הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-29 במרץ, 2003 4 תגובות

עוד מחשבות על המלחמה:


הקואליציה. אין שם מתאים יותר לקשר בין ארצות-הברית לבריטניה נגד עיראק. ההגדרה לערך "קואליציה" ב"מילון של השטן" של ההומוריסט האמריקאי אמברוז בירס מלפני 100 שנה היא: "ברית בין שני גנבים, שידיהם תקועות כל-כך עמוק זה בכיסו של זה, עד שהם מוכרחים להישאר ביחד כשהם שודדים אדם שלישי."

שיפוצניקים. הבעיה של האנגלים והאמריקאים היא שהם אחוזים בתאוות-שיקום שאינה ניתנת לריסון. מנוי וגמור עימם לשקם את עיראק. הם חולמים על-כך יומם ולילה. אין להם זמן לחשוב ולדבר על שום דבר אחר. אבל כדי להקים משהו מחדש צריכים קודם כל להרוס אותו. באין הרס, אין שיקום. לכן עסוקים הבריטים, יחד עם האמריקאים, בהריסתה השיטתית של עיראק. טילים ופצצות, מטוסים ומסוקים, טנקים ותותחים, אוניות וחיל-רגלים – הכל מופעל כדי שאפשר יהיה לשקם את הארץ. היעד העיקרי של תאוות-שיקום הוא, כמובן, העיר בגדד. עיר של חמישה מיליון תושבים, קילומטרים על קילומטרים של רחובות ובניינים, שאפשר לשפץ אותם אחרי שייהרסו. אם אכן תהפוך בגדד לאתר של קרבות-רחוב נוסח סטלינגרד, בית אחרי בית, רחוב אחרי רחוב, יהיה באמת מה לשקם.


המונגולים החדשים. שאיפת השיקום מבדילה את הכובשים החדשים לטובה מקודמיהם, המונגולים, שכבשו את בגדד בשנת 1258, הרגו את הח’ליף (שנכנע לפני-כן) והשמידו את העיר כליל, אחרי שרצחו את כל תושביה, גברים, נשים ותינוקות. הם לא הביאו אתם משפצים, אלא החריבו את כל עיראק עד היסוד. תעלות ההשקיה, שנבנו במשך אלפי שנות תרבות, נהרסו. המרחבים המושקים חזרו והפכו למדבר. זה נרשם כאחת השואות הגדולות ביותר שפקדו אי-פעם את העולם הערבי. אגב, כעבור שנתיים בלבד הנחילו המוסלמים למונגולים תבוסה ניצחת בקרב של עין-ג’לוד (ליד עין-חרוד של ימינו). זה היה סוף המונגולים במזרח התיכון, אבל האזור לא החלים מהמכה עד היום.


להרוס ולהרוויח. חוץ מהשאיפה האידיאליסטית להיטיב עם העם העיראקי, יש למלאכת השיקום גם צד חומרי, כי זה הרי יהיה עסק כביר. חברות-הענק האמריקאיות – ובהן חברות הקשורות לראשי ממשל בוש – מתקוטטות ביניהן על הזיכיון. מובן שלא יתנו דריסת-רגל לחברות מארצות אחרות. אימרה אמריקאית אומרת "למנצח, השלל". זהו מחזה די מזוויע: עוד לפני שהספיקו להרוס את ערי עיראק, כבר רבים אילי-ההון על הרווחים העצומים הכרוכים בשיקומן.


הומניטרים. הדחף האידיאליסטי הבלתי-נלאה של האנגלו-אמריקאים מוצא את ביטויו גם בתאוות העזרה ההומניטארית. תאווה זו אינה ניתנת לשליטה, היא הפכה לאובססיה ממש. מוכרחים להביא את העזרה ההומניטארית לעם העיראקי – אם ירצה בכך ואם לא. ואם יסרב, כופין אותו עד שיאמר: רוצה אני. תושבי בצרה אינם רוצים בעזרה המיוחלת? אה, נראה להם! נפציץ אותם, נפגיז אותם, נרעיב אותם – עד שיפתחו את שעריהם ויאפשרו את הגשת העזרה ההומניטארית. שהרי אי-אפשר להגיש עזרה כל עוד שולטים בעיר אנשי סדאם הרשע ימ"ש, שכל מטרתו היא למנוע עזרה הומניטארית מנתיניו. אפשר היה, כמובן, להצניח מזון ומים – במקום פצצות – מן האוויר, או להכריז על הפסקת-אש לכמה שעות כדי להכניס את העזרה ההומניטארית לעיר הנצורה, אבל זה לא ייתכן. דונלד ראמספלד, גם הוא הומניטר גדול, מתנגד בהחלט. אז אין ברירה אלא להפציץ אותם עד שיהיו בשלים לעזרה.


אדונים ונייטיבס. כמקדמה על העזרה ההומניטארית הצפויה אחרי כיבוש בצרה, הפיצו הבריטים סרט על הגשת עזרה באחד הכפרים שבדרך. הם כל-כך מרוצים מהסרט הזה, עד שהריצו אותו עשרות פעמים בתחנת-הטלוויזיה של בי.בי.סי. זה נראה כך: משאית בריטית מביאה מזון ומים. בני הכפר, בעיקר נשים וילדים, צובאים על המשאית בייאוש. הם מתחננים למים. החיילים מחלקים מים מינרליים להמון הסוער – בקבוק אחד לכל ילד ואישה. אחרי ימים ארוכים של צמא, ליטר אחד (אחד!) למשפחה. הסצנה כולה דוחה ומקוממת. הרעב והצמא של תושבים, שנלכדו במצב של מלחמה, מנוצלים לתעמולה גסה ופרימיטיבית. האנגלים נראים שוב כפי שנראו תמיד בעיראק: כאדונים קולוניאליים מתנשאים, העושים טובה לנייטיבס. בעיני כל אדם בעולם הערבי זוהי תמונה משפילה ומבזה מאין כמוה.


שודדים לטובת הנשדד. כדי לממן את הכול – ההרס, השיקום, העזרה ההומניטארית ומה עוד – דרוש כסף. מניין יבוא? מהנפט העיראקי, כמובן. לכן מוטלת על האמריקאים חובה הומניטארית דחופה לכבוש את שדות-הנפט. זה לא לטובת עצמם. אין להם כל עניין בזה. זה הכול לטובת העיראקים. כדי להיטיב עימם ולהגיש להם עזרה. כל ילד כבר יודע שהמלחמה הזאת היא על הנפט. ארצות-הברית מתכוננת להשתלט על הנפט העירקי – מצבור הנפט השני בגודלו בעולם (אחרי סעודיה) ולהטיל את מרותה גם על השדות הסמוכים של הים הכספי, איראן והמפרץ הפרסי. עכשיו מתברר שזה הכל לטובת העיראקים עצמם. שיהיה להם מה לאכול. שיהיו תרופות לילדים. כל זה אחרי שהסנקציות שהוטלו על עיראק כדרישת האמריקאים גרמו במשך שנים לתת-תזונה כללית, להריגת מאות אלפי ילדים מרעב וממחלות ולהרס התשתית של החברה העיראקית – הכול תחת הסיסמה "נפט תמורת מזון".


הוי, אורוול, אורוול. מי יגול עפר מעיניך, נביא הדור, חוזה העתיד! בספרך "1984″ המצאת את "מיניסטריון האמת", הטובע סיסמאות כמו "מלחמה היא שלום", "חירות היא עבדות" ו"בערות היא כוח". אז לא חלמת עדיין על המלחמה הזאת. כיבוש הוא שחרור, מלחמה היא מצווה אנושית, הפלת ממשלה היא חילופי-משטר, הרס הוא שיקום, הרעבה היא עזרה הומניטארית, המאבק בפולשים הוא שירות לעריץ, הפצצת עיר היא לטובת האזרחים. האמת היא הקורבן הראשון של כל מלחמה. אך נדמה שהמלחמה הזאת עולה על הרבה אחרות. השקרנות, הצביעות, הדיס-אינפורמציה ושטיפת-המוח חוגגות. גנרלים בעלי ארבעה כוכבים חוזרים כמו תוכים על סיסמאות תעמולה פרימיטיביות ושקריות בעליל, עיתונאים-כוכבים מכל העולם גומעים אותן בשקיקה, הטלוויזיה העולמית משדרת בשקידה, והתקשורת הישראלית בולעת את כל הדייסה. בתיאבון!

תגובות
נושאים: מאמרים

4 תגובות

  1. ציוני הגיב:

    קראתי וקראתי את המאמר וראיתי כי משהו חסר בו . לאחר מחשבה מעמיקה הגעתי למסקנה כי אכן יש משהו חדש במאמר זה – לא מוזכרת השואה לנאצים אלא למונגולים .
    אכן האמריקאנים דומים במראיהם ובצורת ממשלם למונגולים ושנתיים לאחר המלחמה יובסו על ידי המוסלמים . השוואה זו היא משאלת לב ? או פרי מחקר מדעי מעמיק או אולי פרי שנאה עמוקה לאמריקאים ואהדה לסאדם הצדיק ממטיר הטילים על ישראל .

  2. שולה הגיב:

    קודם כל לציוני – תגובה משעשעת מאוד.
    בקשר לכתבה.
    לאורי אבנרי , היה לי חסר הפרוש שלך לביטוי "להביא דמוקרטיה לעיראק". איך אתה מפרש אמירה שכזאת מצד ארצות הברית – הדמוקרטיה של הדמוקרטיות….(אוי מי יתן ותקום כבר מדינה אחת על הכדור הזה שמשרתת את טובת בוחריה).
    ונוסיף, מה עם לונדון, בא לבכות. . air streep 1

    מה שמאוד מעציב אותי זו העובדה שמצבנו יותר חמוד מאלו שחיו תחת עטו של אורוול. שם עוד היה טעם להסתיר את האמת. כאן המוח של כולם כבר כל כך רקוב שגם כשזה כתוב שחור על גבי לבן בהארץ (ב 24/1 למשל היה מאמר נחמד של דורון רוזנבלום על השוואה ל "1984″) אנשים מתייחסיים לזה כמו קוריוז, או במקרה הטוב נותנים איזה "קרעכץ" וממשיכים הלאה.

  3. שולה הגיב:

    סליחה על שגיאות הכתיב.
    התכוונתי ל Airstrip one .
    והתכוונתי למצבנו החמור ולא החמוד.

  4. אבי בלום הגיב:

    שני תיקונים לי אליך מר אבנרי:
    1. הערבים בבואם לארצות שמצפון לערב במאה השביעית. עסקו בהחרבה שיטתית של מפעלי השקייה, חקלאות ומערכות חברתיות לא פחות מהמונגולים כ700 שנה לאחר מכן. פשוט לקח להם זמן ל"הצטנן".

    החליף הבגדדי שחוסל בידי המוגולים לא עסק בייצור של נשק להשמדה המונית. לא איים על שכניו הפרסים כדי מלחמה עיקשת אתם. לא איים על שכניו מדרום (פשוט לא הייתה קיימת חליפות מסודרת שם מלבד זו של מדינה או על היהודים.
    סדאם חוסיין לא יוכל להיות סלאח א- דין החדש. מה לעשות. האו"ם לא פירק אותו מנשקו 12 שנה. הוא לא הסכים מרצונו לפירוק ופתיחת תקווה חדשה בפני אזרחי עירק וכנראה זה השתלב עם הגחמה של משפחת בוש. אז… זכור גם אתה האנטי ציוני או ישראלי. חלקת האדמה הזו הייתה יכולה להיות כבר כעת מסוכנת לאין ערוך לקיומם של היהודים בה, אם לא ננקטו כנגדו הצעדים דוגמת הרס הכור הצרפתי שניתן לו ע"י בין היתר ידידו ז’אק שיראק

    ישראל בתורה תידרש להתייצב גם היא אל עמוד הקלון הבינלאומי וסרבני השלום דוגמת שרון, ייתנו את הדין. תקוותי שאנחנו לא אתם. בכ"ז אנחנו "דמוקרטיה" לא עירק.

הגיבו לאבי בלום

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים