הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-23 במרץ, 2003 11 תגובות

"אנו נמצאים כעת בתקופת האבל ועדיין מבררים את הפרטים הקשורים למותה של רייצ’ל ברצועת עזה. גידלנו את כל ילדינו להערכת היופי של הקהילה והמשפחה הגלובלית ואנו גאים בכך שרייצ’ל יכלה לחיות על פי אמונותיה. רייצ’ל היתה מלאה באהבה ורגש חובה לאחיה בני האדם, באשר הם. רייצ’ל כתבה לנו מרצועת עזה, והיינו רוצים בימים אלה להוציא לאמצעי התקשורת את חוויותיה במילותיה שלה. תודה רבה", קרייג וסינדי קורי, הוריה של רייצ’ל קורי.

קטעים מדואר אלקטרוני ששלחה רייצ’ל למשפחתה ב-7 בפברואר, 2003:


אני נמצאת בפלסטין זה שבועיים ושעה, ועדיין יש מעט מאוד מלים בפי לתאר את אשר רואות עיני. קשה לי מאוד לחשוב על מה שקורה כאן כאשר אני מתיישבת לכתוב לארצות הברית — משהו כמו השער הווירטואלי למותרות. איני יודעת אם הרבה מהילדים כאן חיו אי פעם ללא חורים של פגזי טנקים בקירותיהם וללא המגדלים של צבא הכיבוש המשקיפים עליהם ללא הרף מהאופק הקרוב. אני חושבת, אבל לא לגמרי בטוחה, שאפילו הקטן שבילדים אלה מבין שלא בכל מקום החיים הם כאלה. ילד בן שמונה נורה ונהרג על ידי טנק ישראלי יומיים לפני שהגעתי הנה, ורבים מהילדים ממלמלים אלי את שמו "עלי" – או מצביעים על הפוסטרים שלו על הקירות. הילדים אוהבים גם לגרום לי לתרגל את הערבית המוגבלת שבפי בשאלותיהם "כיף שרון?" "כיף בוש?" והם צוחקים כאשר אני עונה להם "בוש מג’נון" "שרון מג’נון" בערבית המוגבלת שלי. כמובן שלא בדיוק בזה אני מאמינה, וכמה מבוגרים דוברי אנגלית מתקנים אותי: בוש מיש מג’נון… בוש הוא איש עסקים. היום ניסיתי ללמוד לומר "בוש הוא כלי", אך איני חושבת שזה עובר בתרגום. בכל אופן יש כאן בני שמונה שמודעים יותר לתוצאות של מבנה הכח הגלובלי מאשר הייתי אני לפני מספר שנים – לפחות באשר לישראל.


בכל אופן, אני חושבת על כך ששום נפח של קריאה, השתתפות בכנסים, צפייה בסרטים דוקומנטריים ושום ביטוי מילולי לא יכול היה להכין אותי למציאות של המצב כאן. פשוט איננו יכולים לדמיין זאת אלא אם כן אנו רואים זאת, ואפילו כך אנו תמיד מודעים היטב לכך שחוויותינו כלל אינן המציאות: עם הקשיים שיעמדו בפני הצבא הישראלי אם יירו באזרח אמריקאי לא חמוש, ועם העובדה שעומד לרשותי כסף לקנות מים כאשר הצבא הורס בארות וכמובן העובדה שיש לי את האופציה לעזוב. איש ממשפחתי לא נורה, בעת נסיעתו במכוניתו, על ידי משגר טילים ממגדל שבקצה רחוב ראשי בעיר הולדתי. יש לי בית. מותר לי ללכת לראות את הים. עדיין מאוד קשה עבורי להיות מוחזקת במעצר במשך חודשים או שנים ברציפות ללא משפט (זה כיוון שאני אזרחית ארה"ב לבנה, בניגוד לכל כך הרבה אחרים). כשאני יוצאת לבית הספר או לעבודה אני יכולה להיות די בטוחה שלא יהיה חייל חמוש מכף רגל ועד ראש, בחצי הדרך בין מאד ביי (Mud Bay) למרכז אולימפיה במחסום – חייל בעל הכוח להחליט אם אוכל לפנות לעסקיי ואם אוכל לחזור הביתה לאחר שסיימתי. כך, אם אני מרגישה זעם בהגיעי ובהיכנסי חלקית ולהרף עין לתוך העולם בו ילדים אלה חיים, אני תוהה לחלופין איך היה עבורם להגיע לתוך העולם שלי.


הם יודעים שהוריהם של ילדים בארצות הברית בדרך כלל אינם נורים, והם יודעים שלפעמים הם יכולים לראות את הים. אבל ברגע שתראה את הים ותחיה במקום שקט, שבו המים הם מובנים מאליהם ולא נגנבים בלילה על ידי בולדוזרים, וברגע שתבלה ערב שבו לא תתהה אם קירות ביתך לא יפלו פתאום פנימה ויעירו אותך משנתך, וברגע שתפגוש אנשים שמעולם לא איבדו מישהו – ברגע שתחווה את המציאות של עולם שאינו מוקף במגדלים רצחניים, טנקים, "התיישבויות" חמושות וכעת קיר מתכת ענק, אני תוהה אם תוכל לסלוח לעולם על כל שנות ילדותך שבוזבזו על קיום – קיום בלבד – בהתנגדות ללפיתת החנק המתמדת של הכח הצבאי הרביעי בגודלו בעולם – הנתמך על ידי מעצמת העל היחידה – בנסיונו למחוק אותך מביתך. זה מה שאני תוהה לגבי ילדים אלה. אני תוהה מה היה קורה אילו היו יודעים.


כהרהור שני לכל הבלבול הזה, אני נמצאת ברפיח, עיר בת כ-140 אלף תושבים, כ-60% מהם פליטים – רבים מהם פליטים בפעם השנייה או השלישית. רפיח היתה קיימת לפני 1948, אולם רוב האנשים כאן, הם עצמם או אבותיהם, הועברו הנה מבתיהם בפלשתינה ההסטורית – עכשיו ישראל.  רפיח חולקה לשניים כאשר סיני הוחזר למצריים. כעת הצבא הישראלי בונה קיר בגובה 14 מטר בין רפיח הפלסטינית לבין הגבול, ויוצר שטח הפקר מהבתים שלאורך הגבול. לדברי ועדת הפליטים העממית של רפיח, 602 בתים נהרסו לגמרי על ידי דחפורים. מספר הבתים שנהרסו חלקית גדול יותר.


היום כשהלכתי על החורבות שפעם היו בתים קראו לעברי חיילים מצריים מעבר לגבול "לכי! לכי!" כיוון שטנק מתקרב, והמשיכו בנפנוף ידיים ו"איך קוראים לך?". יש משהו מטריד בסקרנות ידידותית זו. היא הזכירה לי עד כמה במידה מסוימת כולנו ילדים הסקרנים לגבי ילדים אחרים: ילדים מצריים צועקים לנשים זרות המהלכות לתוך נתיב הטנקים. ילדים פלסטינים נורים מהטנקים כאשר הם מציצים מאחורי קירות לראות מה קורה. ילדים בינלאומיים עומדים לפני הטנקים עם שלטים. ילדים ישראליים בתוך הטנקים באנונימיות, מידי פעם צועקים – ומידי פעם גם מנפנפים – רבים נאלצים להיות פה, רבים תוקפניים, יורים לתוך הבתים כאשר אנו מסתלקים.


בנוסף לנוכחות המתמדת של הטנקים לאורך הגבול ובאזור המערבי בין רפיח להתנחלויות לאורך החוף, ישנם יותר מגדלים של צה"ל משביכולתי לספור – לאורך האופק, בקצות הרחובות. אחדים רק מתכת צבאית ירוקה. אחרים רק מהלכי מדרגות ספירליים מכוסים באיזה רשת לשמירת האנונימיות של הפעילות בתוכם. אחדים חבויים מאחורי אופק המבנים. אחד חדש צץ לפני כמה ימים בזמן שלקח לנו לעשות כביסה ולחצות את העיר פעמיים לתלות שלטים. למרות העובדה שחלק מהאזורים הקרובים לגבול הם רפיח המקורית עם המשפחות שגרו על אדמה זאת לפחות מאה שנים, רק המחנות מ-1948 במרכז העיר הם בשליטה פלסטינית על פי הסכמי אוסלו. אבל ככל שידיעתי מגעת מעט מקומות אם בכלל נמצאים מחוץ לטווח הראייה של מגדל זה או אחר. בטוח שאין מקום שאינו פגיע למסוקי אפצ’י או למצלמות של המזל"טים הבלתי נראים שאנו שומעים מזמזמים במשך שעות ברציפות מעל העיר.


היה לי קושי להגיע לחדשות מן העולם החיצון, אך אני שומעת שהסלמה למלחמה עם עיראק היא בלתי נמנעת. יש כאן דאגה רבה מ"כיבוש מחדש של עזה". עזה נכבשת מחדש במידה זו או אחרת מידי יום, אך אני חושבת שהפחד הוא שטנקים ייכנסו לכל הרחובות ויישארו כאן, במקום להיכנס לחלק מהרחובות ואז לסגת לאחר מספר שעות או ימים על מנת לתצפת ולירות מפאתי השכונות. אם אנשים עדיין לא חושבים על ההשלכות של מלחמה זו על כל עמי האזור אני מקווה שיתחילו.


אני מקווה גם שתגיעו הנה. אנחנו מתנדנדים בין חמישה לשישה בינלאומיים. השכונות שביקשו מאיתנו לקיים מידת מה של נוכחות הן ייבנה, מל אל סולטן, הי סאלאם, ברזיל, בלוק ג’יי, זורוב, ובלוק או. יש צורך גם במשמרת לילה קבועה ליד הבאר בפאתי רפיח מאחר והצבא הישראלי הרס את שתי הבארות הגדולות ביותר. לדברי מחלקת המים העירונית הבארות שנהרסו בשבוע שעבר סיפקו מחצית מהמים של רפיח. קהילות רבות ביקשו מהבינלאומיים להיות נוכחים בלילה כדי לנסות להגן על הבתים מהריסה נוספת. מאוד קשה לנוע אחרי עשר בלילה כיוון שהצבא הישראלי מתייחס לכל אחד ברחוב כאל מחבל ויורה בו. כך שברור שאנו מעטים מידי.


אני ממשיכה להאמין שאם אולימפיה ביתי תחליט להיות מחוייבת לרפיח בצורת יחסי קהילות אחיות, היא תוכל גם לצאת נשכרת וגם לתרום רבות. מספר מורים וקבוצות ילדים הביעו עניין בחילופי דואר אלקטרוני, אבל זהו רק קצה הקרחון של עבודת סולידריות שיכולה להיעשות. אנשים רבים מעוניינים שקולם יישמע, ואני חושבת שעלינו להשתמש בחלק מהפריבילגיות שלנו כבינלאומיים כדי לגרום לקולות אלה להישמע ישירות בארצות הברית, במקום דרך הפילטר של הבינלאומיים בעלי הכוונות הטובות כמוני. אני רק מתחילה ללמוד על היכולת של האנשים להתארגן כנגד כל הסיכויים, ולהתנגד כנגד כל הסיכויים.


תודה על החדשות שאני שומעת מחברים בארצות הברית. זה עתה קראתי דיווח מחבר שמארגן קבוצת שלום בשלטון, וושינגטון, שהצליח להיות חלק מהמשלחת להפגנה הגדולה ב-18 בינואר בוושינגטון. אנשים כאן שצופים באמצעי התקשורת, אמרו לי היום שוב שהיו הפגנות מחאה גדולות בארצות הברית ו"בעיות לממשלה" באנגליה. אז תודה שגרמתם לי לא להרגיש לגמרי כמו פוליאנה כאשר אני מנסה להגיד לאנשים כאן שהרבה אנשים בארצות הברית אינם תומכים במדיניות הממשלה, ושאנו לומדים מהדוגמאות הגלובליות איך להתנגד.

תגובות
נושאים: מאמרים

11 תגובות

  1. M. Dagan הגיב:

    Wrong place wrong time!!

  2. טליה הגיב:

    האישה הנכונה במקום הנכון. נהג הבולדוזר הוא האיש הלא נכון במקום הלא נכון. ישראל היא הכוח הלא נכון במקום הלא נכון. וכמה שנבין את זה יותר מהר – כך ייטב.

  3. חברת פסטיש-אתי אלמוזלינו הגיב:

    חבר שלי שהוא ימני (בעיני קיצוני למדי, אך היום זה כמעט סטנדרט) העיר אחריי התקרית הזאת, שרייצל קורי ידעה בדיוק מה היא לוקחת על עצמה. היא לא הייתה אלטרואיסטית אלא נהנתה מהמשבצת הנוצרית-יהודית של הקדושה המעונה. קשה לי אתו. בדרך כלל אנחנו כבר לא רבים על פוליטיקה, אך הפעם כבר לא יכולתי לסבול את זה והתפרצתי עליו.
    יש גבול לציניות. אני לא חושבת שישנו אלטרואיזם טהור. כולנו מקבלים גם סיפוק אישי מלעשות טוב (בכולנו אני מתכוונת לקבוצת האנשים התורמים לחברה) ובכל זאת לא ניתן שלא לבוז לאלה שלועגים לרייצ’ל קורי במין אטימות ישראלית אופיינית: "פראיירית", או לחילופין "משחקת אותה, באה לעשות פוזה של מלאך" וכו’… רייצ’ל, היא דוגמה מדהימה לבן אדם שעושה את החברה לטובה יותר, בכך היא אשת שמאל אמיתית ששואלת לא מה הם בני האדם, אלא מה הם יכולים להיות יום אחד, אם יתייחסו אליהם נכון… (על השאלה מה זה נכון כבר קטונתי מלענות).
    http://www.p-files.org פסטיש- אחרת ביקורת תרבות

  4. וינסטון הגיב:

    לא טענתי שהמוות של היחידים אינו אמיתי אלא בעל ערך נמוך מאד בחברה שלנו. מטרת הפרט היא לשרת את המדינה, המפלגה, הרעיון, ומכאן הוא שואב את ערכו.

    החיילים האמריקאים, החיילים העירקים, מתפוצצי האוטובוסים, החיילים הישראלים, הפלסטינאים, וכל האזרחים, לא חשובים כבודדים, וחייהם אינם מענינים את מחליטי ההחלטות (אלא במספרים גדולים או לתעמולה בסגנון אילן רמון).

    היחוד של ריצ’ל (ושל חבריה הספורים בשטחים) מתבטא באנטיתזה – עבורם הפרט כן חשוב, וגם החיים, והם מוכנים לעשות משהו למען החיים של הפרט.

    אך אלינו, החיים ב MATRIX, היחוד הזה לא מגיע. לאחר מותה היא חלק מהסטטיסטיקה ומשמשת לתעמולה.

  5. נתן.ל הגיב:

    נרצחה ע"י נהג דחפור ישראלי ???
    אני לא מאמין שאיזה שהו חייל בן 20 מחיל ההנדסה שקיבל פקודה להרוס בית טרח גם "לרצוח" מישהו בטח ובטח שלא איזה אמריקאית לבנה.
    יש גבול לשמאלניות, אני נורא מצטער על הילדים הפלסטינים האומללים שההורים והאחים הגדולים שלהם מתפוצצים לנו באוטובוסים ובבתי קפה ורוצחים אותנו בכמויות.
    אני מצטער שנורא קשה לי להתחבר אל הסבל של הפלסטינים שבחרו לעצמם מנהיגים שמובילים אותם לאבדון מדיני וכולל.

  6. טליה הגיב:

    כלומר, וינסטון, הכל תעמולה? כלום לא אמיתי? המוות שלה לא קיים? מוות העיראקים איננו? מוות החיילים האמריקאים התאדה? מוות הפלסטינים הוא חזות?

  7. שולה הגיב:

    לנתן ל.
    האם אתה באמת מאמין למשפט שיוצא מפיך ?
    "הפלסטינים שבחרו לעצמם מנהיגים שמובילים אותם לאבדון מדיני וכולל." ?
    אני מצפה ממך ליותר (אתה מרשה לי ?).
    בא נסתכל לרגע על אוטונומיות שמכנות עצמן "מדינות דמוקרטיות (זכות הבחירה של הפלשתינאים קצת מורכבת לצורך הדיון, אז בוא נלך יותר רחוק.)
    האם במדינת ישראל האזרחים מסוגלים להפעיל איזשהו שיקול דעת שפוי בבחירת מנהיגיהם ?
    האם בארצות הברית ?
    רוב האנשים בוחרים "אבדון". מפני שהם לא מתמודדים עם הססמאות.
    (אני מוציאה לרגע מחוץ למעגל את הקוראים הנבונים של הגדה השמאלית)
    האם במדינות אלו האינטרסים של ההמונים מהווים חלק משיקול הדעת של הנבחרים ? האם יש משמעות לפתק ששמת בקלפי ? (אם הצבעת) .
    וכל זאת בהנחה שאינך נתון להשפעה של שטיפת המוח הקשה שאתה נחשף אליה דקה אחר דקה.

    הגדה השמאלית אמנם מעודדת אותי ומראה לי שיש עוד אנשים שפויים שמתמודדים עם מכבש התקשורת.
    אבל אנחנו מיעוט מאוד קטן.

  8. וינסטון הגיב:

    מישהו מצטער על היהודים הנרצחים בטרור?
    מישהו מצטער על הפלסטינאים הנרצחים בטרור?

    ערך החיים בעולם המודרני זול מאוד ורתום למאמצי התעמולה של השכבות השולטות (אצל כולם).

    בתוך המציאות הזאת ריצ’ל יצאה לחזית והקריבה את חייה לא למען תעמולה וססמאות אלא כדי שלאנשים יהיה יותר סיכוי לשרוד.

    עכשיו גם ריצ’ל כלי לתעמולה.

  9. סתם אחד הגיב:

    הורים יקרים
    משתתף באבלכם על מות בתכם, מות חסר משמעות,שמקורו בשטיפת מוח (כפי שכתבה הילדה:…עם הקשיים שיעמדו בפני הצבא הישראלי אם יירו באזרח אמריקאי לא חמוש"..)
    חינוך גרוע

  10. אונגרפלד יוסף הגיב:

    קשה לי איתכם! כיצד אנשים הומנים כמוכם אינם מבינים כי בעולמנו יש שני סוגים של אנשים וכך ייצר אותם אלוקים! 1. הם הטורפים 2. הם הנטרפים! השאלה איך להבדיל ביניהם היא נכונה ותשובה פשוטה היא מאין כמוהה, קריא לפי הילודה! אם תתפסו את זה אז תבינו כיצד אנשים מאבדים כל יחס לחיים וכל יעודם הוא להפוך לשהיד. זה לא רק כאן זה בכל העולם ממש כמו במגדלי התאומים כמו אפגניסטן!

    ולכן התאור שבו אתם מספרים להם סיפורים אתם משמשים את המנהיגיהם שכל רצונו הוא לשלוט כפי ששולטים כל המנהיים אצל תרבות הנטרפים! ובכך אתם מעודדים אותם למסור את נפשם!
    אותו תהליך בדיוק היה אצל היהודים לפני השואה (משפחות גדולות) אבל למזלנו ואולי בגלל הקמת מדינת ישראל הפכנו להיות טורפים (משפחות קטנות) והנה בחומות מגן סוף סוף הפנים העם את השינוי והגיע למסקנה כי אסור לו לאריה להיות חנון ולרחם על מי שבא לפגוע בו!
    המצאתי ביטוי המתאים בדיוק לכם והוא ממל"פ מעלי מוטיבציה לפלסטינים! כל פועלכם פועל אלא למען ימותו אנשים משני הצדדים אך לצערכם אצלם מתים יותר וכאן נכנסת הבטן הפלסטינית לפעולה!

  11. תודה לך רייצ’ל הגיב:

    בלי משים וממש לא כך רצית – אבל הנה הפסיק הצבא את פעולות ההרס של בתים ברצועה. הוא טוען שזה עניין של יחס הקהילה הבינלאומית. שכרו יוצר בהפסדו הוא טוען. וכי מה יטען? שהוא צבא מוסרי ולכן הפסיק? שהוא בעד לצאת מהרצועה ויחד עימו כל מתנחליו?

    הנה כי כן הכנעת את הצבא המוסרי בעולם. תודה לך רייצ’ל קורי.

הגיבו לוינסטון

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים