הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-20 בפברואר, 2003 11 תגובות

מקריאת כתבתו המאלפת של אביב לביא במוסף "הארץ" (7.2.03), למדתי כי קבוצה של ערבים ישראלים יוזמת נסיעה משותפת של ערבים ויהודים למחנה ההשמדה אושוויץ. זו יוזמה חיובית מאוד למרות היותה בעייתית. היא בעייתית מכיוון שנולדה בימים הנוראים של הכיבוש והאפליה, הקשורים בטבורם בנכבה הפלסטינית; והיא חיובית, חכמה ואפילו אצילית מצדם של היוזמים הערביים, שאינם מתנים את הנסיעה המשותפת בהכרה הדדית – זה באסונו של זה.

היוזמה נולדה כנראה בין אמיל שופאני, מחנך ואיש דת, מנהל בית הספר התיכון אל-מיטראן היוקרתי בנצרת, לבין העיתונאי נזיר מג’לי, שהיה 7 שנים עורך "אל-איתיאחד", היומון של מק"י בערבית. הם החליטו על פרויקט דו-לאומי ופנו לרות בר-שלו, העוסקת בארגונים שמטרתם פריצת דרך.


עד עתה נרשמו לפרויקט כ-100 ערבים וכ-80 יהודים, והתוכנית היא להגיע ל-300 איש שיסעו בחודש מאי. לקראת הנסיעה יתקיימו סמינרים משותפים על השואה. באושוויץ הם ייפגשו עם משלחת צרפתית של 150 איש מהקהילה היהודית והמוסלמית. מטרת המארגנים לגייס למשלחת יוצרים ואנשי רוח – ולא פוליטיקאים.


בין הערבים המשתתפים גם אחמד מסאלחה, מהמשפטנים הערביים הבולטים; אחמד עפיפי, העוסק בתיירות; היאם טנוס ממשרד החינוך; השחקן סלים דאוד; הזמרת אמל מורקוס; הכדורגלן ואליד בדיר; הסופר נעים עראידה; השיח נאסרללה דרוויש, ומוחמד עלי טהא, יו"ר אגודת הסופרים הערביים בישראל.


מבין היהודים הוזכרו שמותיהם של הרב ישראל לאו, בעצמו ניצול שואה; הזמרים אחינועם ניני ואהוד בנאי; וקצין המשטרה בדימוס אריה עמית, חבר המועצה לשלום וביטחון.


תגובות הבעד והנגד


ניסיון העבר ועל סמך הווה ניתן ללמוד משהו על מה שצפוי לפרויקט מצד הימין הישראלי. עוד בינואר 1998, שנתיים לפני פרוץ האינתיפאדה, כאשר הוזמן יאסר ערפאת לבקר במוזיאון השואה בוושינגטון, עוררה הזמנתו השתוללות של הימין בכנסת. סאלם ג’ובראן (עיתונאי, משורר וסופר) שאל אז: "מה היו אומרים המתנגדים לביקור אילו היה ערפאת דוחה את ההצעה לבקר במוזיאון?". עוד לפני אוסלו הזמין ערפאת את סאלם ג’ובראן להרצות בתוניס בפני פעילי אש"ף על "יהודים, ערבים ושואה" – נושא אותו הוא מלמד גם בישראל.


התגובות הלאומניות לפרויקט הנסיעה לאושוויץ כבר החלו: במכתב למערכת המוסף של "הארץ" מ-14.2.03, אנו קוראים: "לאלה הקרויים אינטלקטואלים ערבים קל יותר להתמודד עם הנאצים שכבר אינם מאשר לצאת בקריאה ברורה נגד הרוצחים הנוכחיים מבני עמם, החיים בתוכם ולצדם. את החרדה הקיומית הישראלית העכשווית צריך לחפש במסגדים באום אל-פאחם ואין צורך להרחיק נדוד עד לאושוויץ… עם בסיס רעיוני כזה עדיף למסע שלא יתקיים כלל".


בעקבות היוזמה הנוכחית נשמעים גם דברי בקורת מהצד הערבי. מג’לי נשאל: "מה יש לכם לחפש באושוויץ כשהיהודים רוצחים ילדים בג’נין?", ועלי טהא נשאל: "איך אתה יכול להשתתף בדבר כזה כאשר הישראלים עושים פשעים בשטחים?".


שאלות מעין אלה נובעות מהחשש המובן: האם אין בפרויקט של לימוד השואה תוך כדי העימות הלאומי הנורא, משום התרפסות וכניעה לתעמולה הישראלית? האם בתנאים הישראליים המיוחדים צריך החלש להכיר בקורבנו של החזק? למרות החשש המובן והמוצדק, הפרויקט הוא חיובי. אני מאמין כי הנסיעה המשותפת לאושוויץ מקרבת ולא מרחיקה את ההכרה ההדדית בשואה היהודית ובנכבה הפלסטינית.


אין ספק כי עצם הנסיעה המשותפת מהצד הערבי היא מעשה אמיץ עליו עלולים היוזמים והמשתתפים לשלם מחיר כבד בציבור הערבי. בימים בהם הפלסטינים הם הקורבן, הם נוסעים לאושוויץ, מקום בו תהייה תמיד עליונות לקורבן שהקריבו היהודים.


אולם אני מסכים עם מג’לי כי לא מדובר כאן ב"ציוניזציה" של הערבים בישראל, וכי זהו גם מעשה ערבי פטריוטי הנועד להפגין את האנושיות של הפלסטינים. מנגד, כאשר נשאל אריה עמית על נכונותו ללמוד ולהזדהות עם הערבים על הנכבה שלהם, הוא ענה: "להזדהות, אני לא יודע ללמוד בהחלט". בתשובתו הוא משקף את המכשול, שאין להתעלם מקיומו במשלחת המשותפת. אולם מכיוון שאני מאמין כי עצם הנסיעה, והעובדה שהערבים לא העמידו את ההדדיות כתנאי, תקרב את הלימוד וההזדהות היהודית עם הנכבה – ולכן אני מחייב אותה.


השואה בעיניים ערביות


הלאומנות היהודית צבעה תמיד בצבע שחור את יחסה של החברה הערבית לנאציזם ולשואה, וזאת בשעה שכבר אז, במלחמת העולם השנייה, התחלקה זו בין שתי עמדות קוטביות: זו של חג’ אמין אל-חוסייני, "אויבו של אויבי הוא ידידי", לבין זו של הקומוניסטים הערבים, שנקטו את העמדה הקוטבית האחרת.


כאשר לפני שנתיים רצו מכחישי השואה לקיים כנס בביירות, התפרסמה נגד קיומו עצומת אינטלקטואלים ערבים, ואדוארד סעיד ומחמוד דרוויש יצאו נגד היוזמה האנטישמית שלא התקיימה. כאשר עלי טהא מדבר על הזדהותו עם הקורבן העליון של הנאציזם (כי תעשיית ההשמדה הנאצית היא גולת הכותרת של כל הנכבות), אין הוא משחק לידי אף אחד ובוודאי שלא לידי התעמולה הישראלית, הוא רק ממשיך לדבוק בעמדה הקוטבית של הקומוניסטים הערבים במלחמת העולם השנייה.


ח"כ עזמי בשארה (בל"ד) התייחס לפרויקט ברגשות מעורבים. הוא, שבתקופת לימודיו בגרמניה ביקר כמעט בכל מחנות הריכוז, מצדד ברצון הכן של ערבים ישראלים ללמוד על השואה אולם הוא ספקן באשר לתוצאותיה. לא הוכח, הוא אומר, כי ברגע שנתעניין בהם, הם יתעניינו בנו. הוא יוצא נגד האינסטרומנטליזם של השואה וקובע כי נגד השואה מבוצעים שני פשעים, הכחשתה והשימוש בה. לקרב את היחסים בין העמים זה טוב, אבל הסיבה של ההרעה אינה אי ידיעת ההיסטוריה כי אם הכיבוש.


למרות העובדה שאין בידי ערבויות אופטימיות, אני חולק על הפסימיות העמוקה של ח"כ בשארה באשר לסיכוי לשכנע מספר גדל והולך של יהודים ישראלים כנגד הכיבוש והאפליה. למרות העובדה שהפיוס בין העמים אינו מותנה בהסכמה היסטורית כוללת (חילוקי דעות היסטוריים יימשכו עוד שנים רבות – בין יהודים לערבים ובכל עם פנימה), אינני מאמין כי הפיוס יתכן ללא הבנה הדדית וסולידרית על השואה והנכבה.


מהבחינה הזו, בנוסף לרצונם של ערבים ישראלים לדעת את השואה ולחוות את זוועותיה, עשויה יוזמתם להכות מכה ראויה, אם כי לא מספקת, את הכזב שבמשנתו של ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, כי "אין עם מי לדבר". אם כי עזרה בינלאומית נגד הכיבוש חשובה מאוד (היכן היא?…) מוטלת החובה עלינו, יהודים וערבים ישראלים, לתרום תרומה רציונלית ואמוציונלית לניתוץ הכזב שפגע אנושות כל-כך בשותפות היהודית-ערבית. מכה כזאת עשויה להנחית הנסיעה המשותפת לאושוויץ.


מהבחינה הזו אני מסכים עם סאלם ג’ובראן, הלוקח חלק בסמינרים ללימוד השואה עבור קבוצות מעורבות של יהודים וערבים. כך הוא אומר: "…אין דבר טבעי יותר משנרצה ללמוד על השואה. כאדם, כהומניסט, כאיש שמאל אני לא יכול להיות אדיש לאידיאולוגיה של ההשמדה. בסמינרים מתברר שזה קטן עלינו להיות רק יהודים או רק ערבים. אנו קודם כל בני-אדם. כשאני מבין את הסבל והכאב היהודיים, אני מתקיף את הגזענות היהודית. בסוף הקורס אומרים המשתתפים כי למדו להבדיל בין לאומיות לגיטימית לבין לאומנות פסולה, בין פטריוטיזם לשוביניזם. בעיני בביקור במוזיאון לוחמי הגטאות אינו התרחקות מהלאומיות שלנו, אלא קודם כל ניקוז כל ההומניזם והמוסר שיש בלאומיות הערבית".


על ההדדיות


באותו מוסף של "הארץ" מתפרסם גם מכתב מתושבת קיבוץ לוחמי הגטאות רעיה קליסמן, המברכת על יוזמת הערבים וקוראת ליהודים להצטרף אליה. "…שעתה ההיסטורית של הקמת המדינה היהודית אחרי השואה היתה גם שעת אסון לחברה הפלסטינית. במדינה הזו חיות שתי חברות הנושאות על גבן משא כבד של אובדן… ב’מרכז לחינוך הומניסטי’ בבית לוחמי הגטאות מאמינים שצריך וניתן לשנות את אופן השפעתו של הכאב על חיינו, מכזה המנציח את התהום המפרידה בין יהודים לערבים – לכזה המקרב ביניהם… אין צורך להשוות בין הכאבים ולהעמיד אותם זה כנגד זה. הם חיים וקיימים זה לצד זה".


העובדה שהצד הערבי שבפרויקט אינו מתנה את השתתפותו של הצד היהודי בהדדיות, אינה אומרת שהציפייה למימושה של זו בטלה. היא קיימת מאוד. לדברי מג’לי: "אנחנו מכירים בשלכם, האם תכירו בשלנו? אבל אני בא לשרת את העם שלי. אנחנו עושים מעשה למען העם שלנו. תעשו אתם למען העם שלכם. אם נצליח לשנות משהו ביחסים בין העמים, עשינו משהו. אם לא, עשינו למען עצמנו באופן אישי".


ומוסיף אמיל שופאני: "אנחנו משאירים לרחוב היהודי איך הוא רוצה לעשות את הצעד המקביל. אני לא מחכה לתשובה. מי שרוצה לבוא אחר-כך – ברוך הבא".


האומנם הם אינם מחכים? אני מטיל ספק בכך. הפלסטינים מחכים והמיעוט שבין היהודים, המכיר בנכבה הפלסטינית ובחלקנו בהיווצרותה, מחכה אף הוא. אולם ציפייה זו שלנו, שאינה פסיבית לעולם, קיבלה חיזוק משמעותי בזכות יוזמת הנסיעה המשותפת לחיקה של השואה, לאושוויץ.

תגובות
נושאים: מאמרים

11 תגובות

  1. ציוני הגיב:

    שם לב והערתי על כך כי מנסים לכרוך את השואה עם הבעיה הפלסטינית .
    אני מרים את הכפפה . מציע לקוראים לקרוא באינציקלופדיה של השואה בערך חג’ אמין אל חוסייני על כך שבזמן המלחמה ישב הוא בבונקר של היטלר , הקים עוצבות מוסלמיות בבוסניה ש"עזרו" לביצוע שואת יהודי יוגוסלביה . אחר המלחמה מצא מסתור במצרים כי יוגוסלביה ( הקומוניסית ! ) ביקשה להסגירו ולשופטו על מעשיו אלה הוא מעולם לא הביע חרטה על מעשיו כולל סיכול עסקות של שחרור יהודים תמורת משאיות וכד’ . מטרתו היתה להשמיד כמה שיותר יהודים . ובתקופה האחרונה אנו זוכרים את הרוקדים על הגגות בעת שטילים מעירק התפוצצו האיזור א’ והפגנות השמחה שהיו לאחר הפיגוע במגדלים התאומים . כל נסיון להשוות את השואה לנכבה הוא נסיון נואל ובמיוחד כשהוא נעשה על ידי יהודי .כל טענה כי אני לוקה בהבנת הנקרא לא מקובלת עלי . הזכרת השואה המשטר הנאצי ובמקביל המשטר שלנו כשיטה לא תיסלח !

  2. יוסי שורץ ברית הפועלים הסוציאליסטית הגיב:

    הרמת את הכפפה ריאקציונר אז הזמן את עדיך:
    לדמגוגיה הציונית וחוצפה של בורים שנוכחותם כה מורגשת באתר זה,שכן מעולם לא טרחו ללמוד דבר אחר מלבד את התעמולה הציונית,
    אין כל גבול. נכון שהמופתי ברח לגרמניה לאחר כשלון המרד מה שמוכיח שהפיאודליזם הפלסטיני היה מעמד שוקע וריאקציונרי, וכי תפקיד המהפכה הדמוקרטית מוטל על שכם מעמד הפועלים ולא מופתים למינהם, או בורגנים כערפאת. והעובדה שבשנות הלשושים הזדנבה הפ.ק.פ אחר המופתי ובשנים אלו אחר ערפאת מלמדת על אופים הרפורמיסטי. אולם מה שהציונים אוהבים לשכוח הוא התמיכה שהארגון הטרוריסטי הימני "לח"י העניק לנאצים עד ערב ההשמדה של היהודים.
    ב11 לינואר ארגון זה שלח דין וחשבון לקונסוליה הנאצית באנקרה בו הוא הביע תמיכה בכיבוש הנאצי של אירופה, הביע רצון לשתף פעולה עם הנאצים ולהקים משטר נאצי בפלסטין.
    לפניכם קטע מספרו החשוב של לני ברנר בשם "קיר הברזל" המתעד זאת.

    in January 1941, he met two Germans, Alfred Roser, a Military Intelligence agent, and Werner Otto von Hentig of the Foreign Office. On 11 January 1941 they sent the Sternists’ memorandum proposing collaboration to their embassy in Ankara, where it was found after the war. [13] As the document, entitled Fundamental Features of the Proposal of the National Military Organization In Palestine (Irgun Zvai Leumi) Concerning the Solution of the Jewish Question in Europe and the Participation of the NMO in the War on the Side of Germany, places Shamir in the starkest historic perspective, it is obligatory to cite it in full:
    It is often stated in the speeches and utterances of the leading statesmen of National Socialist Germany that a prerequisite of the New Order in Europe requires the radical solution of the Jewish question through evacuation (“Jew-free Europe”).
    The evacuation of the Jewish masses from Europe is a precondition for solving the Jewish question; but this can only be made possible and complete through the settlement of these masses in the home of the Jewish people, Palestine, and through the establishment of a Jewish state in its historic boundaries.
    The solving in this manner of the Jewish problem, thus bringing with it once and for all the liberation of the Jewish people, is the objective of the political activity and the years-long struggle of the Israeli freedom movement, the National Military Organization (Irgun Zvai Leumi) in Palestine.
    The NMO, which is well-acquainted with the goodwill of the German Reich government and its authorities towards Zionist activity inside Germany and towards Zionist emigration plans, is of the opinion that:
    1. Common interests could exist between the establishment of a new order in Europe in conformity with the German concept, and the true national aspirations of the Jewish people as they are embodied by the NMO.
    2. Cooperation between the new Germany and a renewed folkish-national Hebraium would be possible and,
    3. The establishment of the historic Jewish state on a national and totalitarian basis, bound by a treaty with the German Reich, would be in the interest of a maintained and strengthened future German position of power in the Near East.
    Proceeding from these considerations, the NMO in Palestine, under the condition the above-mentioned national aspirations of the Israeli freedom movement are recognized on the side of the German Reich, offers to actively take part in the war on Germany’s side.
    This offer by the NMO, covering activity in the military, political and information fields, in Palestine and, according to our determined preparations, outside Palestine, would be connected to the military training and organizing of Jewish manpower in Europe, under the leadership and command of the NMO. These military units would take part in the fight to conquer Palestine, should such a front be decided upon.
    The indirect participation of the Israeli freedom movement in the New Order in Europe, already in the preparatory stage, would be linked with a positive-radical solution of the European Jewish problem in conformity with the above-mentioned national aspirations of the Jewish people. This would extraordinarily strengthen the moral basis of the New Order in the eyes of all humanity.
    The cooperation of the Israeli freedom movement would also be along the lines of one of the last speeches of the German Reich Chancellor, in which Herr Hitler emphasized that he would utilize every combination and coalition in order to isolate and defeat England.
    A brief general view of the formation, essence, and activity of the NMO in Palestine:
    The NMO developed partly out of the Jewish self-defence in Palestine and the Revisionist movement (New Zionist Organization), with which the NMO was loosely connected through the person of Mr V Jabotinsky until his death.
    The pro-English attitude of the Revisionist Organization in Palestine, which prevented the renewal of the personal union, led in the autumn of this year to a complete break between it and the NMO as well as to a thereupon following split in the Revisionist movement.
    The goal of the NMO is the establishment of the Jewish state within its historic borders.
    The NMO, in contrast to all Zionist trends, rejects colonizatory infiltration as the only means of making accessible and gradually taking possession of the fatherland and practices its slogan, the struggle and the sacrifice, as the only true means for the conquest and liberation of Palestine.
    .

    13Prof. Yehuda Bauer, From Diplomacy to

    Resistance, p.132.
    .

    יוסי שורץ

  3. נתן הגיב:

    לציוני.
    גם מנהיג הלח"י יאיר שטרן ניסה ליצור קשר עם הנאצים על מנת להעזר בהם במלחמתו בבריטים.

  4. חיים ברעם הגיב:

    "לציוני",

    אל תכעס על כך שמאשימים אותך באי הבנת הנקרא. אתה וחברך "אמנון"-או שמא מדובר באותו אדם?-מגיבים לפי תחושות בטן קלוקלות, מבלי להתעמק בטקסטים.זה לא מפריע לי במיוחד,אבל כדאי לכם אולי להתייעץ עם חבריכם בימין הקיצוני, ולדלות מהמאגר שלכם אנשים קצת יותר אינטיליגנטים, כדי שיוכלו ליצג אתכם בכבוד.
    את מאמרו המעולה של דני פתר לא הבנת, אף אחד לא עשה את ההשוואות הפשטניות שעליהן אתה מדבר, וטוב עשה יוסי שוורץ כאשר היפנה אותך למכתב הידוע לשימצה של ראשי הימין הקיצוני ביישוב (לח"י) אל בני דמותם בגרמניה.

  5. רן עבר-הדני הגיב:

    אני לא מומחה גדול להיסטוריה של הלח"י, אבל התמונה שמובאת כאן היא פשטנית. האידאולוגיה של הלח"י שילבה אנטי-אימפריאליזם ולאומנות. אין זה מפתיע שעם סיום המנדט ופירוק התנועה, פנו שניים משלושת מנהיגיה (יצחק שמיר וישראל אלדד) ימינה, ואחד (נתן ילין-מור) לשמאל. ילין מור טען עד יום מותו שאם יאיר (מייסד הלח"י) היה בחיים, היה תומך במאבק הפלסטיני לשחרור לאומי. באשר למכתב המפורסם ששלח הלח"י לגרמניה הנאצית, מכתב כמעט זהה בתוכנו נשלח ב 1947 לברית המועצות. בשני המכתבים מכריז הלח"י על קרבה אידאולוגית ומבקש עזרה נגד האויב המשותף — בריטניה הגדולה. את שני המכתבים יש לפרש ברוח "אויבו של אויבי הוא ידידי", וזו פשטנות יתר להשתמש בהם כדי לאפיין את הלח"י כארגון פאשיסטי (או קומוניסטי).

  6. דפנה ברעם הגיב:

    הכתבה המצויינת של אביב לביא מגרדת לי מאז שקראתי אותה, ושמחתי לקרוא את תגובתו של דני, אבל לדעתי האופטימיות מוקדמת ומוגזמת. התעניינות פלסטינית בשואה, ואיבה פלסטינית לנאציזם ולפאשיזם אינן תופעות חדשות. נכונות ישראלית להכרה באסונו של העם הפלסטיני היא תופעה שולית וכמעט בלתי קיימת. ואסור לשכוח: לא הפלסטינים (עם כל חוסר הכבוד לתרומתו העלובה של חג’ אמין אל חוסייני למפעלותיו של היטלר), חוללו את השואה. הציונים הם שחוללו את הנכבה.אין סיבה להתנגד למסע, שמטרותיו כה נעלות. כל אדם חייב לבקר באושוויץ, או לפחות להכיר את לקחיה, ולקחיה אינם סגרגציה יהודית גזענית. מדאיגה אותי הצהרתה של הקבוצה לפיה חבריה נושעים לאושוויץ כדי "להבין את היהודים". אושוויץ היא לא רק, ולא בעיקר, שיעור בהיסטוריה יהודית. היא תמרור שמורה לאן מובילים הגזענות, הבוז לדמוקרטיה, שאיפות ההתפשטות הטריטוריאליות והקסנופוביה. את הלקח הזה,מעידות תוצאות הבחירות האחרונות, הרוב היהודי בישראל רחוק מלהפנים.

  7. אלגרה מאופקים פונה בשלישית ליוסי שוורץ הגיב:

    ליוסי שוורץ המוכשר בכתיבה. אתה שמשתמש בשם המכובד מנהיג ברית הפועלים, אולי תואיל לרדת ממרומי המחשב שאת מעייף בו את אצבעותיך כ-20 שעות ביממה . ותעשה משהו טוב.למען משפחת פועלים אמיתית מאופקים. אל תתרץ את חוסר התיחסותך אליהם בכך שתטען שאופקים היא שטח כבוש שכבשו הציונים ב-48 שכן גם אתה, משפחתך, חבריך ורבים אחרים כאן יושבים על שטח שאתה ושכמותך טוענים ללא הרף שהוא שטח ציוני כבוש. קום כמנהיג פועלים מוצהר צור קשר באמצעות האתר המכובד שמאפשר לך למלא בו דפים שלמים, קום ועשה מעשה טוב.

  8. יוסי שוורץ למה נאלמת/ נעלמת ? הגיב:

    תענה לאלגרה ( או למתחזה לאלגרה) מאופקים ותעיף אותה מהעיתון. היא לא שיכת לכאן. מענין איך הגיעה אלינו.

  9. עודד הגיב:

    היה מי שהישווה בין המכתב של הלחי לשגרירות הנאצית באנקרה לבין תמיכתו של חאג’ אמין בנאצים. ההבדל הוא שרוב הישוב התנער מאנשי לחי’ ואילו חאג’ אמין היה מנהיג הפלשתינים בזמן המנדט.
    לגבי ההשוואה בין השואה לנאכבה,אני מבין שלא היתה השוואה כזאת מטעם כותב המאמר אבל המאמר הציג שאלה אחרת. האם יכולים הישראלים להזדהות עם הנאכבה כמו שהערבים מזדהים על השואה?
    השוואה זו אינה דו סטרית מהסיבות הבאות :
    קל יותר לערבים להזדהות עם היהודים קרבנות השואה כי דבר זה נעשה על ידי "צד גימל"
    לגבי ההזדהות עם הנכבה הענין מורכב מאוד.
    אני למשל,יכול להזדהות עם הכאב של חורבן הכפרים והעיירות והעולם שהתקיים עד 1948 אך אני זוכר היטב את המאורעות שהוליכו לנאכבה.
    כפי שכתבתי בתגובה אחרת (אפשר לקרוא בפרוטרוט בספר "או ירושלים" של לאפייר וקולינס) הערבים הכריזו ב29 לנובמבר 1947 שילחמו נגד תכנית החלוקה ויזרקו את היהודים לים.צבאות ערב פלשו לתחומי המדינה היהודית ב15 למאי 1948 וכל ישוב שכבשו נמחק מהמפה.
    אם לוחמי 48 היהודים היו מעוללים לערבים מה שהערבים תכננו לעולל ליהודים(לחלק את הרכוש והנשים של היהודים ביניהם,להרוג את הזכרים)
    אז באמת המצב היה גרוע.
    אני חושב שהערבים החלו במלחמת האזרחים הזאת,שעברה תהליך של ברוטליזציה אך בסופה היית מניח שיקימו את מדינתם בשטחים שברשותם.
    קשה לי לקבל את העובדה שכל חטאיהם של הערבים והאסון שהביאו על עצמם צריחה ליפול על מצפונם של היהודים.
    אם זאת,את החורבן של הכפרים בשרון,בשדות פלשת,בחולה ובגליל העליון המזרחי- אני יכול להזדהות ולהתעצב.
    עולם שהיה ואיננו.

  10. ההשוואה הנואלת בין הלח"י למופתי: הגיב:

    כשאין לחסידי המופתי נימוקים משכנעים לצידוק תמיכתו הנלהבת בגרמניה הנאצית ובתרומתו הנכבדה למאמץ המלחמתי הגרמני (הקמת שתי דיווזיות בוסניות שלחמו שכם אל שכם עם הוורמאכט בעיקר כנגד הפרטיזנים של טיטו)

    הם מורידים מן הבוידם את הטענה החבוטה והמאובקת: אבל גם הלח"י שיתף פעולה עם הנאצים!
    (גם הקומוניסטים כרתו ברית עם הנאצים, אבל נניח לזה לפי שעה)

    אותו "שיתוף פעולה" התקיים ב1940, הרבה לפני שהחל התהליך שהביא לשואה. בשנה ההיא לא היה בדל גדול בין הפאשיזם הנאצי לבין משטרים פאשיסטיים אחרים באירופה. לכן אותו שיתוף פעולה – שלא יצא אל הפועל בסופו של דבר – לא היה שונה במהותו מן הנסיונות המקבילים של הלח"י באותה שנה. להקמת קשרים עם איטליה של מוסוליני.

    אבל לא בזה העניין:
    האירגון בעת ההיא מנה לא יותר מ300 איש ואישה (בשיאו, ערב מלחמת הקוממיות, מספר חבריו הגיע ל800)
    רובו המכריע של היישוב של אז שמנה כחצי מליון תושבים הסתייג מממנו ומדרכו הרעיונית ואף הסגיר את אנשיו לבולשת הבריטית.
    גם אם נניח שמעגל התומכים בו רעיונית מנה כמה מאות נוספות נגיע בקושי למניין של 2000 -3000 איש בסה"כ, אחוז שולי, זניח, וחסר חשיבות ביישוב העיברי.
    לעומת התמיכה השיורית לה זכו הלח"י ומנהיגיו בקרב היהודים הרי שרובם של הפלסטינים בפלסטין תמכו במופתי, ועל העובדה הזו אין ויכוח.
    התמיכה לה זכה חג’ אמין אלחוסייני בקרב הציבור "שלו" מקבילה פחות או יותר לתמיכה לה זכו מנהיגי היישוב – וייצמן, בן גוריון, שרת ואחרים בקרב הציבור "שלהם".

    לו היה אחד מן המנהיגים הללו משתף פעולה עם גרמניה הנאצית אז למשפט "גם הציונים שיתפו פעולה עם הנאצים" היה תוקף כלשהוא. כל עוד המצב לא היה דומה כלל למה שתואר כאן אין להיגיון מאחורי משפטים כדוגמת "גם הלח"י שיתף פעולה עם הנאצים" שום בסיס.

  11. איתמר מתל אביב הגיב:

    באיזה קלות אתם משווים לשואה ??

    נפלתם על הראש??

    כל הפוסט הזה ראוי היה שלא יכתב – ומשנכתב ראוי שימחק

הגיבו לעודד

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים