הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-7 במרץ, 2003 5 תגובות

כאשר פושע מסוכן שהורשע בדין, חבר לשעבר בארגון טרור רצחני שהפך כמו רוב חבריו למטיף בשער, מחרף ומגדף את שלטון החוק, אז אפילו אדם כמוני נאחז איכשהו באיש כמו דן מרידור. חגי סגל, איש עם דם על הידיים, הרהיב עוז לכתוב ביום שלישי השבוע ב"מעריב" ש"שלטון החוק גורם לנזקים מצטברים". בין השאר קבע האיש, שהיה בין הגורמים לאובדן מאור עיניו של איש כוחות הביטחון את המשפט המונומנטאלי הבא: "האתגר האמיתי הוא דווקא לרסן אותו (את שלטון החוק, ח.ב.), להגן על סביבתו מפניו, ולא להמשיך עוד את תהליך פיטומו".

להבדיל מסגל, מעולם לא הייתי טרוריסט. אבל גם לי יש ביקורת על בתי המשפט, ובעיקר על נטייתם הכרונית להעדיף שיקולי ביטחון מדומים על זכויות האדם של הפלסטינים בשטחים ובתוך ישראל. סגל לא מעלה בדעתו להגן על המדוכאים האמיתיים, וגם פעילותו כמחבל במחתרת "היהודית" לא נועדה לשחרר בני אדם מדיכוי ממושך, אלא להנציח אותו ולכפות על כולנו מלחמת נצח למען ההתנחלויות. סגל כותב על "חסידיה השוטים" של מערכת המשפט. נדמה לי שאיני נמנה עם הכת הזאת, אבל כל החסידים האלה עדיפים בהרבה על סגל, שהוא חסיד של האלימות הלאומנית לשם קיומו של משטר של עוול, נישול, גירוש, הריסת בתים והפקעת שטחים לא לנו.


לפני שנה עוד טען ידידי עורך מעריב אמנון דנקנר שהוא מכונן משטר של איזונים בעיתון, ולכן הדיח מעמודי הדעות את סגל ואת חיים הנגבי, איש השמאל. בינתיים, כדרכם של כלי התקשורת בשנתיים האחרונות, נעלם רק הנגבי ממעריב, ואילו סגל הגיח מביב השופכין הפלילי שלו וחזר לכתוב. לדעתי, יש להתיר לסגל לכתוב, ומעולם לא דרשתי לפטר אותו, חלילה, אבל הדברים האלה תקפים גם ביחס להנגבי, שכתיבתו ההומניסטית והקולחת הביאה הרבה אשראי למעריב.


האסוציאציה למרידור היא בלתי נמנעת, כיוון שגם אנשים כמוני, המתייחסים אליו ובעיקר אל מישנתו הפוליטית בחשדנות רבה, מתגעגעים אליו לפעמים בימים הקשים האלה. מרידור היה תמיד ליכודניק ונץ קיצוני, גם כאשר עיתונאים כמו ארי שביט (בעיצומו של תהליך ההתקרנפות שלהם), ניסו לתאר אותו כמעין לובה אליאב רביזיוניסטי. מעולם לא היתה בפיו בשורה כלשהי בנושאים מדיניים. יש במדינה אינפלציה גדולה בפוליטיקאים מהזן המפא"יניקי הנצי, ההתקרבות ביניהם לבין אנשים כמו מרידור תועדה מאות פעמים בטור הזה במסגרת הרחבה של המרכז הלאומני על שני אגפיו, ו"הפשרות" שהוא הציע לפלסטינים היו שיא הגיחוך. בעצם, בנושא המדיני מרידור הוא יורשם של ישראל גלילי וגולדה מאיר, ויתומי טבנקין כמו ארי שביט אימצו אותו אל לבם בעידן הקצרצר של מתינותו כביכול במסגרת מפלגת המרכז הקיקיונית, שמותה המכוער הלם את חייה המסואבים.


הנכס העיקרי של מרידור כאיש ציבור היה ונשאר זיקתו האמיתית לשלטון החוק חרף הסתירה המבנית בין דבקותו בכיבוש והיבטיו הבלתי חוקיים לבין אמונתו האזרחית. גם בנושא הכלכלי-חברתי קיימים הבדלים רעיוניים, אולי לא ענקיים, בינו לבין החוגים השליטים במדינה כיום. מרידור הוא תלמידו של מנחם בגין, וכמו בני בגין ירש מראש הממשלה המנוח את החמלה האנושית, שבאה לרכך את פגעי הקפיטליזם הקניבלי מבית מדרשם של מרגרט תאצ’ר ובנימין נתניהו. בשנות החמישים והשישים היה מנחם בגין בעמדת מיעוט במפלגתו, שתיעבה כל חקיקה סוציאלית שלא לדבר על עבודה מאורגנת ומאבק מעמדי. אבל עם המהפך בשנת 1977 התפתחה האסכולה הבגיניסטית בליכוד, ורק נוכחותם המאסיבית של חברי המפלגה הליבראלית בסיעה עיכבה "חקיקה פופוליסטית" לטובת השכבות החלשות. בגין לא היה חולם על ממשלה עם שני נציגים מזרחים בלבד (שניהם אדישים לחלוטין לגורלם של אחיהם בשכונות העוני ועיירות הפיתוח), אבל שרון הבנגוריוניסט חזר למשטר הישן ולהקצאת הפירורים למזרחים.


מכאן התיעוב ההדדי בין מרידור לבין נתניהו. דווקא ביבי הוא הרביזיוניסט האמיתי, אמון על האסכולה של "כן לשבור!" (את ההסתדרות, שדווקא תנועת העבודה שברה אותה בכוחות עצמה) של זאב ז’בוטינסקי. מרידור הוא כאמור בגיניסט, אסכולה של חמלה חברתית (אבל אנטי סוציאליסטית) שגם התייחסה לדת בייראת כבוד. לכן נדהמתי כל כך כאשר הוא ניהל פלירט ממושך עם טומי לפיד. ההסתבכויות הרבות של נתניהו ושל אנשיו עם שלטון החוק גרמו למרידור להרהר אם יש לו בכלל מקום בליכוד. למרבה הצער, ורתר הצעיר של הפוליטיקה הישראלית מתלבט כל ימיו, מחפש את זהותו, וברבות הימים התהליך הופך להיות יותר ויותר פתטי. אחרי כל התהפוכות הבלתי מכובדות שעברו עליו בשנים האחרונות, הוא איפשר לאריאל ולעמרי שרון להראות לו את הדלת, וכדי ביזיון וקצף. גרוע מזה, הם צדקו בהחלט.


הברית הלא קדושה בין מרידור לבין ראש הממשלה נבעה בעיקר מהאינטרס המשותף לשניהם לבלום את נתניהו. יש לכך גם היבטים מדיניים: מרידור, כמו שרון, מבקש ליצור כאן מראית עין של רדיפת שלום, כדי להמשיך ולקבל תמיכה מדינית, סיוע כלכלי וגיבוי צבאי מארצות הברית. אבל ההיבט הזה הוא זניח, למרות ההגזמות הפראיות של הפרשנים המדיניים. ביבי כשר אוצר זקוק לאמריקאים, לא יכול להצליח בלי עזרתם הנדיבה, וקשה להאמין שהוא יעלה על בריקדות נגד לחץ מוושינגטון, שבינתיים קיים רק בדימיונם הפראי של היונים מהמעמד הבינוני העליון. הניגודים בתוך הממשלה הם בעיקר אישיים, ואין להם משמעות רעיונית מרחיקת לכת, לא בנושאים הסוציו-אקונומיים ולא בנושאים המדיניים. כבר התנסינו בראש הממשלה נתניהו הנסוג מחברון, והזוכה לביקורת קשה מאיש האופוזיציה הימנית במפלגתו אריאל שרון, וגם בחילופי התפקידים ביניהם, כמתבקש מהמטלות שלהם. נוכחותו של מרידור בממשלת שרון, אינה מעלה ואינה מורידה. היא רק מפחתת את כבודו האבוד ממילא של מרידור עצמו.


זיכרונם של האזרחים הוא קצר, ורק מעטים עדיין זוכרים את איבת המוות ששררה בין שרון לבין מרידור אחרי שבגין התפטר בשנת 1983 מתפקידו כראש ממשלה, ושקע בדיכאון עמוק. מרידור וחברו בני בגין ראו בשרון ובתעתועיו בזמן הפלישה הנפשעת ללבנון בשנת 1982 את הגורם העיקרי לדעיכתו הטראגית של מנחם בגין. לאורך שנים רבות הם נלחמו בו בכל זירה אפשרית, וראו בו, במידה רבה של צדק, גורם זר וממאיר בתוך תנועת החרות ובליכוד. סופה של הסאגה הזו הולם מאוד את חוש ההומור הקצת סדיסטי של שרון. דן מרידור, האיש שחסידיו הרבים בתקשורת הכתירו אותו כמתון, מגיע ללישכתו, ניצב שם כעני בפתח, ולמעשה מתחנן למישרת שר. שרון הבטיח לי, טוען מרידור. אין טענה מגוחכת מזו. הרי מרידור, יותר מכל אדם אחר, מכיר את שרון ואת חוסר אמינותו המובנה. "הקוזאקים רוצחים וגוזלים? אז מה לך כי תלין? הרי דרכם בכך", מרגיע הרב את חסידו בסיפור קלאסי של דרויאנוב. אבל מרידור מבקש את כל העולמות. גם להיות 25 שנים במקצוע, וגם לשמור על בתוליו. גם להיות חסיד שלטון החוק, וגם (למעשה אם לא להלכה) לדרוש תמורה משרון על תרומתו להצלתו מההעמדה לדין לפני הבחירות. השניות הטראגית של מרידור הביאה להצגתו כ"חרצוף", שהיתה מוגזמת ומרושעת כדרכה של סאטירה.


עומרי שרון צודק, כאמור. חברי המרכז בוחלים במרידור, דווקא בשל תכונותיו הטובות. הוא לא מתאים להם, והם לא מתאימים לו. ומרידור? האם ירוץ לעיריית ירושלים, בלי כושר מעשה מוכח, ורק בזכות אישיותו המלבבת? לדעתי, הגיע זמנו לפרוש וכיוון שאני רוצה בטובתו כדאי לו אולי לבקר אצל פוליטיקאים אחרים שפרשו, ולראות שיש חיים גם אחרי הפוליטיקה.
 
חטא בימין ולקה בשמאל


כותרות צעקניות על התפטרותו של אמנון אברמוביץ’ "השמאלני" מהערוץ הראשון בטלוויזיה ממש הצחיקו אותי. אברמוביץ’ שייך לליגת העל של ארי שביט, שבה מככבים גדולי הקרנפים של אינתיפאדת אל-אקצה. העמדות שלו בכל הנושאים הן ימניות ונציות, מעוגנות בתפיסה ביטחוניסטית וצדקנית, ורחוקות מאוד מהתבטאויותיו האמיצות נגד מלחמת לבנון בשנת 1982. הוא איש של אהוד ברק בכל רמ"ח אבריו, וה"שמאליות" שלו באה לידי ביטוי רק בתפיסתו השבטית והתעקשותו לקיים את הקונפליקט לכאורה בין מפלגת העבודה לליכוד.


אברמוביץ לא גילה שום אמפטיה לאזרחי ישראל הערבים שנרצחו בידי ממשלת ברק באוקטובר 2000, ואימץ את כל תירוצי המימסד. הוא רק ניסה לחבל בהצלחות הליכוד כמפלגה, והאמין שדווקא מפלגת העבודה צריכה לבצע את המדיניות האכזרית והמנשלת כלפי הפלסטינים. את הדלפותיו ממנגנון החושך המקורב אליו יכול להקריא גם עיתונאי אחר. לא אהבתי את יחסו המתנשא לסובבים אותו, כולל הנשים שאיתרע מזלן להופיע איתו באותה תוכנית. אם יוסף בראל ואנשיו רוצים איזון, מוטב להם לשבץ איש ימין לצדו של מייצג אמיתי של תפיסות הומניסטיות ואישיות טלוויזיונית טבעית, כמו גדעון לוי מהארץ, למשל.

תגובות
נושאים: מאמרים

5 תגובות

  1. נדב פורת-חומסקי הגיב:

    נתוח מרתק, מהנה לקרוא משהו שניחוח שפיות טבוע בו עמוק כל כך. כאילו לא מכאן. עד כדי כך לא מכאן שמר ברעם מעלה אופציה לא ראלית באופן שנוטה לחלומות באספמיה.
    גדעון לוי בקן השרצים של הערוץ הממלכתי?
    נראה לי שנאלץ להמשיך לחלום, בנתיים.

  2. ציוני הגיב:

    חיים ! הגיבן לא רואה את החטוטרת של עצמו ! אתה נלחם במשך שנים על דעה מסויימת . מבחינת מבחן התוצאה אתה כשלון קולוסאלי – אולי תפרוש אתה ?

  3. עסיסי הגיב:

    הפוסל במומו פוסל
    ומה השגת אתה עד כה???
    תראה את מפלגתך….את מחנה השלום… את הרעיון… ואת דעת הקהל

    מאז 13.10.1993 (אוסלו)נרצחו למעלה מ 900 יהודים ונפצעו עשרות אלפים.
    מי חילק את הנשק? מי הכניס לכאן 20000 מחבלים מטוניס???
    ומי לא לוקח אחריות על הפשע ההיסטורי הזה??

  4. עופר הגיב:

    עסיסי הבור
    אילו היית קורא את ברעם במשך העשור הקודם, היית מכיר את ביקורתו שלו על אוסלו.

  5. בין צפת לסחנין הגיב:

    לעופר היקר.
    ההיסטוריה תשפוט את כולנו.
    אלו שחתמו, אלו שתמכו, אלו שרצחו ואלו שהתנגדו וצדקו
    להיות עם להרגיש בלי או להיפך במפלגת האבודה (עבודה) את זה אני לא קונה.
    חמודי , יום הדין קרב.

הגיבו לציוני

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים