהותיים יותר, רעיוניים יותר, שלפחות בפברואר 2003 אין עליהם ויכוח ממשי בציבור הישראלי. בניגוד גמור לשטחיות התהומית של יוסי שריד, אין לשמאל שום סיבה להתנער מאמיתות יסוד רק משום שהן אינן פופולאריות בזמן נתון. השמאל צמוד להומניזם האוניברסלי, גם אם המושג הזה אינו מושרש כיום בדעת הקהל הישראלית.


לעומת הערכים הכלל עולמיים, אלה הם עיקרי האמונה המשותפים לכל מרכיבי המרכז הלאומני, כולל התקשורת הישראלית, בעיקר התקשורת האלקטרונית:



  • ישראל אינה אחראית לאסון שפקד את הערבים בשנת 1948, באשמתם הישירה, ואינה מוכנה לשום דיון רציני בהחזרת פליטים לשטחה.

  • אין בדעת ישראל להשתמש בהישגי מלחמת ששת הימים כדי להגיע להכרה ערבית בגבולות 1949. מעבר להצהרות, ישראל אינה מוכנה למאבק הפנימי הטראומטי להחזרת רוב המתנחלים לשטחה, ושום מדינאי ישראלי רציני (כלומר בעמדת כוח עכשווית או פוטנציאלית) אינו מוכן לפרק התנחלויות גדולות וחשובות. לכן אין שום פרספקטיבה לשלום, אלא רק להכנעת הצד השני. "מדינה פלסטינית", בגבולות כלשהם, נחשבת בעיני המרכז הלאומני כולו כמכשיר להבטחת ביטחון ישראל מפני "טרוריסטים".

  • אין שום מגמה רצינית לשילוב האזרחים הערבים בחיי המדינה, לשיפור מצבם הכלכלי-חברתי-תעסוקתי, ולשיתוף פעולה תרבותי יזום. הקונסנזוס הלאומני מטפח מדינה אפלייתית ומקפחת לאורך זמן. גם בכנסת הבאה יימשכו הניסיונות לפגוע בזכויות הפוליטיות של האזרחים הערבים.

  • המדיניות הכלכלית-חברתית תמשיך להיות ניאו-ליברלית, תתבסס על אינטרפרטציה קיצונית של הגמוניית כלכלת השוק, צימצום שירותים חברתיים ואבטלה גדולה. ההבדלים בין בייגה שוחט לסילבן שלום בנושאים האלה הם מיקרוסקופיים ואילו אנשי שינוי הם אפילו יותר קיצוניים בתאצ’ריזם הבוטה שלהם. ש"ס ויהדות התורה אינן חותרות לשינויים מבניים בכלכלה, ובוודאי שאינן מערערות על ההגמוניה הרכושנית. הן חותרות רק לתיקונים סקטוריאליים שיטיבו עם שולחיהן.

  • ההסכמה הלאומית היא פרו אמריקאית, ותומכת גם בכל עיוותי הממשל הרפובליקני של ג’ורג’ ו’ בוש.  במפה הפוליטית האירופית רוב המפלגות בישראל היו נחשבות לימין או לימין קיצוני. אין התנגדות לאימפריאליזם הכלכלי, לא לכוחניות, לא להתערבות הצבאית בארצות זרות, ולא להתקלסות הגלויה בדעת הקהל העולמית, כולל ההתעלמות אפילו ממועצת הביטחון. בוש הנהיג בוושיגטון מדיניות חוץ עבריינית ותוקפנית, אבל התמיכה בצעדיו בישראל היא מוחלטת.

  • קיימת כאן תמיכה מקיר לקיר, כמעט לבבית, בתוכניותיו של הנשיא בוש לתקוף את העם העיראקי ולרצוח עשרות אלפי בני אדם. גם אם יוכח שאין לסאדם חוסיין נשק להשמדה המונית לא תשתנה התמונה. המדינה היחידה שקיבלה כאן באהבה אפילו את הנשיא ריצ’ארד ניקסון אחרי פשעיו בדרום מזרח אסיה ובצ’ילה, ממשיכה במסורת. הפרו אמריקאיות של ישראל היא ידועה, אבל עברה תהפוכות גדולות בעשור האחרון. זנחנו את ניו-יורק ואת קליפורניה, ואימצנו את האתוסים של אלבאמה ושל לואיזיאנה.

  • כל מפלגות ההסכמה הלאומית תומכות בקיומו של נשק הרתעה גרעיני, ומסרבות לכל דיון רציני על השלכות קיומו וייצורו מבחינה ביטחונית, פוליטית ואקולוגית. העדרו של דיון כזה מבטיח כמעט אסון אקולוגי בדימונה או באתרי הטמנת הפסולת הגרעינית. כל האזהרות בנושאים האלה זוכות לסתימת פיות קולקטיבית. בנושא הזה, כמו בכל הנושאים שעלו כאן, אין שום הבדל בין אלי ישי לבין טומי לפיד.

  • כל מפלגות ההסכמה הלאומית נותנות את ידן להקמתה של מערכת חינוך לאומנית ומסתגרת. לקח השואה גומד והפך לעוד נושא בכייני ולאומני. הוחמצה ההזדמנות להנחיל לבני הנוער לקחים אנטי גזעניים ודמוקרטיים כתגובה נכונה לניסיון של הימין הקיצוני הגרמני להשמיד עמים ולהשתלט על ארצות לא לו.

  • כל מפלגות ההסכמה השתתפו בדיכוי העם הפלסטיני, בשלילת זכויותיו ובהרעבתו השיטתית. שינוי לא היתה אומנם בממשלת שרון הקודמת, אבל היא לא הרימה קול למען המדוכאים, וקיבלה לגיטימציה מפרס ומפואד בן-אליעזר לחתור להשתתפות בממשלת הדיכוי החדשה הקמה עתה. למשחק הקואליציוני יש חשיבות מעטה בנושאים כבדים כאלה. מצנע נאלץ להתנצל בפני שרון על תעמולת הבחירות שלו, גם משום שלא הרהיב עוז לחלוק על הליכוד בשום נושא מרכזי, והתרכז רק בסיפורי הסנדק שטרם הוכחו סופית. ברוב הנושאים הקרדינליים קיים קונסנזוס בין הליכוד לבין העבודה, ואם מצנע רוצה באמת לחדד ניגודים כדי להציל את הדמוקרטיה הישראלית, הוא חייב לערער על אקסיומות יסוד כמו אריאל, קרית ארבע, וההגמוניה הרכושנית בכלכלה. אם אין חילוקי דעות, ואם מצנע ומפלגתו מקבלים את ילקוט הכזבים של אהוד ברק על ניפוץ המשא ומתן ומאשימים רק את יאסר עראפת, אז מדוע אתם כל כך מופתעים מניצחונו של שרון בבחירות?

שריד התקפל


יוסי שריד התפטר בצורה מעוררת כבוד, אבל כדרכו קילקל את הרושם הטוב בעוד הצהרה מפא"יניקית עלובה, שהפכה אותו לסרח עודף מיותר בפוליטיקה הישראלית. מנהיג מרצ לשעבר הגיע למסקנה, שהוא לא התנער די הצורך ובזמן אמת מיאסר עראפת. בכך בעצם הצהיר שריד, שמרצ טעתה בכך שהתרחקה מהקונסנזוס הלאומני הישראלי, ובודדה את עצמה מהזרם המרכזי בדעת הקהל כאן.


גם אני חושב שמרצ קופחה בבחירות, והפסידה קולות רבים כתוצאה ממראית העין של בחירת איש מתון כמו עמרם מצנע להנהגת העבודה. בלי הבלוף הקוסמטי הזה, לא היו המצביעים הוורדרדים עורקים ממרצ למפלגת העבודה. אבל שריד נוטה לשכוח, שמצנע דווקא דיבר בזכות המשך הדיאלוג עם עראפת. את הסתירה הזאת אפילו שריד חד הלשון יתקשה להסביר. 


אבל מעבר להתחשבנות עם שריד אין מנוס משאלה פשוטה ושווה לכל נפש: אם שריד בורח למרכז הקונסנזוס, ומצטרף, ועוד בנושא חשוב כל כך כמו ההידברות עם מנהיג העם הפלסטיני, למרכז הלאומני, אז מי בכלל צריך את מרצ? ייתכן שהמסקנה מהצהרתו התמוהה של שריד היא, שהוא ואנשיו חייבים להצטרף לעבודה, ולהילחם  שכם אחד עם פואד ועם פרס נגד מגמתו המסוכנת של מצנע לדבר עם ערפאת!


אני מודה שעראפת אינו גיבור חלומותי, אבל הוא היה ונשאר המנהיג הפלסטיני היחיד המסוגל להוביל את עמו לשלום עם ישראל. זה לא יקרה, כל זמן שהציבור הישראלי יקבל את גירסת אהוד ברק על פיצוץ תהליך השלום. אם גם שריד התקפל, אז עליו להמשיך ולהגשים את עצמו כמפא"יניק חדש-ישן: או שיתפטר מהכנסת ויאפשר למרצ למצוא את עצמה (לדעתי, מתוך מגמה לשתף פעולה עם האזרחים הערבים בכל הנושאים הפוליטיים והכלכליים), או שיחזור אחרי 18 שנים למפלגת האם שלו.

תגובות
נושאים: מאמרים

12 תגובות

  1. ציוני הגיב:

    כולם טפשים רק ברעם חכם . אם כך גם אחיך משתייך למחנה הטפשים .
    הכל כל כך שחור לבן , ישראל אשמה בכל הערבים צודקים בכל . מעשית לא הבנתי ממאמך איזה דגם מדינה אתה מאמץ וממליץ . כיצד קורה שקומוניסט תומך במוסלמים קיצוניים השואפים ואומרים זאת להשמיד את הצלבנים ( היהודים כלולים בינהם ) . מציע לך תגש לאחד מכפרי המשולש ותשאל את התושבים האם הם מכירים בישראל בגבולות 49 , או את אנשי מחנות הפליטים בעזה לבנון ירדן וסוריה . הם אנשי ארץ ישראל השלמה ולא אנו .
    עד שהערבים , הרחוקים מקומוניזם כרחוק מזרח ממערב יפנימו שהמדינה בגבולות מוסכמים היא מדינת היהודים לא יהיה שלום . אם נתעקש יתכן שזה יקרה בעוד דור . דעותיך ודעות חבריך רק מרחיקים יום זה . רוב מנהיגי הפלסטינים לא מעוניינים כלל ב"שטחים" אלא במדינת ישראל "הקטנה" .

  2. אלרט אינגבלט הגיב:

    חיים ידידי, אני מכירה אותך ואת משפחתך רק לטובה. אני מקווה שהרעיונות שהועלו כאן לא יקלקלו לי את הרושם.אני מחכה יותר משנתיים שמישהו שיודע ומבין יסביר לי (אבל בלי ציניות) מדוע להצעות של ברק בקמפ. דייויד להחזיר לערביי הגדה והרצועה את מירב השטחים שנאלצנו לתפוס במלחמת ששת- הימים ולהגיע לשלום לדורות, מדוע בתמורה לכך קיבלנו מלחמה רצחנית שהביאה לנו מאות הרוגים אזרחים תמימים שלא פגעו מעולם באף אדם. אולי אתה, מר ברעם הנכבד, תענה לי.

  3. יוני הגיב:

    מדוע לפרק התנחלויות ולגרש את יושביהן? במה זה יותר הומני מלגרש משפחות רוצחים?
    אם בשלום עסקינן האם יש איזו שהיא סיבה לא לגור שם?
    —————————-
    מוסכם על הכל מר ברעם כי הנסיגה מלבנון הביאה אלינו את המצב הקיים, מה אתה חושב ישפיע יותר על הצד השני, קיפול נצרים או גירוש משפחות מחבלים?

    קרא את דברי הפלסטינים כפי שהתפרסמו בידיעות לפני כמה ימים,
    "טעינו, לא הערכנו נכון את כוחה של ישראל לעמוד בפיגועים, ….. הפסדנו כמעט הכל …. הרסנו את בעלי בריתנו בשמאל …. עלינו לחפש דרך אחרת"

    קראת ודאי הבוקר על קבלת הפנים שהובטחה להאני אל חסן בשכם.
    לגבי מצב כלכלי.
    הפלסטינים בחרו לגרור אותנו ואת עצמם במורד המדרון (זוכר את סיפור העקרב והצב ) ואנחנו במקום להסיק מסקנות, שגינו באשליות.
    מול התפיסה של אוסלו שעלתה לנו כל כך הרבה, מדוע לא נאמץ שיטות שהוכחו כנכונות, ונוסו בשטח מספר פעמים?
    מדוע לא נלמד מסוריה מצריים ירדן לבנון אירן ועירק כיצד מטפלים בבעיות מסוג זה במזה"ת? מאיפה לנו החוצפה לחשוב שניתן להתאים בורג שמאלי להברגה ימנית?
    לא אתפלמס עימך בכל הנושאים שהעלית, ישנן נקודות בהן אני מסכים וישנן שלא אולם לגבי נקודה אחת במאמרך ("הרעבה שיטתית") אני חייב להגיב. לא זו בלבד שזה לא נכון (הרעבה שיטתית יש בצפון קוריאה באפריקה, קרתה בביאפרה בניגריה ובאריתריאה) אלא שעוד אף פלסטיני לא מת מרעב . 300000 מובטלים אצלינו הם במידה רבה תוצאה של המלחמה הפלסטינית בנו.
    צא וראה אצלנו את העמותות, והארגונים של גמ"ח הקיימים. ואת שיתוף הפעולה המועט לו הם זוכים מהשלטונות.
    האוכלוסיה מר ברעם התגייסה לעזור ואתה איפה? עם מי ניסית לחבור ולשתף פעולה למען עניי עירך?

    תהיה רציני.
    יוני

  4. THE TEMBEL הגיב:

    חיים, לרגע תהיתי איך מאייתים את השם- ברעם או בלעם?
    אח, חיים חיים, על גדות האתר ישבנו ובכינו, על אמונתינו שניגפה והתרסקה כי האמריקאים הנתעבים יוכו שוק על ירך. איך- איך דפק לנו יוסי (הידוע בכינויו- סטלינצ’וק) ברז.איך כיבה לנו את השמש. עד מתי "גורלם" של "עשרות אלפי עירקים" ישמש לנו כעלה תאנה להסתיר את השנאה המעוורת למקדונלד’ס- אויבנו משכבר הימים. לו רק נמשיך למלא את ליבנו הערל בבתחושת צדק יהירה וצדקנית המרחיבה את חזינו בגאווה ותחושת ערך עצמי, מול ההמון הנבער מדעת, שעיניו טחו מלחזות בזיו "חוכמתינו" ורחוק "ראייתינו".אלוהים! אנחנו כה נאורים. חיים חיים, לו היית אחיך.ואתה לא.

  5. חיים ברעם הגיב:

    ארבע תגובות מפגרות מקוראי "מקור ראשון", אבל זה מס שכדאי לשלם כדי לפרסם באתר המעולה הזה. רק כדי להבהיר עובדות, מעולם לא הייתי לניניסט, ובוודאי שלא תמכתי ב"סטאלין". אבל זו הפעם האחרונה שאני מתייחס לאנשים האלה, וגם במקרה הזה, רק כדי ללבן את הדברים עם הקוראים הטבעיים של האתר.

  6. אלרט אינגבלט הגיב:

    חיים היקר, אני לא התרסתי ולא עשיתי כל פרובוקציה בתגובתי אתמול, ורק אלי ולשאלתי לא התיחסת. אנא ממך חיים.

  7. נתן הגיב:

    לכבוד אלרט אינגלברט.

    אני חושב ששאלת שאלה חשובה וראשית כדאי לראות מה התשובה של הפלשתינאים:
    החומר שלהלן מופיע באתר של הרשות הפלשתינאית והוא מופיע בשלוש שפות(אגלית ערבית ועיברית).

    http://www.nad-plo.org/eye/newsH40.html

    הוא מביא את הגירסה הפלשתינאית לכשלון השיחות בקמפ-דיויד.
    (כדאי לקרוא טוב את החלק האחרון של סעיף 10).
    ********
    ********

    1מדוע דחו הפלסטינים את הצעות השלום בקמפ-דיוויד?

    כדי להגיע לשלום צודק ויציב בין העם הישראלי והעם הפלסטיני, חייבות להתקיים שתי מדינות בנות-קיימא ועצמאיות, החיות זו לצד זו כשכנות שוות. הצעות ישראל בקמפ-דיוויד, שמעולם לא הוגשו בכתב, לא אפשרו את קיומה של מדינה פלסטינית עצמאית ובת-קיימא, שכן הם דרשו את חלוקת השטח הפלסטיני לארבעה קנטונים נפרדים לחלוטין, מוקפים, וממילא נשלטים, על-ידי ישראל. הצעות קמפ-דיוויד התכחשו גם לזכותם של הפלסטינים לשלוט בגבולותיהם, במרחב האווירי שלהם ובמקורות המים שלהם, ובו בזמן נתנו לגיטימציה והרחיבו את ההתנחלויות הישראליות הבלתי חוקיות בשטח הפלסטיני. הצעות ישראל בקמפ-דיוויד היוו למעשה ארגון מחדש של הכיבוש הצבאי, ולא סיומו.

    2האם ישראל לא הציעה לפלסטינים כמעט את כל השטחים שכבשה ב 1967?

    לא. ישראל ביקשה לספח כמעט %9 מהשטח הפלסטיני הכבוש, ובתמורה הציעה %1 משטחה שלה. בנוסף, ישראל ביקשה לשלוט על 10% נוספים מהשטחים הפלסטינים הכבושים, באמצעות "חכירה לטווח ארוך". כך או אחרת, השאלה אינה שאלת האחוזים. זוהי שאלת העצמאות ויכולת הקיום של המדינה. בבית כלא למשל, 95% מהשטח מיועד לאסירים – התאים, הקפיטריה, חדר הכושר, והמתקנים הרפואיים אך ה %5 הנותרים הם כל מה שדרוש לסוהרים כדי לשלוט באוכלוסיית האסירים. בדומה, הצעות קמפ-דיוויד אמנם הגדילו את תאי האסירים הפלסטינים, אך לא היה בהם כדי לסיים את השליטה הישראלית על האוכלוסייה הפלסטינית.

    3האם הפלסטינים קיבלו את עקרון חילופי השטחים?

    הפלסטינים היו (ועודם) מוכנים לשקול כל רעיון שעולה בקנה אחד עם העיקרון של שלום צודק המבוסס על החוק הבינלאומי ועל שוויון בין העם הישראלי והעם הפלסטיני. הפלסטינים אכן שקלו את רעיון חילופי השטחים, אך טענו שחילופים שכאלה חייבים להיות מבוססים על יחס של1:1 , ויכללו אדמות דומות בערכן, באזורים סמוכים לגבולות פלסטין וסמוכים לאזורים שישראל ביקשה לספח לעצמה. הצעת ישראל לחילופים ביחס של9:1 (לטובת ישראל) נתפסה כלא הוגנת במידה המעמידה בספק רציני את המחויבות הישראלית לפשרה טריטוריאלית הוגנת.

    4איך הוצגה הטריטוריה של המדינה הפלסטינית בהצעות ישראל?

    ההצעה הישראלית חילקה את פלסטין לארבעה קנטונים מוקפים בשליטה ישראלית: צפון הגדה, מרכז הגדה, דרום הגדה ורצועת עזה. מעבר מקנטון אחד למשנהו היה מחייב מעבר בשטח ריבוני של ישראל, וכתוצאה מכך מכפיף תנועת פלסטינים בתוך מדינתם העצמאית לשליטה ישראלית. הכוונה לשליטה לא רק בתנועת בני אדם, אלא גם בתנועת סחורות, ובכך למעשה תוכפף גם הכלכלה הפלסטינית לשליטת ישראל. לבסוף, הצעת ישראל הותירה את השליטה על כל הגבולות הפלסטינים בידי ישראל, והשאירה בכך ביד ישראל לא רק את השליטה על תנועת אנשים וסחורות בתוך המדינה, אלא גם על תנועה בינלאומית. מדינה פלסטינית כזו תזכה לפחות עצמאות מזו שזכו לה הבנטוסטנים תחת ממשלת האפרטהייד בדרום אפריקה.

    5מה הוצע לגבי מזרח ירושלים בהצעות ישראל?

    הצעות קמפ-דיוויד תבעו מהפלסטינים לוותר על כל תביעה לגבי החלקים הכבושים של ירושלים. ההצעה הייתה מאלצת את הפלסטינים להכיר בסיפוח הישראלי של כל מזרח ירושלים הערבית. בשיחות שנערכו לאחר קמפ-דיוויד ניתן היה להבין שישראל הייתה מוכנה להכיר בריבונות פלסטינית על שכונות פלסטיניות מבודדות בליבה של מזרח ירושלים, אך שכונות אלה היו נותרות מוקפות בהתנחלויות ישראליות בלתי חוקיות ומופרדות לא רק האחת מהשניה, אלא גם מיתר המדינה הפלסטינית. למעשה, הצעה כזו הייתה יוצרת גטאות פלסטיניים בלב ירושלים.

    6מדוע הפלסטינים לא הציגו מעולם הצעה כוללת משלהם להסדר הקבע, בתגובה להצעות ברק?

    המסגרת להסדר הכולל לסכסוך הישראלי פלסטיני מעוגנת בהחלטות מועצת הביטחון 242 ו 338שנתקבלו על-ידי שני הצדדים בפסגת מדריד ב1991 , ומאוחר יותר בהסכמי אוסלו ב1993 . מטרת המשא ומתן היא ליישם החלטות או"ם אלה (הקוראות לנסיגה ישראלית מהאדמות שנכבשו בכוח על-ידי ישראל ב1967 ) ולהגיע להסכם על נושאי הסדר הקבע. במספר מקרים מאז קמפ-דיוויד, במיוחד בשיחות טאבה – הציג הצוות הפלסטיני את תפיסתו לגבי פתרון הסוגיות המרכזיות. יחד עם זאת, יש לזכור שישראל והפלסטינים נמצאים בעמדה שונה. ישראל מצפה לוויתורים נרחבים מהפלסטינים; היא רוצה לספח טריטוריה פלסטינית, ובכלל זה את מזרח ירושלים; להחזיק בזכויות על מקורות מים של הפלסטינים בגדה המערבית; לשמר עמדות צבא על אדמה פלסטינית; ולשלול מהפליטים הפלסטינים את זכותם לשיבה. ישראל מצידה לא הציעה ויתור אחד משטחה או מזכויותיה. הפלסטינים, מן הצד השני, מבקשים להקים מדינה ריבונית ובת-קיימא על אדמתם שלהם, להביא לנסיגת הצבא ופירוק ההתנחלויות הישראליות (המוכרות בעולם כולו כבלתי חוקיות), ולהבטיח את זכותם של הפלסטינים לחזור לבתים מהם אולצו לברוח ב1948 . למרות שהנושאים והנותנים מטעם הפלסטינים היו מוכנים להכיר בצרכים הלגיטימיים של ישראל בהקשר זה, במיוחד בכל הקשור לביטחון ולפליטים, זהו תפקידה של ישראל להגדיר מהם הצרכים הללו ולהציע כיצד יענו באופן המצומצם ביותר.

    7מדוע התמוטט תהליך השלום דווקא ברגע שהושגה התקדמות משמעותית לקראת הסכם הקבע?

    הפלסטינים באו לתהליך השלום מתוך הבנה ש: 1) הוא יבטיח שיפורים מוחשיים בתנאי חייהם במהלך תקופת הביניים; 2) תקופת הביניים תהיה קצרה יחסית, קרי חמש שנים; 3) הסכם קבע יביא ליישומן של החלטות מועצת הביטחון 242 ו338 . אך תהליך השלום לא הביא ולו לאחד מאלה. נהפוך הוא, הפלסטינים המשיכו לסבול מהגבלות מרחיקות לכת עוד יותר על תנועותיהם ואלה אף החריפו. בנוסף, חלה הידרדרות חמורה במצבם הכלכלי. ההתנחלויות הישראליות התפשטו בקצב חסר תקדים, והחלוקה לרסיסים של רצועת עזה והגדה המערבית הלכה והחריפה כתוצאה מסלילתם של "כבישים עוקפים" למתנחלים ופריסתם של מחסומים צבאיים נוספים. שוב ושוב לא קוימו תאריכי יעד ליישום הסכמים. בסיכומו של דבר, הפלסטינים לא חשו שם "התקדמות" מבחינת חייהם היום-יומיים.

    יחד עם זאת, מה שקעקע בצורה מכרעת את התמיכה הפלסטינית בתהליך השלום היה האופן בו הציגה ישראל את הצעתה. בקמפ- דיוויד טרם כניסתו לסבב הדיונים הראשונים על סוגיות הסדר הקבע, חזר ברק בפומבי שוב ושוב על איומיו ש"הצעתו" תהיה ההצעה הסופית של ישראל, ושאם לא תתקבל, ישראל תשקול ברצינות "הפרדה חד צדדית" (למעשה, כפיית הסדר). הפלסטינים חשו נבגדים על-ידי ישראל, שהתחייבה בתחילת תהליך אוסלו לשים קץ לכיבוש האדמות הפלסטיניות בהתאם להחלטות מועצת הביטחון 242 ו 338.

    8האין האלימות שפרצה בעקבות קמפ-דיוויד הוכחה לכך שהפלסטינים אינם רוצים לחיות בשלום עם ישראל?

    הפלסטינים הכירו בזכותה של ישראל להתקיים בועידת אלג’יר ב 1988, ואישרו מחדש הכרה זו במספר הזדמנויות, כולל במדריד ב 1991, ובאוסלו ב 1993. יחד עם זאת, עדיין לא נשמעה הצהרה ישראלית רשמית וברורה על זכותה של מדינת פלסטין. העם הפלסטיני המתין בסבלנות מאז ועידת מדריד ב 1991 לחופש ולעצמאות, למרות המדיניות העקבית של ישראל לקבוע עובדות בשטח על-ידי הקמת התנחלויות חדשות בשטחים הכבושים (יחידות דיור ישראליות בשטחים הכבושים – לא כולל מזרח ירושלים – גדלו ב 52% מאז הסכם אוסלו, ואוכלוסיית המתנחלים, כולל זו שבמזרח ירושלים, יותר מהוכפלה). הפלסטינים אכן מבקשים לחיות בשלום לצד ישראל, אך שלום שכזה חייב שיהיה הוגן – לא שלום בלתי הוגן שנכפה על-יד הצד החזק על הצד החלש.

    9האין כישלונה של קמפ-דיוויד מוכיח שהפלסטינים פשוט אינם מוכנים לפשרה?

    הפלסטינים כבר הסכימו לפשרה מרחיקת לכת. בהסכמי אוסלו הכירו הפלסטינים בריבונות ישראלית על 78% מפלסטין ההיסטורית (23% יותר ממה שנקבע לישראל בהחלטת האו"ם על תכנית החלוקה בשנת 1947), וזאת בהנחה שיוכלו לממש את ריבונותם על 22% הנותרים. הרב המכריע של הפלסטינים קיבל פשרה זו, אך פשרה נדיבה מאד זו לא זכתה לשום התייחסות בקמפ-דיוויד והפלסטינים נתבקשו "להתפשר על הפשרה" ולעשות ויתורים נוספים למען ישראל. למרות שהפלסטינים יכולים להמשיך ולעשות ויתורים, לא ניתן לצפות משום עם שיתפשר על זכויות היסוד שלו ועל יכולת הקיום של מדינתו.

    10האם נטשו הפלסטינים את פתרון שתי המדינות והאם הם דורשים עתה את כל פלסטין ההיסטורית?

    המציאות בתקופה האחרונה הקשיחה ללא ספק את העמדות בשני הצדדים, וקיצונים ישראלים ופלסטינים דורשים את כל פלסטין ההיסטורית. אף על פי כן, אין כל עדות לכך שהרשות הפלסטינית או מרבית הפלסטינים נטשו את רעיון שתי המדינות. עם זאת הפתרון של שתי מדינות נמצא בסכנה רצינית בגלל הבניה הנמשכת של התנחלויות ישראליות וכבישים עוקפים, שמטרתם למנוע את הפרדתם של השטחים הפלסטינים מישראל. ללא הפסקת פעילות ההתנחלות, עלול פתרון שתי המדינות להפוך לבלתי ישים. המציאות גורמת כבר עתה לכמה מהאינטלקטואלים ואנשי האקדמיה הפלסטינים לטעון שישראל לעולם לא תאפשר לפלסטינים ליהנות ממדינה בת-קיימא ושעל הפלסטינים להתמקד במאבק להשגת זכויות שוות לאלה של הישראלים כאזרחי מדינת ישראל (כלומר, לחתור למדינה דו לאומית דמוקרטית.)

    11האין זה בלתי הגיוני מצד הפלסטינים לדרוש את שיבתם הבלתי מוגבלת של כל הפליטים לישראל?

    נושא הפליטים מעולם לא נדון ברצינות בקמפ-דיוויד, מכיוון שראש הממשלה ברק הצהיר שישראל אינה נושאת בכל אחריות לבעיית הפליטים או לפתרונה. מובן מאליו שלא יתכן פתרון כולל לסכסוך הישראלי-פלסטיני ללא פתרון לאחת מהסוגיות המרכזיות שבו: מצוקתם של הפליטים הפלסטינים. זכות מוכרת היא בחוק הבינלאומי, שאזרחים שלא היו מעורבים במעשי לחימה ונאלצו לברוח במהלך סכסוך, זכאים לשוב לאחר שהסכסוך נסתיים. אך הכרה ישראלית בזכות השיבה אין משמעותה שכל הפליטים אכן ישובו. מה שנחוץ לצד הכרה שכזו היא גיבוש אפשרויות בחירה. פליטים פלסטינים רבים עשויים להעדיף (1) ישוב מחדש במדינות שלישיות; (2) ישוב מחדש במדינה פלסטינית עצמאית; (3) נורמליזציה של מעמדם המשפטי במדינות בהן הם נמצאים עתה. בנוסף, זכות השיבה יכולה להיות מיושמת בשלבים, תוך התחשבות בחששות הדמוגרפיים של ישראל.

  8. נתן הגיב:

    המשך תשובה לאלרט אינגלברט.

    אחריי שקראת את העמדה הפלשתינאית אני יכול לתת כמה אפשרויות שעולות בדעתי למרות שכמובן את ההסבר האמיתי יכול לתת רק עראפת.
    להלן האפשרויות:
    1. עראפת לא פתח באלימות. האלימות פרצה מלמטה מכיוון שהציבור הפלשתינאי התאכזב מאד מתהליך השלום מהסיבות הבאות א. מנגנון הכיבוש לא רק שלא הוקל אלה נהיה הרבה יותר דורסני וקשה עקב העובדה שהפלשתינאים נסגרו במעין מובלעות ,ונכנסו לכיבוש בתוך כיבוש. ועקב ההרגשה של מנגנוני הכיבוש למינהם (בייחוד המנהל האזרחי הידוע לשימצה) שניתן להתיר את הרסן מאחר ש"יש תהליך שלום אז מה הבעיה". .ב. חל גידול עצום בבניה בהתנחלויות ומספר המתנחלים כמעט הוכפל דבר שגרם לפקפוק לגבי רצונם האמיתי של הישראלים בשלום ג. מנגנון אש"ף שהיגיע מתוניס היה בחלקו זר לתושבים המקומיים, מושחת עד שורשי שערותיו ויצג במידה רבה אינטרסים ישראלים כלכליים כפי שנוסחו בהסכמי פריס.

    2. עראפת היגיע בקמפ-דיויד לרגע האמת מבחינתו, הבין שהסכם פירושו ויתור סופי על המיתוס הגדול של "זכות השיבה"(
    צריך להבין שמבחינה נפשית לגבי הפלשתינאים ויתור על "זכות השיבה" דומה לויתור של רוב הישראלים על מדינת ישראל כמדינה יהודית) ולא יכול היה מבחינה נפשית לעשות את הצעד.

    3. עראפת הבין שמה שמוצע לו זה לא מדינה, אלה אוסף של קנטונים ובעקבות דרישתו של ברק ל"כזה ראה וקדש"
    החליט לעזוב על מנת להמשיך בשלב מאוחר יותר.

    4. עראפת פתח באלימות על מנת להשמיד את מדינת ישראל ולזרוק את כל היהודים לים לפי "תיאוריית השלבים".

    5. עראפת העריך שבעזרת אלימות הוא יצליח להשיג תנאים טובים יותר בעתיד.

    6. עראפת פתח באלימות מתוך ייאוש, לאחר שהיגיע למסקנה שפני הישראלים אינם לשלום, וחשש שהמצב של שקט
    (שאיפשר לישראל להגדיל את מספר המתנחלים מ120000 ל200000 תוך כדי "תהליך השלום")
    יצור מצב בלתי הפיך מבחינת האפשרות להקים מדינה פלשתינאית, ולכן החליט "לשבור את הכלים".

    7. כל התשובות נכונות.

    8. כל התשובות לא נכונות.

    9. חלק מהתשובות נכונות.

  9. אלרט הגיב:

    לנתן, אני מודה לך מאד. שיהיה לך לילה טוב ושבוע טוב ושתמיד תתיחס כך לאנשים. ושוב תודה.

  10. שי הגיב:

    נתן, תשובה טובה ומחכימה. תודה.

  11. אלרט הגיב:

    ושוב לנתן, ממש השקעת בתשובה ואלפי תודות לך. לא קראתי באף מקום התיחסות כוללת כמו זו שלך. אשמח להמשיך ולקרוא את דבריך בעוד נושאים. עלה והצלח.

  12. ציוני הגיב:

    חיים מה לעשות,מי שכותב מאמרים מפגרים שלא יתפלא
    לקבל תגובות מפגרות

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים