הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-14 בפברואר, 2003 10 תגובות

במשך השבוע קראתי בעיתונות היומית לפחות חמש רשימות, שניסו למקם איכשהו את מפלגת העבודה של עמרם מצנע לאור תפקידה ההיסטורי של מפא"י, ומעמדו של דוד בן-גוריון במדינה בעשור הראשון לקיומה. איתרתי בכל הרשימות איזו מבוכה, שניתן אולי לייחס אותה לקושי להסתגל למציאות החדשה. הישראלים הוותיקים, גם אנשי הימין המובהקים שבהם, מתקשים מאוד לעכל את העובדה, שהליכוד הפכה למפלגת השלטון הטבעית במדינה. אריאל שרון היה תמיד בן-גוריוניסט מוקצן, אבל האליטות גילו עוינות כלפיו, כיוון שלא השכיל לאמץ את העיקר המפא"יניקי החשוב ביותר: שרון לא ייחס חשיבות לדעת הקהל העולמית, וגם לא לעמדת ארצות הברית, עד שנבחר לראש הממשלה. עד לפני כשנתיים נחשב לישראלי השנוא ביותר בוושינגטון, לאיש מסוכן ואכזרי, שעלול לערער איזונים ולסכן אינטרסים מערביים חשובים באזור.

כאשר נשיא אמריקאי דורש מישראל להידבר עם יאסר עראפת , יש קונסנזוס במעמד הבינוני העליון, שדורש לציית כמעט בכל מחיר, או לנסות לתחמן את האמריקאים כדי להימנע מתשלום מיידי של המחיר. מנהיג "השמאל" הציוני, יוסי שריד, לא היה מעלה בדעתו להצטרף למחרימיו של עראפת, מבלי שקיבל לכך אור ירוק מוושינגטון. הקשבתי השבוע לעיתונאי דניאל בן-סימון בתוכנית טלוויזיה של דן שילון בערוץ השני. לבן-סימון יש תדמית נאורה, וזה אולי נכון במושגים היחסיים של התרבות הפוליטית הישראלית. אבל בנושא העיראקי הוא דיבר כמו סנטור שמרני ממדינות הדרום, אולי אלבאמה, הביע התפעלות של עגל מהנשיא ג’ורג’ ו’ בוש, ומחק במחי יד אחד את כל הפוזה הניאו-צרפתית שבה התהדר רוב ימיו. אבל בסקאלה של מעצבי התוכנית הוא היה כמעט "שמאלני", כי לידו דיבר העיתונאי ג’קי לוי על הערבים והמוסלמים באורח מכליל וגזעני בעליל. חוץ מאשר לייחל לעתיד, שבו הפצצות של בוש יחזירו את קורבנות התוקפנות שלו, האודים המוצלים מאש, "למשפחת העמים", הוא אמר הכל. בן-סימון רק חייך את חיוכו המתנשא והעקמומי, שתמיד נראה כאילו הוא מסתיר איזה סוד עלום, שרק הוא יודע לפענח את רזיו. בעיני הוא נשמע כאיש ימין קיצוני, שאימץ את רוח הכומתות הירוקות של ג’ון ויין המנוח. כך הצטרף בן-סימון למיניסטריון התעמולה הבלתי רשמי של דן מרגלית ודומיו. אכזבה גדולה.


אבל נחזור לשרון. כותבי המאמרים יצטרכו לקבל את המצב החדש, ולפי המחוות הכמעט לבביות שלהם כלפי המשטר החדש, מצבם ישתפר ויילך. כל זמן שהממשל הנוכחי בוושינגטון משתף פעולה עם שרון, אין סכנה שמישהו בישראל יערער את שלטונו. הבעיות הקשות שלו יהיו עם הימין המטורף (כלומר, מטורף עוד יותר ממנו), שמסרב להתחשב ברגישויות של המרכז הלאומני בנושא היחסים עם ארצות הברית. מכאן הטון ההיסטרי שכמה מהכותבים נקטו כלפי מפלגת העבודה. מצנע נחשב בעיני אנשי מרכז לאומני רבים לאויב, כיוון שהוא מנציח, לפחות לפי שעה, את "הסטייה" של קברניטי אוסלו, במקום ללכת בדרכו של אהוד ברק, ולמכור את נשמתו לימין.


קראתי אפילו רשימה מרתקת של יואב גלבר, אחד האינטלקטואלים הבולטים של הימין, שטען שמפלגת העבודה זנחה את דרכם של יצחק טבנקין ומאיר יערי, ואפילו את תורת יצחק בן-אהרון ולובה אליאב, ואימצה את העמדות ההיסטוריות של "ברית שלום". גלבר גורס, שאנשי מפלגת העבודה ו"השמאל הציוני" מתבצרים באידיאולוגיה שמאלית, שמרחיקה אותם לא רק מהסכמה הלאומית, אלא גם מההיסטוריה של תנועת העבודה.


גלבר הציף את רשימתו בחצאי אמיתות. נכון שהסכם אוסלו היווה סטייה ברורה מדרכה של מפא"י ההיסטורית ותנועת העבודה של יעקב חזן וגולדה מאיר. האדריכלים, ובעיקר יוסי ביילין, איפשרו לפלסטינים, בפעם הראשונה, לבטא את המלה "כן" במשא ומתן עם ישראלים. כך נולד ההישג הגדול ביותר בהיסטוריה הציונית, ההכרה ההדדית בין ישראל לבין נציגיו המוסמכים של העם הפלסטיני. כפי שצפיתי לצערי כבר בשנת 1993 , קיעקעו הישראלים את ההסכם, כיוון שפחדו מעצם כינון השלום, ולא הרהיבו עוז לדרוש מבני עמם שפלשו לשטחים הכבושים להתפנות. על תפקידו ההיסטורי של אהוד ברק ב"תיקון" הסטייה ההיסטורית של ממשלת יצחק רבין, כתבתי מאות פעמים, ואין טעם לחזור על הדברים. אבל טענותיו של גלבר כאילו מפלגת העבודה כולה הלכה בדרכי "ברית שלום", היא מצחיקה. כיצד הוא מסביר, איפא, את השותפות של העבודה בממשלת שרון, את מסירות הנפש של שמעון פרס ובנימין בן אליעזר בשירותו של ראש הממשלה הידוע לשימצה בכל רחבי העולם?


בינתיים נחוש מצנע בדעתו לבנות את מפלגתו כחלופה פוליטית, ולהתבדל מהליכוד וממדיניותו, התומכת אפילו בהתנחלויות בעזה. על כך יש לברך אותו. עם זאת, קשה לדעת אם הוא יוכל להתמיד בדרך הזאת. האירועים החיצוניים וכוחה המספרי הגדול של סיעת הליכוד בכנסת מעצבים כאן מציאות פוליטית חדשה. רוב העסקנים שמסביבו אינם מבינים כלל את מהותה של פוליטיקה אופוזיציונית. בשבוע שעבר מניתי כאן את המכנים המשותפים הרבים שבין כל מפלגות ההסכמה הלאומית. לא ניתן להפריך את כל העובדות המוצקות האלה, בפיטפוטים על "ברית שלום".


חבורת האינטלקטואלים האידיאליסטיים, רובם מייסדי האוניברסיטה העברית בהר הצופים, שחלמו על השגת הסכמה ערבית למפעל הציוני ובתקופות מסויימות אף ראו בהסכמה כזאת תנאי להמשכו, כמעט שלא השפיעו על קבלת ההחלטות ביישוב שלפני הקמת המדינה. אולי התייחסו אליהם בכבוד בשל משקלם הסגולי ותרומתם העצומה לחיי התרבות והרוח ביישוב, אבל התרומה הפוליטית הממשית שלהם היתה אפסית. דווקא אנשי הפועל הצעיר במפא"י, יונים מובהקות, היו אמורים לשאוב רעיונות מ"ברית שלום", אבל קירבתם האישית והרוחנית לאנשים כמו מרטין בובר וי.ל מגנס לא הניבה שותפות פוליטית כלשהי. גלבר צודק: לא רק דוד בן-גוריון וטבנקין, אלא גם יצחק בן-אהרון, לובה אליאב ואפילו קדיש לוז ויוסף שפרינצק הוויצמניסטים, היו רחוקים מאוד מלקבל רעיונות של הבנה יהודית-ערבית כדי להגשים יעדים ציוניים. אז כמה מגוחך היום להדביק נטיות כאלה לבן-אליעזר, אפרים סנה, מתן וילנאי או דליה איציק.


המאיון הלא פטריוטי


מוקדש בהוקרה מתונה לארי שביט, איש "הארץ".


ברלין, 25 מאי 1927 , מאת אריאן קומט, פרנקפורטר צייטונג


99 אחוז מבני העם הגרמני נצמדו השבוע למקלטי הרדיו שלהם, וקראו את העיתונים בשקיקה גדולה. הטייס צ’ארלס א. לינדברג, ידיד גדול של העם הגרמני, אחד מאיתנו בכל המובנים, צלח לפני חמישה ימים את האוקיאנוס האטלנטי בטיסת סולו, הראשונה בהיסטוריה. 99 אחוז מהגרמנים התכנסו סביב מדורת השבט, והזדהו עם האיש הגדול ועם מפעלו.


ואולם, אחוז אחד מהגרמנים לא יכול היה לשאת זאת. אחוז אחד מהגרמנים לא יכול היה להביא את עצמו להשתתף בחוויית הגאווה הגרמנית המשותפת. על כן אותו אחוז עיווה את פניו ואמר, פוי, פטריוטיות. על כן אותו אחוז עיקם את חוטמו ואמר, שמאלץ דביק. ומה לנו לרגשנות הקבוצתית הזאת. מה לנו ולהזדהות עם גיבור, שאינו יהודי ואינו היסטוריון המצדיק את הסכמי ורסאיי, ואת בגידת פושעי ויימאר.


לינדברג גילם רבים מהערכים שהנאורות הגרמנית חפצה להפיץ: קידמה, "גל העתיד", מדע ושאפתנות חובקת עולם. ואולם, בעבור אחוז אחד מהגרמנים, עצם העובדה שלינדברג אהב את עמנו ואת ערכיו הפכה את הישגו למשהו שאינו לגמרי רצוי. בלוטות הארס האנטי פטריוטיות נכנסו מיד לפעולה. החומצה המאכלת של סארקזם הותזה. המאיון האחד של גרמנים אניני טעם יצא שוב להתקפה.


בכל אירוע רגשי קולקטיבי יש מרכיבים של קיטש. הן ברגעים של אבל לאומי והן ברגעים של גאווה לאומית. חברה שאינה מסוגלת לעבור תהליך רגשי משותף היא חברה נכה. חברה שאין בה סמלים וגיבורים וערכים מוסכמים היא חברה שאינה בת-קיימא.


אבל האחוז האחר, הרואה את עצמו מופקד על הקידמה, מזהה בטעות דמוקרטיה עם התנשאות. ליברליות עם ניכור, נאורות עם חתרנות. הוא חוזר אל הפרות הקדושות השחוטות ושב ושוחט אותן. חוזר ושוחט אותן עד זרא. מבצע בפרות האומללות האלה שוב ושוב וידוא הריגה.


ההתנגדות לחימושה מחדש של גרמניה נהפך אצל המאיון הזה לסנטימנט בלתי מוצדק של התנגדות לקיום. המאיון האינטלקטואלי הזה איבד את יכולתו לחוש את הגרמניות ולכן גם את הסמכות המוסרית להוביל את העם הגרמני.


לפני גרמניה עומדת היום שורה של משימות דחופות: לבטל את המצור הכלכלי של ורסאיי, להחזיר לגרמניה טריטוריות שדודות, לשקם את הכלכלה, לצאת אל המרחב המדיני כמדינה לגיטימית חרף היחס אלינו באירופה. אבל יש משימה חשובה לא פחות, להקים את השמאל מחדש, על חורבות השמאל המנוכר מבחינה לאומית. לשקם מן היסוד תרבות שהכזיבה, בשל היותה קוסמופוליטית ואנטי גרמנית. את המשימה הזאת אי אפשר לבצע אם המאיון הרדיקלי לא יחזור להרגיש חלק מהחברה הזאת ומהמקום הזה. על המאיון הרדיקלי לשקם את הגאווה הלאומית שלו, את היכולת לשתף פעולה עם כל הגרמנים. עליו להמיר את הניכור מהגרמניות באמפתיה, את הסלידה באחווה, את ההתנשאות בשייכות.

תגובות
נושאים: מאמרים

10 תגובות

  1. יאיר מטיאש הגיב:

    לכל המתקוממים הצדקנים.

    די, מספיק! האין גבול לקרתנות ולצרות המוחין?
    שימו לב! תורת הגזע הארית לא ניתנה לגרמנים ע"י חוצנים מגלקסיה רחוקה, ולא הייתה תופעה "ייחודית" ובלתי נתנת להסבר כפי שרבים מכם היו רוצים להאמין. נהפוך הוא. הגזענות, הכוחניות, הלאומיות השבטית ועוד יסודות ברזל של התופעה הנאצית הן רק הטיפוס האידאלי, כלשונו של וובר, לתופעות כלל אנושיות שמופען לא פוסח לצערינו גם על החברה הישראלית. את הזעזוע המאוס כבר לטעמי שתמיד יש מי שמביע על איזכורן בנשימה אחת של גרמניה של אז וישראל של היום, הפנו נא בבקשה לכל אותם אלו המתעקשים להסתגר בבורותם, בשרירות ליבם או רשעותם, ולכנות עצמם צדיקים. בזכות צדיקים שכמותם חוזרים על עצמם מופעי האימה של האנושות שוב ושוב, לבלי דעת.

  2. נורמן ויסדום הגיב:

    חיים ברעם היקר באדם (סתם……….), באתר שלנו צריך לשמור על שפה נקיה. התיחסותך הביקורתית לאנשים שונים ובמיוחד לדניאל בן-סימון מראה שטרם הפנמת את העיקרון החשוב. בנוסף, ידוע לך? "חכמים הזהרו בדבריכם". שבת – שלום ומבורך לכל עם ישראל.

  3. אלכס מסיס הגיב:

    לובה אליאב אינו "שייך" לקבוצת מנהיגי מפא"י,אותם
    מזכיר חיים ברעם ברשימתו: לובה היה במחנהו, חלוץ ההתפכחות מהחלום הציוני של "אני ואפסי עוד" – הוא כתב את "ארץ הצבי", פרש ממפלגתו, הצטרף למקימי המועצה לשלום ישראל-פלסתין, חרש את ארצות הברית של אמריקה, לאורכה ולרוחבה, כדי לרתום לעגלת מחנה השלום הישראלי את היהודים האמריקאיים.. ויש עוד ועוד לספר על מעשיו החשובים בנושא זה.

  4. ישראלי הגיב:

    לובה אליאב,אין כמוך אתה יקיר ישראל והציונות. יישר-כח, בריאות, נחת, אריכות ימים והרבה אנרגיות

  5. ציוני הגיב:

    נורמן – קלעת לדעתי . יש כמה כותבים בעיתון זה שאין גבול לניבול פיהם והרי כמה פנינים ממאמר זה – … התפעלות של עגל … , חיוכו המתנשא והעקמומי …,ימין מטורף (מטורף עוד יותר ממנו) – שרון. ראש הממשלה הידוע לשמצה בכל העולם …
    מדוע לא לנקוט בלשון מעודנת יותר . ניתן לומר דברים חריפים בלשון מנומסת יותר . המאמר נוקט אלימות מילולית ולא מוסיף לתרבות הויכוח כלל . אנשים המכונים מטורפים ופושעים לא יסכמו להדברות כלשהיא ובודאי לא להשפעה . עם כל הכבוד לברעם בין היהודים אין אפילו מאיון ( 1 אחוז ) המאמינים בדעותיו , ראו תוצאות הבחירות לחד"ש בין היהודים !אם כל כך מעטים מאמינים בדעותיך אולי אתה המטורף ? ראה היחס בין המטורפים לשפויים ברפואה .

  6. ZIONIZE THAT הגיב:

    בראבו לחיים ברעם!!! עכשיו ארי שביט מזכיר לו
    את הנאצים ומה תכתוב מחר? שהפנאטיות המוסלמית הקיצונית וחלומות של מוסלמים פנאטיים במיוחד לכבוש
    את העולם מזכירים את הפנאטיות הנאצית וחלומו של
    היטלר על הפיכת העולם לנאצי? לא, חס וחלילה דבר
    כזה לעולם לא תגיד

  7. חיים ברעם הגיב:

    כמובן שלא השוויתי את ארי שביט לנאצים, חלילה. בתגובה "הספרותית" משנת 1927 מצהיר האיש הדימיוני, כנראה סוציאל-דמוקרט ימני, על מחוייבותו לדמוקרטיה.אבל ההבהרה לא נועדה למגיב שכרגיל לא הבין את הנקרא, אלא לכלל הקוראים.
    אשר ללובה אליאב, זה כבר ויכוח אחר, אבל הוא נכלל ברשימה על ידי גלבר, ולא על ידי. לדעתי, בנושא זה דווקא גלבר צדק.

  8. אלכס מסיס הגיב:

    חיים ברעם עצמו מעיד על כך שגלבר כתב "חצי אמיתות"
    – חיים יודע או, צריך לדעת, שהכנסתו של לוב לרשימתו, אינה אפילו רבע אמת.

  9. ZIONIZE THAT הגיב:

    לאדון ברעם היקר-מי שגר בבית מזכוכית שלא יזרוק אבנים

  10. דוד אופק, נצרת עלית הגיב:

    חיים, בלי פוליטיקה. ברכות על הניצחון של קבוצתך ביום שישי. אוסף הצעירים שלכם מהווה דוגמה לאיך צריכה להיראות קבוצת כדורגל המייצגת קהילה.מישל דיין הוא מאמן ומחנך מעולה. אני מניח שאתה נהנה השנה מהכדורגל של קבוצתך.

הגיבו לאלכס מסיס

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים