וינסטון צ’רצ’יל כתב: "כשיצאו לדרך (במלחמה) היתה דרכם מרופדת בשטיחים רכים – כשחזרו, רעדו האבנים המכורכמות, מתחת לרגליהם…" – ג’ורג’ דבליו בוש, לא קרא בכתבי המנהיג הבריטי ואם הוא קורא בספרים, אם בכלל, הוא מעיין בוודאי בכתבי נפוליון.
כתבינו ופרשנינו עסקו השבוע, לפני ובעת ההתקפה הרצחנית על עירק, של בוש ובלייר, בחגיגת-פורים, של "צהלה ושמחה": סאדאם חוסיין הוא, כמובן, המן הרשע. ג’ורג’ בוש השני הוא אסתר המלכה, מצילת היהודים. נשאר רק ללהק את תפקיד המלך אחשוורוש. למפיקי המופע האור-קולי בבגדאד, יהיה קשה מאד למצוא שחקן הוליוודי או בריטי לשחק במחזה האימים: כמעט כל הכוכבים של מסך הכסף ושחקני התיאטרונים בארה"ב ובבריטניה, התייצבו בחזית הקדמית של מתנגדי ההתקפה הפושעת על עירק. נוכל לצפות ולשמוע את קריאות המחאה שלהם, בטקס חלוקת פסלי ה"אוסקר" ביום שני, אם לא יבוטל. אצלנו בחיפה, כתבו העיתונים, הכריח מנהל התיאטרון העירוני סיני פתר, את השחקן ג’וליאנו מר, להתנצל על קריאתו מן הבמה, נגד הפלישה לעיראק. ישראל אינה אמריקה, על אף השתעבדותה המוחלטת לדוד סם – אצלנו, השחקנים, האמנים, הרוב המוחלט של אנשי הרוח, סופרים ומשוררים – ממלאים פיותיהם במים ושותקים שתיקת כבשים. אפילו בחוותו של שרון, הן פועות.
רשתות הטלוויזיה "שלנו", חגגו את ההפצצות הרצחניות בליל שבת כ"שמחה וששון ליהודים". הקריינים וצבא הפרשנים-מטעם, פעו ככבשיו של שרון, רועה העדר של בוש: "הצגה מפוארת" אמר אחד מהם, לאורן של מאות הפצצות המחריבות את בגדד ורוצחות את אזרחיה. "איכות כזו של הפצצות, לא נראתה מעולם", אמר אחר בהתפעלות-עגל. שלישי, הגדיר את מסע-ההשמדה כ"עליית מדרגה" ואת גלי המטוסים, שעברו בשמיה של טורקיה, לאחר שקיבלה הבטחה לאתנן של 15 מיליארד דולר: "הם ישבו על הספסל ועכשיו הם עולים למגרש", כשהוא משתמש בדימויים ממגרש הכדורגל. המופע הטלוויזיוני המבחיל הזה, נמשך, תוך כדי הפצתן של שמועות הדיס-אינפורמציה מבית היוצר של התועמלנים האמריקאיים ועמיתיהם הנאמנים: עודד גרנות בערוץ הראשון ואהוד יערי, בשני. התלהבותם והתפעלותם במהדורת His Master Voice (קול אדוניהם) מ"הביצועים" האמריקאיים, שווה כל דולר מהמענק והערבויות שיינתנו בתמורה לאוצר הריק והנקוב בירושלים.
בארצות הברית של אמריקה, העיתונאים, הפרשנים וכתבי הטלוויזיה – לא כולם "מחזיקים אצבעות" לבוש כפי שהציע גדעון סאמט ב"הארץ" ביום רביעי שחלף. הוא עצמו מתנגד (או התנגד) לתוקפנות של השוטר מעבר לים ולמרות זאת: כתב את מאמרו ערב הפלישה, בנוסח "לפקודה תמיד אנחנו", שאם כבר אז, יש לקוות לניצחונם של התוקפנים. לעומתו, וולטר קרונקייט, מגיש החדשות ("האגדתי" הייתי כותב אילו היו מאמרי מתפרסמים ב"הארץ") חושב אחרת מסאמט וכותבי המאמרים הראשיים בעיתון שהתפאר עד לאחרונה, להיות "העיתון לאנשים חושבים" (עכשיו, הוא "חושב" בשביל הקוראים). קרונקייט ש"כיסה" את מלחמת העולם השנייה, מלחמת קוריאה ובריחתו המבוהלת של צבא ארה"ב מוייטנאם, כינה את בוש "גאוותן" וגינה בחריפות, בהרצאה שנשא בפני סטודנטים אמריקאיים, את מדיניותו התוקפנית בעירק מחד ונגד מדינות אירופה, מאידך. "יהיו למדיניות תוקפנית זו, תוצאות הרות אסון", אמר האיש שעשרות מיליונים של אזרחים אמריקאיים, גדלו והתבגרו, כשהם צופים במהדורת החדשות הלילית שלו ברשת CBS, במשך עשרות שנים.
אישיות טלביזיונית מוכרת אחרת, הסופר והמראיין מייקל מור, שסרטו על תעשיית הנשק "האזרחי" ורצח התלמידים בבית הספר בקולומביין שבקולרדו, מוצג עתה בישראל, לאחר שזכה בפרס בפסטיבל קאן בשנה שעברה, אמר: "כל מה שבוש עושה זה קשר מדיני וצבאי במסווה של טרגדיית ה-11 בספטמבר 2001, זה פשע. בוש וחבר מרעיו, מבצעים ללא בושה וללא מעצור מוסרי, את סדר היום הימני שלהם. הם משתמשים בכבודם של נפגעי הטרור במגדלי ניו יורק, כדי לבצע את פשעיהם. הם מבזים את זכרם של הקורבנות, בהם הם משתמשים כאמתלה לפלישה לעיראק, שאין לה כל קשר למה שקרה אז".
אצלנו, כמעט שאין אמיצים כקרונקייט ומור ולמעט שישנם, אין נותנים פתחון פה בעיתונות הכתובה. ברדיו ובטלוויזיה, המעלימים את עוצמת ההתנגדות להתקפה האמריקאית-בריטית, בארצות הברית, בריטניה ובכל מדינות העולם, כשהיוצאת מן הכלל היא מדינת ישראל, בה מתי מעט יצאו לרחובות, בשבוע שעבר. במקום לזהות את התוקפן כצבאות ארה"ב ובריטניה, מפזרת התקשורת הישראלית את מילות הכזב של "קואליציה" ו"בנות הברית", כשהיא "מכבסת" את האמת הערומה: בדידותן המזהרת של ממשלות בוש ובלייר, יחד עם ממשיכי דרכם של הגנרליסימו פרנקו בספרד ובניטו מוסוליני באיטליה. העולם כולו נגדם, פרט לכמה מדינות-עבדים כפולין, הונגריה, רומניה או בולגריה, שממשלותיהן המירו את נאמנותן מ"מזרח" ל"מערב", על אף ההתנגדות העזה של אזרחיהן להשתעבדות המוסרית לתוקפן האמריקאי.
תנועת ההתנגדות האדירה לתוקפנות האמריקאית-בריטית מתעצמת. ההפגנות הענקיות הן רק קצה המרצע היוצא מן השק, בכל רחבי העולם וגם במדינות, שראשיהן משתחווים אפיים, כסריסי שושן הבירה, לאחשוורוש והמן של הזמנים המודרניים. ההמונים היוצאים לרחובות במספרים גדלים והולכים, המוחים ומפגינים נגד הפלישה לעיראק, הם "בוגריה" של תנועת ההתנגדות ל"גלובליזציה" ועתה, מצטרפים אליהם מליונים נוספים, שצפו עד כה מן הצד במתרחש.
התוקפנות האמריקאית-בריטית שמטרתה האמיתית, היא השתלטות וניכוס מקורות האנרגיה בעיראק ואחריה איראן, החלה באפגניסטן, כשבחסות "מלחמה בטרור" תפסה ארה"ב, בסיסים בארצות אסיה המרכזית. שהיו חלק מבריה"מ, עד לקריסתה. ההשתלטות הצבאית מטרתה האמיתית היא סלילת הדרך לחברות העל-לאומיות, להשתלטות כלכלית על הארצות הנכבשות. חברה אמריקאית "גלובלית" שסגנו של בוש, צ’ייני’, הוא בעל חבילת מניות גדולה בה והיה יו"ר מועצת מנהליה – קיבלה כבר חוזה של מיליארד וחצי דולר אמריקאיים, ל"שיקום תשתיות עיראק"… חברות על-לאומיות, בבעלותם של רבים מהחבורה שמסביבו לבוש, בתוכם אביו ואחיו, כבר התעשרו עוד יותר בחודשים האחרונים ממלאי הנפט שברשותם, אותו רכשו בזול ומכרו ביוקר ומתעשיות הנשק והתחמושת, ש"מוצריהם" מחריבים עתה את עיראק.
בעקבות "הניצחון", יבואו חברות "השיקום" ויעשירו את בעליהן, אותם אלה המחזיקים בתעשיות החורבן.. חד גדיא. אחרי פורים והניצחון על המן הרשע, בא חג הפסח.
אומרים לנו שניצחונם של הבושים והבליירים יהיה לנו בבחינת "מעז יצא מתוק", משום שבשש אחרי המלחמה, תוצג "מפת הדרכים" ותיאכף על שרון ולפיד. שבענו הבטחות. גם ההיפך אפשרי עוד יותר. דבליו בוש וכל מי ששלח אותו לבית הלבן, ירצו בכהונה שנייה כדי להשלים את ההשתלטות האמריקאית על העולם כולו. כדי לנצח בבחירות בארה"ב, לא יוכלו להשתמש בטילים חכמים. ההצבעה תוכרע בקלפי וכדי להחזיר את הבושים לשלטון, ירצו בתמיכתם של הימין הנוצרי-שמרני והיהודי, שיתנו את תמיכתם בשימור הכיבוש וההתנחלות הישראלים בפלסטין, אם לא גרוע מזה.
משעשע במיוחד ציטוט דבריו של צ’רצ’יל בפתח המאמר… האיש שהשמאלניים בזמנו הוקיעו כמחרחר מלחמה איש ימין וזדון שרצונו במדיניות תקיפה כלפי גרמניה הנאצית (לפני 39) תביא אסון לעולם.
אי אפשר לא להתפעל מהאירוניה.
הפתיחה משעשעת, וההמשך מצחיק.
טים
מדהימה אותי היכולת של אנשים פוליטיים לחזור על מנטרות קבועות ולהתקבע. את המנטרות של השמאל אני מכירה, אך עכשיו לימין יש רפליקה חדשה- "היה כמו צ’רצ’יל ולא כמו צ’מברלין".
ובכן ימנים יקרים, העיקרון של מעורבות של מדינה בעולם, בניגוד לבדלנות, הוא בעיקרו רעיון שמאלני. העניין של צ’רצ’יל מול צ’מברלין-אם ניבחן אותו רגע במנותק מהקשרו הפוליטי המקומי-הוא עניין של שיקול דעת. אף שמאלן בר דעת (ישנם טיפשים גם בשמאל, אז נא לא להידבק לדוגמאות שוליות) לא היה נותן לדיקטטור לעלות ולרדות בעמים אחרים בלא מפריע. מצד שני ישנו שיקול ענייני, האם כדאי מסיבות אסטרטגיות, לדחות מלחמה, או לנהל מאבק לאוו דווקא באמצעים צבאיים, אלא כלכליים, דיפלומטים, תעמולתיים וכו’… כמובן שלעיתים שיקול דעת יכול להתגלות כמוטעה…
http://www.p-files.org פסטיש- אחרת ביקורת תרבות
שמאל הוא היפוכו של הימין.
"שמאלן" הוא שמאל-מתחזה.
אין בעברית "שמאלן" כמו שאין "ימינן".
אפשר לאפיין חברים או ארגונים בשמאל כ"שמאל רדיקלי"
או "שמאל ציוני" או (וכו’) כשם שניתן לאפיין ימין
כ"ימין לאומני" או "ימין קיצוני" או "ימין שמרני"…
לא, זה לחלוטין לא התסריט שאהוד כתב.לגזעים הנחותים שם ב-DESERT יש את החוצפה הבל תיאמן לנהוג בניגוד לדמיונם המערבי המפותח של אהוד ראמספלד ובוש. לשמחתם של חסידי "אתה בחרתנו", בוש ובלייר יטבחו בעוד אלפים רבים של אזרחים ובנים רבים של כושים ואיספניולים ימותו במדבר(ומה אם יש ביניהם יהודי אחד במקרה, האם יש בכך להשבית את שמחתם?) לפני שהמשאבות יתחילו שוב לעבוד, הפעם בשרות חברת הנפט של צ’ייני ורעיו. אלא שמוטב להם לרוקדים על דם הילדים העיראקים לזכור שריקודו של ח"כ חנן פורת ,גם כן בחג הפורים, על דמם של קרבנות טבח אחר, לא הביא שום "שמחה ואורה ליהודים". ככל שלקיסר העולם יהיה קשה יותר בבבל, כך יקרב יותר הרגע של JUDEA CAPTA
בינתיים כופים על ישראל את מפת הדרכים. התנצל.
על מה ולמה עלי ל"התנצל" ? – המגיב(ה) היום על מאמרי מלםני ארבעה חודשים.לא הבחין שהצבעתי על שתי אופציות,להתנהגותו של ממשל-בוש לאחר המלחמה.