הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-16 בפברואר, 2003 10 תגובות

הסיבות לירידתן של עבודה ומרצ נותחו כבר ע"י אורי אבנרי ("בגדי שרון החדשים") ואחרים. מנהיג מרצ לשעבר, ח"כ יוסי שריד, תמך בטענת ברק "שאין פרטנר למו"מ", וכך תרם תרומה גדולה לערעור האמינות של מחנה השלום, ובתוך כך גם של מרצ. היום נוקט שריד (וכמוהו גם ח"כ רן כהן, הרוצה לרשת את מקומו בהנהגה) עמדה יותר נצית מזו של איש "העבודה" לשעבר יוסי ביילין, שתמך בזמנו בסיסמה השקרית של "הצעותיו הנדיבות של ברק" לאחר ועידת קמפ דיוויד.

גם לאחר הצטמקותה של מרצ בבחירות שריד מצהיר "אי אפשר למכור לציבור מו"מ עם הפלסטינים" ("הארץ", 10/2/03), ורן כהן מצטרף אליו בהערכה שמרצ היתה צריכה להסתייג מערפאת זה זמן רב. ביילין, לעומתם, מעריך שהתנערות מערפאת לא היתה מונעת את כישלון מרצ בבחירות ומציין ש"ערפאת" הוא שם קוד לכל מנהיגות הרשות הפלסטינית. אם מרצ אינה יכולה להשתחרר מעמדות הרות אסון אלה נגד השלום, היא תמשיך ללא ספק את הידרדרותה הבלתי נמנעת אל אי-רלבנטיות פוליטית גמורה. עם זאת איני מצטרף למסקנות כמה מפעילי תנועת השלום לפיהן אבד הכלח כעת על מחנה השמאל ומחנה השלום "הישנים". מחנה השלום, קבוצות המחאה החברתית, סרבני הגיוס וסרבני השערות בשטחים הכבושים – ימשיכו לפעול ביתר שאת מול מדיניות פושטת הרגל של שרון ומול המציאות החברתית שעומדת לפנינו. אמת היא שלתנועות אלו יהיה מעכשיו ייצוג פרלמנטרי מופחת, דבר שיקשה להשפיע על דעת הקהל לדחות את האופציות המיליטריסטיות של שרון.


הבחירות וחד"ש


כשלונן של העבודה ומרצ ברור לכל. ומה עם חד"ש בבחירות האחרונות? אני מביא את המספרים הבאים, שפורסמו ע"י ועדת הבחירות המרכזית. השוואות נעשות בין תוצאות הבחירות לכנסת ה-16 (2003) והכנסת ה-15 (1999). סך כל הקולות לרשימת חד"ש-תע"ל (טיבי) לכנסת ה-16: 93,819 לעומת 87,022 קולות שקיבלה רשימת חד"ש בבחירות לכנסת ה-15. יצוין שסך כל הקולות לרשימת חד"ש-בל"ד לכנסת ה-14 היה כמעט 130 אלף.


בהנחה שהכללת מועמדותו של ח"כ אחמד טיבי ברשימת בל"ד לכנסת ה-15 הביאה 20 אלף קולות (מספר זה הוא פחות ממנדט – שבחישוב הסופי לפי שיטת באדר-עופר בבחירות הנוכחיות היה כ-24 אלף קולות) כך ניתן להסיק שסך כל הקולות שניתנו לחד"ש ולטיבי ב-1999 היו בערך 107 אלף. על כן מספר הקולות שקיבלו חד"ש וטיבי בבחירות הנוכחיות הצטמצם בכ-13 אלף. אפילו אם נניח שברשימה המשותפת בשארה-טיבי ב-1999, הוסיף טיבי רק חצי מנדט (12 אלף קולות) חלה ירידה במספר הקולות הכולל. על מנת להשלים את התמונה יש לציין שאחוז ההצבעה בקרב הבוחרים הערבים בבחירות אלו היה 62%, בבחירות הקודמות 69%. לעומת זה התווסף מספר רב של צעירים שבחרו עתה בפעם הראשונה.


בבחירות האחרונות נרשמה הירידה הניכרת בתמיכה ברשימה המשותפת, חד"ש-טיבי, שהביאה לצמצום בייצוג בכנסת מארבעה חברי כנסת (חד"ש 3, טיבי 1) לשלושה (חד"ש 2, טיבי 1). כמו כן, נרשם עודף גדול של קולות שעברו לבל"ד בהתאם להסכם העודפים שהקנה לבל"ד מנדט נוסף. כך קרה גם בבחירות הקודמות, כאשר קיבלה הרשימה הערבית המאוחדת – רע"מ – מנדט נוסף מהעודף של חד"ש.


אשר לבוחרים היהודים, אובדן התמיכה בקרבם היה קטסטרופאלי. להלן מספרי הבוחרים היהודים ביישובים עירוניים (הרשימה אינה כוללת יפו, חיפה, עכו, באר- שבע, לוד, רמלה, נצרת עילית, ולא ‘עוברים’ – מעטפות כפולות). בסוגריים רשומים מספרי בוחרי חד"ש ב-1999: אילת 36 (49), בית שמש 10 (10), נחשון 0 (15), נוה שלום 19 (0), מבשרת ציון 33 (45), קרית גת 7 (11), ערד 12 (27), עומר 10 (18), אשקלון 24 (31), כפר מנחם 11 (12), אשדוד 36 (48), רחובות 37 (64), ראשון לציון 64 (99), נס ציונה 15 (11), בת ים 68 (127), חולון 57 (130), רמת גן 129 (261), בני ברק 18 (35), אור יהודה 10 (14), גבעת שמואל 0 (10), גבעתיים 67 (89), הרצליה 79 (114), ראש העין 7 (13), הוד השרון 23 (47), רמת השרון 43 (81), פתח תקווה 60 (123), רעננה 42 (94), כפר סבא 64 (81), נתניה 22 (48) חדרה 17 (27), זכרון יעקב 5 (10), נשר 9 (12), קרית אונו 28 (46), קריות (אתא, ביאליק, מוצקין, טבעון, קרית ים) 66 (102), נהריה 44 (36), עפולה 9 (14), כרמיאל 41 (31), צפת 28 (30), טבריה 7 (16). סך כל הבוחרים ביישובים עירוניים: 1257 (2031) המהווה 61.9% לעומת הכנסת ה-15.


ירושלים (לא כולל אבו גוש): 760 (1195) המהווה 63.6% לעומת הבחירות הקודמות תל-אביב (לא כולל יפו): 1,250 (1,800) המהווה 69.4% לעומת הכנסת ה-15. בערים המעורבות שהזכרנו ובמעטפות הכפולות קשה להפריד בין בוחרים יהודים וערבים, ולכן לא נכללו במדגם המוגבל הנ"ל שבו אנו עדים לירידה של הקול היהודי ל-65 אחוז, מ-5,026 ל-3,267 קולות.


לא מדובר במספר רב של בוחרים. הם מהווים הרבה פחות ממנדט אחד. אמנם רבים מבוחרים אלה היו (וממשיכים להיות) פעילים בקבוצות המחאה והשלום השונות אשר, ואפילו אם לא היו חברי חד"ש, הרגישו שסיעת חד"ש ביטאה את עמדותיהם. במשך שנים רבות חד"ש שמרה בעקשנות על אוהדיה היהודים שמספרם גדל באיטיות לאחר שכמעט נעלמו עם הפילוג במק"י ב-1965. במשך השנתיים האחרונות מאז תחילת האינתיפאדה הסתמנה תופעה ברורה, שהשפעת חד"ש והתמיכה בה גדלו בצורה מוחשית בקרב קבוצות השלום והמחאה השונות. ואמנם בעקבות השינויים המהותיים שחלו ברשימת חד"ש לקראת הבחירות לכנסת (לחץ על תמר גוז’נסקי להתפטר מסיבות ‘תקנוניות’, והחלפת דב חינין בהמשך באחמד טיבי במקום השלישי ברשימה) נקטע תהליך זה באופן חד. הגידול המצופה בקול היהודי הפך למפולת – ירידה של יותר משליש וזהו רק חלק מהסיפור. רבים מאלה שהצביעו בכל זאת בעד חד"ש עשו זאת רק לאחר ששוכנעו שהימנעות מהצבעה עלולה לסכן את בחירתו של דב חינין למקום הרביעי. היו בהם גם שהושפעו מהבטחת מוחמד ברכה במועצת חד"ש (בה הצליח להכניס את טיבי למקום השלישי) שמה שלא תהיינה תוצאות הבחירות, סיעת חד"ש תשמור על הרכבה הערבי-יהודי. אם אף אחד לא יוותר על כסאו בכנסת (וכרגע אין סימנים שלמישהו יש נטייה כזאת), סיעת חד"ש (-מק"י) בכנסת תהיה סיעה חד-לאומית לראשונה מאז 1948, ואנו עלולים להיות עדים להיעלמות הכמעט טוטאלית של תמיכה בחד"ש בקרב הבוחרים היהודים.


על הפרק עומדות המטרות והאסטרטגיה הבסיסית של המאבק הפוליטי של השמאל בישראל. כפי שנוסח ע"י ח"כ עיסאם מח’ול במפגש של חד"ש-מק"י לא מזמן בחיפה: "ענייננו אינו להגביל את מאבקנו למגרש הערבי, להתמודדות עם בישארה על נתח גדול יותר של הקול הערבי. המגרש שלנו הוא החברה הישראלית בכללותה. אם לא נוכל להשפיע על האוכלוסיה היהודית ולזכות בתמיכה של חלקים ניכרים ממנה, אין לנו עתיד פוליטי כאן, אין לנו סיכוי להשפיע על ההתפתחויות הפוליטיות בארץ הזאת. הערבים זקוקים לחברים היהודים לא פחות משהם זקוקים לנו." ברצוני להדגיש שהחברים הערבים בחד"ש הם ברובם המכריע אינטרנציונליסטים בתמיכתם בשותפות הערבית-יהודית במסגרת החזית. במליאת מועצת חד"ש הראשונה בה התקיימה ההצבעה לקביעת המועמד לכל אחד מהמקומות ברשימה, נבחר דב חינין למקום השלישי ברוב גדול כאשר נגדו התמודד שאוקי ח’טיב, ראש המועצה הפופולארי של יפיע ויו"ר ועדת המעקב של האוכלוסיה הערבית. לרוב חברי המועצה היה זה מובן מאליו שיש להעניק את המקום השלישי למועמד יהודי.


כיצד קרה אם כן שבמושב השני של המועצה, הצליחו יו"ר ח"כ מוחמד ברכה ומזכיר חד"ש עודה בשאראת להעביר החלטה להכניס את טיבי למקום השלישי במקום דב חינין? כדי להבין את פלאי הדמוקרטיה חייבים להיכנס לפרטים הקטנים. היו מספר גורמים שתרמו למפנה. הוצג סקר דעת קהל (שהוזמן ומומן ע"י ח"כ טיבי) לפיו תביא רשימה משותפת חד"ש-תע"ל (טיבי) חמישה מנדטים, דבר שהוסבר ע"י ברכה ובשאראת כך: "בבחירות האחרונות השיגה חד"ש שלושה וחצי מנדטים. טיבי יביא עכשיו את המנדט שלו, ונקבל בנוסף את ‘הערך המוסף’ מעצם חיזוק האחדות הערבית". לתמר גוז’נסקי, סגן יו"ר חד"ש, ולעיסאם מח’ול, המזכיר הכללי של מק"י (המרכיב העיקרי של חד"ש) לא ניתנה זכות הדיבור להציג את עמדתה של מק"י, שתמכה באופן עקרוני בברית עם טיבי אבל קבעה באופן קטגורי שהמקום השלישי אינו פתוח למו"מ. ברכה דחה לבסוף את הדרישה שהמועצה תבחר פשוט – טיבי במקום השלישי או במקום הרביעי – ובמקומה העמיד להצבעה: מי בעד ומי נגד ברית עם טיבי (במקום השלישי). האם יש מישהו נגד ברית? הרוב בוודאי לא. וכך יצא ברכה כשידו העל עליונה, בתמיכתם המצערת של חברי המועצה ד"ר נעם קמינר וד"ר אילן פפה, שהביעו את דעתם מעל הבמה שהפגנת אחדות ערבית זו (הברית עם טיבי) תביא לא רק לתוספת קולות ברחוב הערבי אלא גם ברחוב היהודי. אכן להערכה המקצועית של ידידנו הטוב אילן פפה יש משקל לא מבוטל. כפי שאמרנו: "השד מתחבא בפרטים הקטנים"


מוסדות מק"י חזרו בינתיים על עמדתם הרשמית הגורסת שהרכב סיעת חד"ש בכנסת חייב להיות ערבי-יהודי, כפי שגם התחייב יו"ר חד"ש במועצה. דבר זה כמובן ניתן למימוש רק אם אחד משני חברי חד"ש הנבחרים יוותר על כסאו בכנסת, וההיגיינה הפוליטית האלמנטרית מחייבת שמי שאחראי למהלך הרה אסון זה יקבל אחריות ויסיק את המסקנות.

תגובות
נושאים: מאמרים

10 תגובות

  1. שמוליק הגיב:

    חברי הכנסת הנוכחיים של חד"ש הם חברי כנסת מצויינים וחבל שאחד מהם יעזוב את הכנסת למרות המצב הלא טוב של הסיעה אשר נראת כרגע כלא שותפות יהודית-ערבית למרות שבפועל זה לא נכון. ברכה לא צריך להתפטר אבל יש משהו שכן צריך ללמוד מכול הסיפור הזה שהברית אם טיבי הייתה מיותרת ולא תרמה לחד"ש דבר וגם ככה אין שום קשר בין אחמד טיבי לשמאל רדיקלי חברתי. אז במקום לבכות ולחפש עכשיו אשמים במצב אני ממליץ לחד"ש פשוט להתחיל לעבוד ולנסות לשנות את התפיסה שיש על המפלגה ברחוב היהודי. רק תחשבו מה היה קורה אם מספר המצביעים של חד"ש הערבים והיבודים היה שווה….הם היום בסדר גודל של מרצ!!!

  2. ציוני הגיב:

    מאמר ארכני . 20 אחוז מנדט דורשים ללא בושה מנדט בכנסת . בקרב היהודים חלה התפכחות . טעות בידי הכותב הבוחרים הערביים של חדש הם לאומנים ערביים ואילו הבוחרים היהודים הם גם לאומנים ערביים ומכאן מספרם הנמוך שילך ויקטן , התהליך ברור כשמש !

  3. איריס בר הגיב:

    שתי הערות:-
    הערה סטאטיסטית: –
    בבחירות 1996, הרשימה שזכתה ל-129,455 קולות לא הייתה רשימת חד"ש, אלא רשימת משותפת חד"ש+בל"ד.
    רצוי להזכיר, כמו כן, שאחוז ההצבעה הערבית בבחירות הללו היה גבוה באופן יוצא מהכלל והגיע למעל 77%, שזהו שעור ההצבעה הגבוה ביותר בקרב האוכלוסיה הערבית מאז בחירות 1973.
    בבחירות 2003, חד"ש זכתה ל-93,819 קולות.
    בל"ד זכתה ל-71,299 קולות.
    כלומר, 165,118 קולות = 35,66 קולות יותר מאשר הרשימה המשותפת של שתי המפלגות האלו בבחירות לכנסת ה-14, וזאת למרות שאחוז ההצבעה, במידה ונתחשב גם לשעור ההצבעה בערים המעורבות הינו כ-60%, כלומר ב-17% נמוך יותר מאשר בבחירות 1996!
    מי שאכן אבד תמיכה בקרב האוכלוסייה הערבית בבחירות אלו הוא רע"מ והמפלגות הציוניות, ולא בל"ד וחד"ש אשר עלו בכששת אלפים קולות כל אחת מהן.

    הערה תכנית:-
    האם אתם משוכנעים שמצביעיכם היהודים הפסיקו להצביע מכיוון ש"אין יהודי ברשימה"? אני מכירה לפחות כמה אנשים אשר הצביעו לכם בבחירות 1999, ונמנעו מלהצביע לכם בבחירות אלו: הסיבות אותן נתנו לא נגעו דווקא למוצאם של המועמדים אלא היו:
    1) לא מוכנים להצביע לרשימה שאין בה נשים במקום ריאלי (אחת מאותן נשים אף התבטאה בלשון "יש מספיק יהודים בכנסת – נשים הן אלו התת מיוצגות)
    2) חוסר שביעות רצון מהעשייה הפרלמנטרית של המועמדים ברשימה (כולל דב חנין, שלא היה מוכר להם) וזאת לעומת שביעות רצון מהעשייה הפוליטית של תמר גו’זנסקי
    3) אנשים שעברו להצביע לבל"ד כהתרסה כנגד האיום בפסילה (וכן בעקבות תמיכה של דמויות כגון סמי שלום שטרית).
    4) אנשים שחזרו להצביע למר"ץ מאחר וראו הצבעה לחד"ש כמעין "מותרות" או "התפנקות" וברגע שחשו שיש סכנת החלשות אמיתית למר"ץ "חזרו הביתה".

    נראה לי שהצגת המצב באופן ממנו משתמע ש"יהודים לא מצביעים לערבים" מהווה השחרה של ציבור מצביעים שמאלנים שלם, שאם כי אינני באותן דעות שלו, נראה לי שמניעיהם יותר נעלים ויותר עקרוניים ממה שהוצג בכתבה.

  4. אלי הגיב:

    אני לא חש מושחר.

    התלבטתי מאוד אם להצביע חד"ש בבחירות אלה ובדיוק בשל סיבה זו. במהלך השנים חד"ש הופכת יותר ויותר למפלגה ערבית והדו-לאומיות (או הא-לאומיות) הופכת פאתטית.

    אני ארגיש מאוד לא נוח להצביע עבור מפלגה שכל נציגיה יהודים, אבל אין לי שום סיבה לבחור במפלגה שכל נציגיה הם ערבים.

    כאילו שערביותם היא משהו חסר משמעות?

  5. עמי הגיב:

    איני מאמין שיש מישהו בחד"ש שאינו רואה בתוצאת הבחירות כישלון. וברור בדיעבד כי השותפות עם טיבי לא הניבה את התוצאות המצופות. השאלה היא: האם מדובר בטעות או תקלה רגילה, או שמדובר ברשלנות.
    מוחמד ברקה אינו רק יו"ר חד"ש, אלה חבר במוסדות הניבחרים של מק"י. ולפיכך היה עליו לפעול בהתאם להחלטת הועד המרכזי של מק"י. בדיעבד ניראה כי לו במועצת חד"ש היו נותנים יותר משקל להחלטת מק"י, כולם היו מרוויחים.
    ובאשר לעתיד, יש לתקן את אופי היחסים בין מק"י לחד"ש, כך שיבטיחו איזונים.
    וחשוב שסיעת חד"ש תהיה יהודית ערבית, כדי לשדר את המסר של אחווה יהודית ערבית, לעם בישראל.

  6. חררדו הגיב:

    למרות הדברים הנכונים הרבים במאמר יש ליקוי יסודי בניסיון לנתח תוצאות בחירות בהתעלם מהתהליכים הפוליטיים, הרעיוניים והחברתיים שהתחוללו בתקופה שבין שתי המערכות הבחירות האחרונות. בלי להתיימר להציע כאן ניתוח כזה, הרי שכמה נקודות רלבנטיות שמסבירות את תוצאות הבחירות:
    היעדר אופק ממשי של שלום מנקודת המבט של רוב האוכלוסייה הן ערבית והן יהודית.
    קריסת תהליך אוסלו (בלי קשר לגורמים לכך) שפגע באמינות של כל מי שהיה שותף בתהליך וגם בחד"ש שתמכה בו ולו מחוץ לממשלות.
    נתק עצום והידרדרות קשה ביחסים שבין היהודים לפלסטינים אזרחי ישראל (וכן, סביר להניח שגם מצביעי חד"ש קודמים איבדו כתוצאה מכך אמון בשותפות).
    התנסות של החרמה המונית של בחירות ב- 2001 שחזקה את הנכונות של קבוצות מסוימות בקרב האזרחים הפלסטינים לא להצביע בבחירות 2003.
    משבר חברתי-כלכלי עצום, שגם חד"ש במצעה ובפעולותיה לא הציבה לו אלטרנטיבה של ממש (סיסמאות כלליות וחקיקה נקודתית אינן אלטרנטיבה) ולכן לא יכלה "להינות" מאובדן האמון בממסד ומהצבעה מעמדית.

    אלו ראשי פרקים למחשבה. לי נראה שבנתונים הכללייים האלה, תוצאות הבחירות מעודדות מבחינת חד"ש. היא הרי לא ממש מיהרה להגיב באוקטובר 2000 ולקח לה המון זמן אחר כך להתחיל לגבש פרקטיקה אלטרנטיבית לנתק בין ערבים ליהודים.

  7. אלכס מסיס הגיב:

    אין שום "ליקוי" במאמרו של אלטמן – הליקויים כולם
    היו ברשימת חד"ש, כפי שהוצגה והוצעה לציבור הבוחרים.

  8. אשר פרוליך הגיב:

    בלי לנסות אפילו למצות את הנושא בתשובה קצרה זו,עלי
    לציין מספר הערות:

    ראשית,הנתוח הטכני שהוצג עדיין לא נוגע בבעיות היסוד שמלוות למשך שנים את המפלגה שאמורה להיות בראש המחנה של השמאל הרדיקלי בישראל.ודווקא בתקופה של משבר חברתי עמוק,אבטלה גוברת ומלחמה וטרור נוראים
    חלה ירידה בתמיכה בחד"ש בקרב האוכלוסיה היהודית,
    מרבית הבוחרים הפוטנציאלים אינם מעורים בפרטי פרטים
    פנים מפלגתיים,על כן ההסברים שנתנו,אינם רלוונטים.
    לפני שאציג כמה נקודות למחשבה,אציע פתרון מושלם
    למלוי הכסאות המעטות של חד"ש בכנסת:רוטציה !.פתרון
    זה אינו רק טכני.הוא גם עקרוני.עקרון הרוטציה חייב
    להיות אחד מדוגמאות הדמוקרטיה כפי ששמאל רדיקלי
    מבין אותו,בעיקר לאחר הנסיון הרע של הביורוקרטיות
    שהשטלתו על המשטרים במזרח אירופה ובמפלגות קומוניסטיות רבות בעולם.רוטציה זו תהווה דוגמה
    לציבור בישראל איך שמאל אמיתי מתנהגת ומנוהלת.
    ועכשוו כמה רעיונות למחשבה:

    א)חד"ש מנותקת מציבורים רבים,מובטלים,ועדי עובדים,
    חיילים,סטודנטים,אינטלקטואלים רבים.נתוק זה הוא עובדה קיימת ולא כאן המקום להסביר מהן הסיבות.
    ללא בסיס עממי,אין לצפות להצלחות בבחירות.צריך להחליט באופן ברור,שאם האסטרטגיה כוללת השתתפות ב"משחק"הפרלמנטרי,הדבר מחייב הרחבת הבסיס.

    ב)אם כי הנושא החברתי-כלכלי תמיד היה מעקרי המאבקים
    של מק"י/חד"ש,הדגש נתן לסכסוך הישראלי-פלסטינאי.
    ולדגש,חשיבות גדולה לא פחות מהתוכן.ה"דגש" עלול
    להתפרש בצורות שונות על ידי אנשים שונים.בנוסף לכך,
    עלול גם לצור הרושם,הלא נכון,שפתרון הסכסוך הלאומי
    מקדים את הפתרון של הבעיות החברתיות,המעמדיות,התרבותיות וכו’.הדיאלקטיקה של
    שתי הבעיות המרכזיות,לא ברורה ולא שקופה מספיק.

    ג)הציבור בישראל בכלל מתקומם,ובצדק,באופן אבסולוטי
    ומוחלט נגד הטרור המתוכנן והמכוון של ארגוני הסירוב הפלסטינאים כנגד אזרחים.אם כי קיים טרור של הממשל
    בישראל כנגד האזרחים הפלסטינאים,ויש לגנות שניהם
    כאחד,בכל זאת יש הבדל בינהם:שליחת נערים או נערות
    מתאבדות להתפוצץ בתוך אוטובוס הוא מעשה,אומנם של יאוש וטירוף,אבל אינו זהה לטרור של הכיבוש,שהוא גם
    טרור.לא נכון לטשטש את ההבדלים בין שני סוגי הטרור
    האלה,אלא יש,דווקא,לחשוף את ההבדלים בסיבות,בשיטות
    ובמטרות.

    ד)חררדו,שקדם לי,צודק:
    לא מספיק למתוח ביקורת.צריך להציג אלטרנטיבות.
    ואלטרנטיבות אלה צריכות להיות ברורות ומתקבלות על
    הדעת.
    אני לא מציע למכור חלומות,אבל כן להציג אלטרנטיבות
    אופרטיביות,מעשיות,ולא ססמאות כלליות שאפילו אם
    נכונות,רק מעוררות את החשד שאין מאחוריהן כל ממש.

  9. יהודה זאבי הגיב:

    ברצוני לציין כמה מן הסיבות שהביאו להתרסקותו של השמאל בבחירות האחרונות: ראשית קיים הגורם הדמוגרפי, שמשום מה נוטים להתעלם ממנו-מאגר המצביעים הנותן את קולו למפלגות השמאל הולך ומזדקן.הדבר הזה הוא עצוב, אבל הוא עובדה קיימת. אחוז גבוה של מצביעים לשמאל קיים בערים בעלות ממוצע גיל גבוה-גבעתיים,השכונות הצפוניות של תל אביב, חלקים מחיפה,וכן,גם בבתי אבות. שנית, מה שקורה כיום למפלגות השמאל הוא אותו תהליך שעבר על מ"קי היהודית בשנות השישים והשיבעים-הצטמקות מתמדת עד לנסיון לחבור לגופים אחרים במטרה לשרוד ויהי מה (המיזוג עם תנועת תכלת אדוס ויצירת מוקד ואחרכך חבירה לכוחות נוספים והקמת של"י ב77) בסופו של דבר האיחודים למיניהם לא עזרו הרבה- מוקד קיבלה קצת יותר קולות מאשר מק"י, של"י לא הצליחה להשיג הרבה יותר בבחירות 77, ובבחירות 81 התרסקה לחלוטין. בסך הכל הצביעו עבורה קצת יותר מ5000 איש, בהשוואה לכ27000 בבחירות 77. ולא, הקולות לא עברו לרקח או לגוף שמאל רדיקלי אחר.
    שנית, וכאן הצרה האמיתית-כשאנו בוחנים דפוסי הצבעה של אנשים צעירים, בקרב תלמידי בתי ספר תיכוניים, סטודנטים, וקבוצות גיל דומות, מגלים דבר מזעזע: השמאל נמחק שם לחלוטין! פעמים רבות גם למפלגת העבודה אחוז במצביעים הוא זעום.הדבר הזה מדאיג לאור העובדה שזהו דפוס ההצבעה של האוכלוסיה העתידית במדינה.\
    נשוב אל הגורם הדמוגרפי: אחוז הריבוי הטבעי בקרב הציבור הדתי חרדי עולה על זה החילוני בשיעור ניכר. חשבון פשוט מראה שעל ציר הזמן הפער ביניהם ילך ויגדל לרעת החילוניים, וידוע לאיזה מפלגות הדתיים והחרדים נותנים את קולם.\
    אבל גם בקרב הצעירים הרואים עצמם חילוניים יש כל העת תזוזה ימינה, כמו שראינו בסקרים . סיבת הדבר הזה אינה נעוצה רק בתהליך המיליטריזציה שעברה החברה הישראלית יהודית בשלוש השנים האחרונות (ואין זה המקום לנתח מדוע חלה היימנה ואם היא "מוצדקת או לא) הסיבה לדעתי עמוקה בהרבה יותר: נוער ואנשים צעירים חשופים היום כמעט בלעדית למסרים הנוגדים לחלוטין כל השקפה סוציאליסטית,מעמדית או הומאנית. צא ולמד מאין שואבים הצעירים את השקפת עולמם: M.T.V’טלנובלות ריקות מתוכן, הפגזה בלתי פוסקת של פירסומות המעודדות צרכנות מטורפת,עיתונות כתובה המעלה על נס ערכים כמו התעשרות,רמת חיים,הדוניזם,ובקיצור כל מה שנחוץ כדי לייצר קפיטליסט אדוק. לאור כל זה אין להתפלא עם בעתיד הלא רחוק יעלם כליל,או כמעט כליל השיח השמאלי מן הנוף הפוליטי.
    עד כאן דברי. אם יש מישהו היכול להציע דרכי פעולה או תכנית פעולה כנגד התהליך המדאיג הזה, הוא מוזמן בזאת לשטוח את משנתו.

  10. שי הגיב:

    נוווו!!!! כדאי להקפיץ מאמר ישן, למען הפולמוס.

הגיבו לשי

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים