הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-19 במרץ, 2003 4 תגובות

הם מפוזרים בכל רחבי המזה"ת, באלפים. במדבריות כווית, בעמאן, בצפון עיראק, בישראל ובבגדד עצמה. יש שם כ-7,000 עיתונאים וצוותים "בזירת האירועים", כמו שהם אוהבים לומר. מרכז תקשורת מאסיבי הוקם בקטאר למען אלה שלא יראו את המלחמה. כמה פעמים יגלגל טומי פראנקס (השוורצקופף של המלחמה הנוכחית) את סיפורי גבורותיו בשעת צפיית השיא בהבלי ה"חדשות", את זה אין איש יודע עדיין. הוא אפילו לא אוהב לדבר עם עיתונאים. בכל מקרה, המשאבים העיתונאים הנפרשים באזור הם עצומים. ל-BBC לבדו יש 35 כתבים באזור, 17 מתוכם קבועים – יחד עם מאות כתבים של רשתות אמריקאיות וערוצים אחרים – ביחידות הצבא. ברגע שהפלישה תתחיל, הם יאבדו את החופש לכתוב כרצונם. תהייה צנזורה. ואני כבר עכשיו מסתכן בניחוש שנראה רבים מהעיתונאים הבריטים והאמריקאים חוזרים לטריק הישן של לשחק בחיילי צעצוע, מתלבשים במדים בשביל ההצגה הלילית שלהם בטלוויזיה.

קשה להאמין, אך מספר רשתות אמריקאיות שכבר התבססו בצפון הכורדי של עיראק הורו לכתביהן שלא לשלוח אפילו סיפור אחד בטרם תחילת המלחמה, מחשש שזה עלול לגרום לעיראקים לסלק את כתבי אותן הרשתות מבגדד. הבימוי יהיה הדבר החשוב ביותר, התמונות יהיו לעיתים קרובות "מורכבות" (כלומר תמונות ארכיון "יורכבו" בין תמונות עכשוויות), זוויות הצילום ייבחרו על ידי "משגיחים", בדומה למה שהעיראקים ינסו לעשות בבגדד. קח לדוגמא את צילומי העמודים הראשיים מאתמול המראים את יחידות הצבא הבריטי בכווית ביחד עם הטנקים המסודרים בשורות והליקופטרים מוצבים בסדר מושלם. זהו הצילום האידיאלי המתוכנן. אך זה, כמובן, לא ייארך זמן רב. הנה כמה ניחושים לגבי אופן הכיסוי שלנו את המלחמה הקרבה.


הכוחות האמריקאים והבריטים ישתמשו באלפי פגזים המכילים אוראניום מדולל – הנחשב על ידי ותיקי מלחמת המפרץ מ-1991 כגורם לתופעות הקרויות "סינדרום מלחמת המפרץ" וגם לגורם של אלפי מקרי סרטן אצל ילדים עיראקיים עד היום – שימוש שמטרתו לפתוח את הדרך לכוחות שיפלשו מכוויית לעיראק. בתוך שעות הם ייכנסו לבצרה ויתקבלו על ידי תושביה השיעיים כמשחררים, עם זרי פרחים ואורז, כשהם עוברים כ"מנצחים" ברחובות העיר.


התמונות הראשונות של חדשות המלחמה יחממו את ליבם של האדונים בוש ובלייר. לא יהיה שום איזכור על ידי הכתבים בעניין השימוש באוראניום מדולל כתחמושת. אך מבגדד כתבים ידווחו על ההפצצות ההורגות אזרחים בעשרות ולאחר מכן במאות. כתבים אלה יואשמו, כרגיל, בכך שהם "מסייעים לאויב בשעה שהחיילים שלנו נלחמים על חייהם". בינתיים, בבצרה ובערים "משוחררות" אחרות דרומית לבגדאד יהיו עיראקים שיעשו שפטים בחברי מפלגת הבעת’ של סדאם חוסיין. גברים ייתלו על פנסי רחוב. יהיה צורך לנפות צילומי טלוויזיה רבים של מחזות אלה בגלל עודף האלימות שבהן. הרבה יותר טוב בשביל הממשלים הבריטי והאמריקאי יהיה גילוי מקאברי של חדרי עינויים ו"חדרי אונס", ושל אסירים עם סיפורים מסמרי שיער של עינויים בידי המשטרה החשאית של סדאם. זה "יוכיח" עד כמה "צדקנו" כשבאנו "לשחרר" אנשים אומללים אלה.


אחרי זה יהיה על האמריקאים למצוא את "הנשק להשמדה המונית" שגרם, כביכול, למרחץ הדמים הזה. בשביל המצוד העיתונאי אחרי נשק כזה כל גרוטאת טיל תצלח בשלב זה. בונקרים המלאים כביכול בנשק כימי ייסגרו בפני הכתבים – מסוכן מכדי לתת להם להתקרב, כמובן. אולי הם באמת מכילים נשק ביולוגי או כימי. על כל פנים, הדבר החשוב ביותר כרגע עבור וושינגטון ולונדון זה לשכנע את העולם שה-Casus belli – סיבת המלחמה, היתה ממשית. וכמובן הכתבים, עם או בלי מדים, יהיו בקרבת מקום כדי להעיד על כך.


בגדאד תכותר ומגיניה יקבלו אולטימטום להניח את נשקם. יתחילו קרבות בין סונים ושיעים בפרברי העיר-תחילתה של מלחמת אזרחים אכזרית שלכוחות הפלישה אין שום הכנה לגבי איך להתמודד איתה. במצוד אחרי סדאם הצבא האמריקאי ישטוף את בגדד בדרכו לתיקרית-עיר הולדתו של הרודן. בוש ובלייר יופיעו על המסכים וידברו על "נצחונותיהם המפוארים". אך בעוד הם מתפארים, הסיפור האמיתי יתחיל להתגלות: הרס המרקם החברתי של עיראק, חזרתם של אלפי פליטים מאיראן לבצרה, רבים מהם עם נשק וכולם מאוחדים בסירוב לחיות תחת כיבוש מערבי. בצפון המחתרת הכורדית תנסה לכבוש את עיר הנפט קירקוק, שם הם יטבחו או "ינקו אתנית" רבים מתושביה הערבים. בכל רחבי עיראק הכוחות הפולשים יהיו עדים למחזות נקם זוועתיים שלא ניתן יהיה להרחיק עוד ממסכי הטלוויזיה. התמוטטות האומה העיראקית תהיה בעיצומה. כמובן, האמריקאים והבריטים יכולים להיכנס לבגדאד לשלושה ימים בשביל לקבל את הפרחים והאורז שלהם. זה מה שהבריטים עשו ב-1917. מאז והלאה זה היה סיפור של הידרדרות מתמדת.


מילות קוד שיש לצפות להן:



  • נקמה בלתי נמנעת – לתיאור ההוצאות להורג של חברי הבעת’, שאף אחד לפני כן לא אמר שהן בלתי נמנעות.
  • התנגדות עיקשת או התאבדות – לשימוש במקרה שהכוחות העיראקים נלחמים במקום לסגת.
  • לפי הטענות של… – לשימוש בכל מקרה של טבח המבוצע ע"י כוחות המערב.
  • סוף כל סוף, ההוכחה המפלילה – כאשר כתבים נכנסים לחדרי עינויים ישנים.
  • האחראים כאן לא מאפשרים לנו הרבה גישה – סימן מובהק לכך שהכתבים בבגדאד סגורים בחדרי המלון שלהם.
  • החיים כאן ממשיכים – על כל תמונה של עיראקי מסכן המכין כוס תה.
  • כיסי התנגדות – כביכול חיילים עיראקיים "קשוחים" שעדיין יורים על האמריקאים, אך בפועל סימנים ראשונים של צמיחת תנועה לשחרור עיראק מכובשיה המערביים החדשים.
  • שוחררו זה מקרוב – שטחים וערים שנכבשו זה עתה על ידי האמריקאים או הבריטים.
  • מה השתבש – ביטוי שמלווה תמונות של אנרכיה גוברת בעיראק, כאילו שלא ניתן היה לצפות לכך.

תגובות
נושאים: מאמרים

4 תגובות

  1. אתי אלמוזלינו הגיב:

    על זה נאמר "מלחמה של שדות סמנטיים". …

    חברת מערכת פסטיש- http://www.p-files.org

  2. ציקו השפוי הגיב:

    גם למלחמה נגד היטלר הייתה מתנגד???

  3. שפוי ? הגיב:

    הוא מכנה עצמו שפוי.
    הרי לכם דוגמא לעדת מגיבי "הימין השפוי", העטה על
    האתר.

  4. אפילו רוברט פיסק היה אופטימי מדי הגיב:

    וכך הוא כתב במאמרו, שנכתב ערב פרוץ המלחמה:
    "בתוך שעות הם ייכנסו לבצרה ויתקבלו על ידי תושביה השיעיים כמשחררים, עם זרי פרחים ואורז, כשהם עוברים כ"מנצחים" ברחובות העיר"
    בפועל, עברו כבר 180 שעות, והם עוד לא נכנסו לבצרה, ועל זרי פרחים ואורז אין מה לדבר, אלא על הרוגים ושבויים אמריקאים ובריטים ועל מאות ואלפי הרוגים ופצועים בקרב האזרחים. אז אם אדם מפוכח כרוברט פיסק טעה כל כך בהערכה, מה אפשר לדרוש מבוש?

הגיבו לשפוי ?

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים