לאחר החתימה על הסכמי אוסלו, נפוצו שתי קלישאות בשיח הפוליטי הישראלי. הראשונה קבעה שתהליך השלום הוא מעתה ואילך בלתי-הפיך, יהיו אשר יהיו אירועי העתיד. השניה גרסה שרעיון ארץ ישראל השלמה, שעליו נאבק הימין מאז כיבושי מלחמת 1967, שבק חיים וברור לכולם שאין הוא ריאלי עוד.

את הקלישאה הראשונה איננו שומעים עוד זה מספר שנים, ובעיקר מאז כישלון שיחות השלום ופרוץ אינתיפאדת אל-אקצה. לנגד עינינו התרחש בדיוק מה שנטען שלא יוכל להתרחש: תהליך השלום הפך לתהליך מלחמה, שההיגיון שלו מושתת על כוחניות ואלימות.

הקלישאה השניה, לעומת זאת, ממשיכה להיות בעלת-תוקף, כך נדמה, עבור מרבית הישראלים. אם בעבר רק בשמאל דיברו, בתקווה יותר מאשר בביטחון, על הצורך בחלוקת הארץ שבין הים לירדן, היום ניתן לשמוע חלקים יותר ויותר גדולים מן הימין המכירים בנחיצות מהלך שכזה. למעשה, לא פעם נדמה כי חוץ ממיעוט מבוטל של אנשי ימין קיצוני ומתנחלים אידיאולוגיים, השלימו רוב הישראלים, גם אם בכאב, עם הקמתה הצפויה של המדינה הפלסטינית. מי שעודד הלך-רוח זה יותר, אולי, מכל אחד אחר הוא ראש הממשלה עצמו, שנאבק במרכז הליכוד למען תמיכה בהקמה עתידית של מדינה פלסטינית, ושהצהיר מספר פעמים על הצורך בעשיית "ויתורים כואבים" למען השלום.

אלא שהצהרות יש לבחון ביחס למעשים בפועל לא רק כשמדובר ברשות הפלסטינית אלא גם כשמדובר בממשלת ישראל. בחינה מפוכחת של המדיניות הישראלית, בעיקר מאז היבחרו של שרון לראשות הממשלה לפני כשנתיים, מצביעה על כך שאף אם בשנים שלאחר אוסלו היה היגיון מסוים באמונה בדבר אובדן הרלוונטיות של אידיאולוגיית ארץ ישראל השלמה, כיום אין לאמונה זו כל אחיזה במציאות. למעשה, מעשיו היום-יומיים של צה"ל בשטחים הכבושים מצביעים בבירור על היאחזות פוליטית הולכת וגוברת בדיוק באותה אידיאולוגיה שהיתה כה פופולרית לאחר 1967.

למעשים המלווים את הכיבוש הישראלי זה שנים רבות – ההרג, ההתעללות במחסומים, הקמת ההתנחלויות והתעמרות המתנחלים בפלסטינים – הצטרפו בשנים האחרונות מספר דפוסי-פעולה חדשים שלא היו מוכרים קודם לכן (וכן דפוסים ישנים שעברו "שדרוג"). דפוסי-פעולה אלה יוצרים קרקע פורייה לשבירה פיזית ומוראלית של האוכלוסייה הפלסטינית, שהיא תנאי מוקדם לכל טרנספר, ההכרחי כשלעצמו להגשמת תוכנית ‘ישראל הגדולה’. בראשם ניתן לציין את הרס פרנסת החקלאים הפלסטינים, אם באמצעות השמדת מטעים בתואנות ביטחוניות ואם על ידי מניעת עיבוד הקרקע באמצעות הפחדה והרג שמבצעים מתנחלים בגיבוי צבאי; הסגרים והכתרים, אמצעי דיכוי חריפים וחד-פעמיים כביכול שהפכו זה מכבר לקבועים, המביאים להרעבת האוכלוסייה הפלסטינית; מניעת טיפול רפואי מפצועים, חולים ונשים בהיריון; סירוב מוחלט למתן פיצויים למתנחלים המעוניינים לחזור לגבולות הקו הירוק; ותמיכה שמעניקה ישראל לפלסטינים המחליטים לעזוב את השטחים.

כל אלה מטרתם היא יצירת מציאות דמוגרפית חדשה. אכן, אין מדובר כאן בניסיון לטיהור אתני מהיר ובהיקף גדול נוסח אלה שבהם חזינו בעשור הקודם בארצות הבלקן. בעוד שהרחבתן המהירה של ההתנחלויות היא שינוי דמוגרפי יזום שקל פחות או יותר לזהות, הרחקת הפלסטינים מאדמתם היא תהליך איטי יותר, ובמידה רבה סמוי מן העין. זהו טרנספר זוחל, שהדינמיקה שלו מורגשת רק בקרב מי שעוקב מקרוב אחר האירועים. כאן גם טמונה סכנתו: היעדר שקיפותו מונעת את היכולת לבקר אותו ולהעריך נכונה את כוונתם של מבצעיו.

לא אחדש הרבה אם אומר שהצעד החכם ביותר אותו נקט שרון מאז היבחרו היה הבחירה לסכור את פיו. אותו טרנספר איטי יום-יומי המתחולל בשטחים מתאפשר קודם כל – כמו פשעים רבים אחרים – משום שהוא מושתק ומודחק. כך יכול שרון להציג את עצמו כמנהיג המרכז המוכן לוויתורים כואבים, בשעה שבפועל הוא נוקט מדיניות התואמת את מאווייהם של אביגדור ליברמן ובני אילון. פה ושם מועד שרון – למשל, כאשר הסביר למצנע שלעולם לא יפנה את ההתנחלויות המבודדות בעזה – אך התבטאויות כאלה נתפסות תמיד כתרגילים טקטיים מסוגים שונים.

עבור הימין הקיצוני מצב שכזה, שבו מוגשם חלומו הגדול במסווה של הליכה לפשרה, הוא גן עדן של ממש, וברור מדוע הוא נמנע מלחשוף את העמדת הפנים המאפשרת אותו. אולם על כל השאר, המבינים כי פשרה טריטוריאלית צודקת היא הדרך היחידה לשלום עתידי, מוטלת החובה להפסיק לשתף פעולה עם הרטוריקה השקרית של ראש הממשלה. עבורם, התנגדות עיקשת לממשלה היא צו השעה. אך גם אם יחליטו שלא להתגייס למאבק, ויעדיפו להצטרף לקבוצה ההולכת וגדלה של המיואשים הפסיביים, עליהם לפחות להכיר בכך כי המדיניות הפוליטית הנוכחית משמעותה אחת: הגשמת האידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה, על כל ההשלכות הנובעות ממנה.

Share on Facebook