הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-16 במרץ, 2003 5 תגובות

כשהוא עוטה על פניו ארשת עניינית, כמעט מיוסרת, של רצינות – כל כולו מקרין ענווה, ערכיות וחריצות של משרת ציבור אמיתי – נכנס בנימין נתניהו, שר האוצר שלנו, לתפקידו החדש (כאשר הוא מישיר את מבטו למצלמות, האם רק לי נדמה שהוא עומד כל רגע להתפוצץ מצחוק?). האווירה שנוצרה, של הפשלת שרוולים ושל "קדימה, בואו ניגש לעבודה" – עדות לכך שנתניהו טרם איבד את כשרונו המפורסם לתעלולי תדמית ותקשורת – מכסה כרגיל בשכבה דקה של מייק-אפ מזימות כאלה או אחרות נגד הציבור.

ואכן בחסות המומנטום של כניסתו הדרמטית לתפקיד מיהר נתניהו לשגר לעיתונות פרטים על תוכנית כלכלית כה נחושה ונועזת, עד שמיד נוצר הרושם שרק תוכנית כזאת תוכל באמת לחלץ את הכלכלה שלנו מהבוץ העמוק שבו היא תקועה. כמו פגזי ארטילריה נוחתים ה’ספינים’ בכותרות, ומרככים את היעד לקראת מהלך עמוק של קיצוצים והפרטה שמקדם נתניהו עבור האינטרסנטים למיניהם. העיתונות, כהרגלה לאחרונה, משתפת פעולה באופן מלא.


‘ספין’ מובהק שכזה, הוא אופן הצגת הקיצוץ במסים שנתניהו מוביל כעת במלוא המרץ. בכל מדינות המערב, לאורך כל תולדות המאה העשרים, שיעור המסים הוא נושא מרכזי למחלוקת פוליטית בין ימין לשמאל. המסים בצורתם הנוכחית הונהגו החל מסוף המאה שקדמה לה כאשר התברר שרווחת הציבור מחייבת השקעה במה שנקרא ‘מוצרים ציבוריים’, כלומר מוצרים או שירותים שיש בהם אינטרס כללי, אך אין בהם פוטנציאל רווח או שמן הראוי שלא ינוהלו בצורה עיסקית. זה מקורו של השירות הציבורי בכלל ושל שירותי הרווחה בפרט – חינוך, בריאות, דיור, סעד ועוד ועוד. עם הזמן לבש המיסוי צורה של התערבות בחלוקת ההכנסות במשק, כאשר הונהג מס פרוגרסיבי, כלומר שיטת מס הלוקחת יותר מהעשירים ופחות מהעניים. המיסוי אם כך, מתקן את חלוקת ההכנסות המכונה ‘כלכלית’, זו שנוצרת בשווקים למיניהם, על ידי כך שהוא נוטל מבעלי ההכנסות הגבוהות חלק מהכנסתם ומשקיע אותו בפרויקטים בעלי תועלת אוניברסלית, או יותר מזה, מעביר חלק ממנו בדרכים שונות, ספציפית לידי החלשים בחברה.


מכאן שהמיסוי הוא כלי פוליטי שמשרת את החלשים יותר מאשר את החזקים. החזקים משלמים יותר ונהנים פחות. לכן באופן טבעי, תמיד מבקשות המפלגות השמרניות – המייצגות את החלק החזק של החברה – להוריד את נטל המס; בעוד שמפלגות העבודה למיניהן מבקשות דווקא להגדיל את המיסוי ובכך להגדיל את כוחה של המדינה לספק שירותים אוניברסליים או עזרה לחלשים. מאז פירוק מדינת הרווחה האירופית בשנות השבעים, מצויים שיעורי המס בכל העולם בירידה מתמדת, וכך גם בישראל. יש לציין כי מס ההכנסה על ההכנסות הגבוהות ירד מ-87 אחוז ל-50 אחוז, מס החברות (המוטל רק על בעלי ההון) מ-87 אחוז ל-37 אחוז, מיסי מעסיקים אחרים קוצצו בצורה דרמטית או שבוטלו לחלוטין, ומנגד עלה המע"מ – שהוא מס לא פרוגרסיבי (רגרסיבי) ומזיק בעיקר לחלשים, מאז הטלתו ב-1975 עד כדי 18 אחוז כיום. היחס בין מס ההכנסה (הפרוגרסיבי) לבין המע"מ (הרגרסיבי) בישראל, הוא הקטן בעולם המערבי כיום – כלומר היחס הפחות שוויוני מכולם.


והנה מגיע נתניהו, ודווקא בתקופה שבה עומד על הפרק דיון מכאיב בנושא ירידת ההכנסות ממסים (בעקבות המיתון), וצורך לקצץ בתקציב המדינה, הוא מציע לבצע פעולה הפוכה בהגיונה – להוריד את המסים ובכך לפגוע עוד יותר בהכנסות ממסים, מה שיחייב קיצוץ נוסף בתקציב המדינה, במטרה לשמור על יעדי הגירעון. למה לא בעצם? מה מונע ממנו לבצע מהלך סותר כזה? התקשורת? הביקורת? לא ולא, זו איננה קיימת. אין פה מפלגת עבודה פעילה, שתתעמת עם האינטרס של עשירים להוריד את המסים, או חברה אזרחית חופשית וביקורתית, ולכן תקופה מבולבלת כמו התקופה הנוכחית מתאימה במיוחד לביצוע מחטפים – שהרי ממילא איש לא מבין, ומי שמבין, כבר אין לו כוח לצעוק. אז ספין קטן, והעניינים מסתדרים.


וכך אנו מתבשרים על ידי העיתונות על התוכנית הכלכלית החדשה שמגיש האוצר לנתניהו, ושמוצגת למשל בכותרת משנה באתר החדשות שבבעלות "ידיעות אחרונות", Y-NET כך:



"בתוכנית כלכלית חדשה שיגיש האוצר לנתניהו נכללות גזירות נוספות כמו ייקור הירקות והפירות ב-18 אחוז, מצד שני נשלם פחות מס".


נו, נהדר. למרות הגזירות, לפחות נשלם פחות מס. מי ישלם פחות מס? – כפי שמסתבר בכתבה, "ציבור העובדים" ישלם פחות מס. ואני מצטט:



"בצד שורת הגזירות, שצפויה להכניס לקופת המדינה כארבעה מיליארד שקל השנה, צפויה גם ‘סוכריה’, שתמתיק מעט את הגלולה המרה: הורדת המסים לציבור העובדים במשק במסגרת הרפורמה במס, שהוקדמה בשנתיים".


נו נהדר, אומנם גזירות, אבל גם סוכריה. סוכריה לציבור העובדים, באדיבותם של ביבי והאוצר. מי מאיתנו לא שייך לציבור העובדים? המניפולציה כמעט מושלמת, אלא שאז Y-NET, במין עווית של ביקורת, שניכרות בה עקבות סכינו של העורך, מצליח לפתוח לרגע סדק צר אל האמת, סדק צר שחושף טפח אך ממשיך להסתיר טפחיים, ואז מייד נסגר: 



"כך למשל, מי שמרוויח 35 אלף שקל ברוטו לחודש, יקבל תוספת של 866 שקל לשכר הנטו. מי שמרוויח 10,000 שקל יקבל תוספת של 51 שקלים בלבד."


כך מסתיימת הפיסקה. מתחילה פיסקה חדשה הדנה בעניין אחר..


ובכן, מה הבעיה? הבעיה היא שכ-80 אחוז מהאוכלוסיה בישראל משתכר פחות מ-10 אלף שקלים בחודש. השכר הממוצע במשק, הוא פחות מ-7 אלף שקל ו-70 אחוז מהאוכלוסיה נמצאת מתחתיו. "ציבור עובדים" זה לא עומד ליהנות מקיצוצי המס, אלא במקרה הטוב, מתוספת של עשרות שקלים בודדים בחודש. למעשה, חצי מציבור העובדים בישראל, לא מגיע בכלל לסף תשלום המס, ולכן הוא לא עומד ליהנות מהקיצוץ בכלל. מצד שני, מי שמרוויח 100 אלף בחודש, כלומר השכר הממוצע של המאיון העליון (לא כולל הכנסות מהון כמובן), עומד לקבל בזכות הקיצוץ עוד כ-1,500שקל לנטו, בדיוק כאשר הוא זקוק להם יותר מתמיד. בשלבים הבאים של יישום רפורמת רבינוביץ’, עומד הקיצוץ במסים להתרחב – עד ל-4,000 שקל ברמת הכנסה זו.


זה ברובד המיידי של הדברים. ברובד היותר עמוק, והחשוב בהרבה, מדובר בצעד נוסף במהלך הזדכותו של הציבור על המוסדות שמשמרים את יכולתו לשלוט בענייניו בצורה דמוקרטית ושוויונית. הקיצוץ במסים הוא באותה הנשימה קיצוץ בתקציב המדינה. מי שהולך "לאכול אותה" הוא הציבור הרחב, שיאלץ לשלם הרבה יותר (ולקבל פחות) עבור השירותים שבאופן בלתי נמנע יופרטו – ובראשם הבריאות והחינוך. בנוסף, ככל שהמדינה קטנה והמגזר הפרטי גדל, מתכרסמת האוטונומיה הפוליטית של מוסדות הציבור, ובמידה שהם עודם קיימים, הם הופכים למגשימי האינטרסים הפרטיים של כרישי ההון.   


הסימביוזה בין נתניהו באוצר לבין העיתונות המופרטת היא הדוגמה ל"כאן" ול"עכשיו" של המגמה הזאת. למרות יומרתם, האוצר והעיתונות כלל אינם משרתים את הציבור. תחת שתחשוף העיתונות את היבטיו הביקורתיים של הקיצוץ במס, השקופים כל כך, כצעד שמשרת רק את בעלי ההכנסות הגבוהות והוא סכנה ברורה ומיידית לשאר, היא בולעת בהתלהבות את ה’ספין’ של האוצר, ומציגה את הקיצוץ בצורה אינפנטילית בתמימותה, כ’סוכריה לציבור העובדים’.


אז ג’ורג’ אורוול מתהפך בקברו, אך אנו חשוב שנזכור: הפרידה ממוסדות המדינה – ממפעליה, שירותיה, תקציביה ומיסיה – היא פרידה שאין ממנה דרך חזרה. הכוח שעבר לידיים פרטיות לא יוחזר עוד לציבור, ובד בבד עם לכתו, אפשרויות המאבק הולכות ומצטמצמות.

תגובות
נושאים: מאמרים

5 תגובות

  1. שי הגיב:

    המאמר מעולה. מסביר נכון וטוב את המצב המחורבן שאנו נתונים בו. אבל הוא לא מציע שיטת פעולה.

    כל הזמן מסבירים לנו אנשים למה ומה עושים לנו בעלי ההון. ראו את תוכנית בולדוג שעלתה בטלוויזיה לאחרונה, בה מראים בעלי הון/מפעלים שמנצלים את משאבי המדינה ובזים לאזרחיה. נו אז ראינו. אז מה?

    נו אז נתניהו עשה ספין. נו אז מה.

    כמה אפשר עוד להבין את דרך הפעולה. השאלה היא איך מייצרים את הספין חזרה. ומדוע אנשי השמאל כל הזמן מסבירים את הימין ולא הימין את השמאל. מדוע השמאל בוכה כל הזמן?

    מדוע בבריטניה אפשר להתנגד למדיניות השלטון בצורה נחרצת ופה ממשיכים להסביר. מדוע השמאל פה יושב וכותב תגובות או מאמרים ולא יוצא לרחובות?

    אין תשובה לכך. השמאל בישארל פשוט תבוסתן. ואם הוא לא יהיה ווינר אמיתי, אלא וויינר – סופנו שנתמסמס אל ספרי הזיכרון של הפשיסטים שיישארו פה.

  2. נתן הגיב:

    השכבות החלשות הצביעו בהמוניהן עבור הליכוד והאיחוד הלאומי וזה יותר מצודק שהן ישתתפו בעיקר הנטל של הגזרות הכלכליות.
    כל הכבוד ביבי.

  3. שי הגיב:

    אבל מדוע השכבות החלשות כל כך אשמות? ומדוע אני צריך להיסחף איתן יחד למטה? ומה הסיכוי שלי להגיע מעלה אל שכבת הביבי-שלום-שרון?

  4. אורן הגיב:

    נתן:
    מעמד הפועלים (השכבות החלשות כמו שאתה קורא להם) הצביעו למי שהצביעו מאותה סיבה שכל מעמד פועלים בכל מקום בעולם בכל תקופה הסטורת הצביעו למה שהצביעו – לאומנות!!!
    הלאומנות מכרסמת ביכולת לחשוב בצורה ישרה. ההצבעה שלהם/ן לא באה מהשמיים. היא תוצאה של מסע הפחדה ושטיפת מוח יסודית. שוב, ניתן לראות רפרנסים בהסטוריה.
    אם הפועלים באמת היו מצביעים למי שמייצג את האינטרסים שלהם אז מפלגות כמו חד"ש ודע"ם היו עכשיו בשלטון. אבל זה הכל חלק מאותו מעגל של הפחדה.

  5. אלמוג שבתאי הגיב:

    עבור Ynet קיים רק מי שמרוויח 10000 ש"ח ומעלה. מי שלא פשוט נעלם. לא קיים.

הגיבו לנתן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים