חזרתי ביום ראשון לבסיס אחרי נפקדות של עשרה ימים בסביבות השעה 14:00, ללא מדים ועם תיק כלא מוכן. כעבור שלוש שעות נלקחתי לרס"ר הבסיס. הוא היה היסטרי. פקידת השלישות הזכירה לו את החבר’ה מ"אומץ לסרב" שהפגינו מול הבסיס בשבוע שעבר (כתמיכה בקצין מהיחידה שפחות או יותר סירב להעביר חומר מודיעיני לתקיפת נקם אחרי הפיגוע בנווה-שאנן בתל-אביב), כדי להסביר לו שאני סרבן (כל הסרבנים נראים להם במילא אותו דבר). הוא שאג עלי קצת ונפרדנו בחיוך כנגד מבט מטומטם ומאיים מצידו.

פקידת השלישות התחננה שאני אשים כבר מדים ואתן לה ללכת הביתה. מכיוון שהיא נשארה בגללי שעה מעבר לשעות העבודה שלה ומכיוון שבלאו הכי תכננתי לעלות על מדים בכלא, הסכמתי להיות נחמד בפעם האחרונה בתמורה להבטחה שלה לברר לפעם הבאה את הנהלים בעניין שיפוט חייל ללא מדים ולהודיע לקצינים הנוגעים בדבר שלא יצפו לתגובה דומה בפעם הבאה (אני יודע שלא הייתי חייב לעלות על מדים – לא משנה).

נשפטתי על ידי אלוף-משנה הפעם והואשמתי בסירוב פקודה ובנפקדות. נימקתי את סירוב הפקודה, או למעשה את הסירוב הכולל לשירות בצבא, בנקודות עיקריות: אני לא מוכן לקחת חלק במוסד הצבאי, שלדעתי פועל כשליח של שיטה ושלטון שלא משרתים את האינטרסים של רוב האנשים החיים בישראל; האופן בו הצבא משמש גוף המנצל חיילים באופן שיטתי; אני לא מוכן לשתף פעולה עם הכיבוש והדיכוי הצבאי של ההמון הפלסטיני או עם הסכמי דיכוי בין השלטונות בשני הצדדים; התרומה שלי לחברה מחוץ לצבא גדולה בהרבה מזאת שמתאפשרת באותה מסגרת.

המשפט התארך מעט וכלל משלב זה חילופי שאלות ותשובות (הציטוטים כמובן מאוד לא מדוייקים אבל זאת היתה רוח הדברים).

"אתה מאמין בכלל במדינה?"

"אם אתה שואל אם אני מאמין במדינה בצורתה הנוכחית אז התשובה היא לא. אני לא חושב שהמדינה משרתת את האינטרסים של רוב האנשים שחיים בה, אלא של מיעוט של משפחות מיליארדרים. בכל מקרה, גם אם המצב היה שונה, המדינה עדיין היתה גורם מגביל".

הוא הקשה: "למה שלא תלך ותרצח אנשים?" (זה דווקא ציטוט מדוייק…)

"הא??"

"כלומר, איפה עובר הגבול בזכות של אדם להחליט לציית לחוקים?"

"שאלה כבדה. אני מאמין שלאדם עומדת הזכות להתנגד לחוקים שקבע השלטון, כל עוד מעשיו לא פוגעים באחרים ונשענים על בסיס מוסרי. זכות כזאת מתאפשרת לאדם, לא רק בגלל שפירושה של דמוקרטיה הוא לא ‘דיקטטורה של רוב’ בתפיסה (ולא שקיימות בעולם דמוקרטיות אמיתיות), אלא גם בעיקר כשהחוקים הרשמיים בחברה לא נקבעים בכלל על ידי הרוב אלא על ידי שלטון מיעוט שיוצר רבים מהחוקים בהתאם לצרכיו. אם מחר יצא חוק שמחייב אותך לוותר על כל הרכוש שלך או לצאת ולפגוע בכל אדם עשירי שאתה רואה ברחוב, אני מניח שכמו הרבה אנשים אחרים היית עובר עליו ופועל לשנות אותו ולשנות את המצב שאיפשר את החקיקה שלו".

כתגובה הוא רמז שהמעשים שלי דווקא פגעו ‘רגשית’ באנשים רבים. יופי טופי. הוא הפעיל תנאי קיים של 7 ימים באשמת סירוב הפקודה ולא הוסיף ימים נוספים, כנראה מתוך חישוב מצטבר עם העונש שהוא תיכנן לתת לי באשמת הנפקדות.

כתגובה לאשמת הנפקדות הזכרתי שרצו כבר לשפוט אותי יומיים לאחר שחזרתי משבועיים של מעצר והחלטתי לקחת חופש גם בלי הסכמה מסובכת של הצבא. הוא הוסיף 21 יום באשמת הנפקדות והעונש נדחה ליום למחרת בשל השעה המאוחרת (18:00).

הוא חתם את המשפט בנוחות: "אתה מבזבז סתם זמן יקר בכלא שיכולת לתרום בו המון לחברה, גם מתוך הצבא".

יום למחרת בערב הגעתי לכלא 6 לפלוגה ב’ (פלוגת המתקבלים) ואחרי שאכלנו ושטפנו כלים נערך לי "מסדר קבלה" יחד עם שני טירונים מבוהלים. היה משעשע… לא ממש כמו בתיאורים של "מדריך רוזנברג" (למרות שבדברים מסויימים הוא היה בהחלט אינפורמטיבי, רק לדעתי מפחיד יותר מהמציאות). בקיצור, כל המסדר היה ביזיון מוחלט. משום מה הוא שם לב שזה לא היום הראשון שלי בצבא ושראיתי הצגות מרשימות יותר בטירונות והעדיף להיטפל לשני הטירונים. הוא כמובן צעק שהבא שיזוז יעלה למשפט מייד אם הוא לא ירים את היד לקבל אישור. מיד עניתי לאתגר, כמו ילד טוב, וגירדתי את הראש. התגובה היתה מאוד מאכזבת גם כשניסיתי את העניין בפעם השנייה… הוא פשוט אמר שיש לי אישור לזוז (כלומר סובב את העניין כאילו הרמתי את היד לאישור). באסה. אותו סיפור עם האיומים הטפשיים על מי שלא יזדרז ולא יעמוד בזמנים של שפיכת התיק. באמת שהשתדלתי להוציא את הדברים לאט… אבל הוא היה עסוק בלדרבן את הטירונים המסכנים. טוב. אגב, הייתי קצת שוקיסט גם כן ולקח לי קצת זמן להבין שאני אמור לעמוד ב"דום הימנון" ולא בדום צבאי רגיל (V בין כפות הרגליים וידיים מאחורי הגב). מי ממציא את השטויות האלה?

התא שהייתי בו באותו לילה לא נורא בכלל, אבל לא מקום בילוי גם כן. שורת שירותי "בול פגיעה" (שהמב"ס הודיע לי בשלב מאוחר יותר כשהייתי בבידוד שהם הוחלפו בקראוואן של שירותי אסלה תקניים) וכעשרים מיטות קומותיים, נדמה לי. היה "אזור של רוסים", אבל חוץ מכמה הצגות מטומטמות שנמשכו בערך עשרים שניות לאף אחד לא היתה בעיה שהטירונים ואני ישנו שם. יש גם קטע טפשי של מתיחות של כלואים חדשים… פשוט צריך לתת תשובה טפשית יותר מהשאלה כמו: "קיבלת כבר תלושי שק"ם?" – "כן, של מאה שמונים שקל יחד עם האסימונים לקזינו". ככה גם נחסך מכלואים חדשים אחרים כאב ראש מיותר.

יום למחרת נערך בבוקר מסדר מפקד-פלוגה. הוא עבר בין הכלואים החדשים ושיעמם אותם קצת: "בוקר טוב" – "בוקר טוב המ’פ" / "ועל מה אתה כאן?" – "סירוב להמשך שירות בצבא" / "המ"פ… [מזכיר באיזה תואר צריך לפנות אליו…] אז לאן כן? לצבא פלסטין?" – "ממש לא [ומה הקשר?? עכשיו שאני חושב על זה…]". בהמשך היום נערכו ראיונות מש"קית ת"ש, רופא ומ"פ. שום דבר מעניין. בינהם היה איזה מסדר דגל ומסדר חיפוש (כן, כן… החרימו לי שתי כרטיסיות אוטובוס חשודות מאוד). המ"פ הודיע לי שאני עובר לפלוגה א’ (שנקראת גם "הפלוגה של הילדים הטובים") וכנראה שהוא גם ידע על מה הוא מדבר כי זה בדיוק מה שקרה… הוא גם הוסיף שבגלל פאק בניירת אני משתחרר שבוע מוקדם יותר.

באותו יום הועברתי יחד עם כלואים נוספים לפלוגה א’. מ"פ א’ נתן לי לבחור בין מחלקת המטלות למחלקת המשמר ובחרתי במשמר, סתם מתוך תחושה שאני אאלץ שם לתת מעצמי פחות לצבא מאשר במחלקת מטלות, למרות שההבדל הוא לא כל כך משמעותי בראייה רחבה.

הכלואים שפגשתי באוהלים סיפרו לי שאחד הסרבנים, חגי מטר, היה כלוא באותה מחלקה בעבר הקרוב בתפקיד "רץ-קנקן" (אחראי לעבור בין השומרים במגדלים). זו היתה הנקודה הראשונה מתמונת עקבותיהם של סרבנים אחרים בכלא, שהיתה מצד אחד מעודדת (כן, זה באסה להרגיש שעומדים לבד מול מערכת ענקית ומפלצתית…) ומצד שני איפשרה לי ללמוד על האופן שבו רואים כלואים אחרים את נושא הסירוב. התמונה התחדדה יותר בשלב מאוחר יותר, כשנוספו לה פרטים נוספים מזוויות שונות.

מרבית הכלואים בפלוגה א’ נכנסו לכלא בגלל עבירות צבאיות קלות, הקשורות בדרך כלל לתקינות הופעה ולבוש, להירדמות בשמירה, התחצפות או נפקדות. מסיבה זאת גם התודעה הכללית בקרב הכלואים נשארת פעמים רבות ברוח צבאית מסויימת והערכה כזאת או אחרת לממסד. בקרב חיילים קרביים רבים בפלוגה שוררת "גאוות יחידה" מושרשת הכוללת שירי יחידה, שמסתכמים בהצהרה שאותה יחידה טובה יותר מכל המקבילות שלה ושהיא מכילה את האנשים הטובים ביותר (הטפה כזאת היא חלק רשמי במסלול הכשרה של חייל). בכל זאת, חיילים פז"מניקים (ותיקים בצבא) אומרים מדי פעם שכולם בסופו של דבר עושים את אותה עבודה שחורה.

חיילים שהגיעו ממציאות קשה יותר באזרחות ושניתקלו כבר בחוסר האכפתיות של השלטון בלי קשר לצבא, מגיעים גם לכלא עם תודעה הרבה יותר אנטי-צבאית. בקבוצה זאת נכנסים לדוגמה כלואים אתיופים שהיו איתי. "שילך לעזאזל הצבא. אנחנו משרתים והעשירים נהנים" (או משהו כזה). בדרך לכלא 6, החייל הנהג שלקח אותי אמר אז מה שיכול להשלים את המשפט הזה "שיגידו תודה שאנחנו משרתים בשבילם".

היחס מצד המד"כים בפלוגה היום דווקא לא גרוע מדי וחלקם בסדר גמור. מספרים שבמרד ב-1997 נדקר אחד המד"כים על ידי אחד הכלואים. לא יודע אם מדובר בפלוגה הזאת, אני מניח שלא, אבל למרות שחבל שזה מה שקרה (אני לא מצדיק את המקרה), אפשר להבין את המקור לכעס מצד הכלואים שהיחס אליהם היה פעם משפיל ביותר. יחס כזה הוא גם בעיני סוג של אלימות, גם אם סמויה יותר, שמופעלת מהצד של המערכת כלפי אנשים.

כל משמרת שומרת במתכונת ארבע שעות שמירה ושמונה שעות מנוחה במהלך השבוע. התנדבתי לשמור באגף הבידוד. מאוחר יותר החלטתי שזה המקום היחיד שאסכים לשמור בו בינתיים.

"…אז עוד כמה זמן נשאר לך?" – "שבועיים בערך" / "ועוד כמה פעמים אתה חושב שישפטו אותך?" – "… איך אתה יודע שאני סרבן?" / "מברשת שיניים…" (דרור! מי כותב את השם שלו על מברשת שיניים? :])

כן, אלמנטארי ווטסון. בקיצור, יצא לי להכיר את דרור והילל (שהיה בעיצומה של שביתת רעב אז) באגף כש"שמרתי" עליהם. שני תותחים מעניינים.

Share on Facebook