"זירת הפשע" היא תוכנית טלוויזיה אמריקאית המשודרת בערוץ הראשון: כל אחד מפרקיה, עוסק ברצח אכזרי שהתרחש בעיר ההימורים לאס וגאס, כשאנשי המחלקה לזיהוי פלילי, מצליחים לפענחו בארבעים וחמש דקות נטו. הם טובים מאד במלאכתם, "המזהים": יוצאים למקום בו נמצאה הגופה, מאירים בפנסיהם, מתבוננים במיקרוסקופים, מחטטים בגוויות, לוחצים על כפתורי המחשב והתעלומה נפתרת. הרוצחים נתפסים, הרעים יענשו, הטובים יוצאים לזירת פשע אחרת, בה נצפה בשבוע הבא. Happy End. כולנו מכירים את הנוסחה: היא חוזרת על עצמה ב"חוק וסדר", שם מצליח פרקליט מחוזי נמרץ להעמיד לדין ולהעניש את הרעים מאד, כשתמיד תמיד, הוא מצליח לעשות זאת, על אף המכשולים שמעמידים בדרכו, פוליטיקאים מושחתים, ראשי ערים העומדים לבחירה מחדש, שופטים רחמנים… העולם כולו נגדו והוא מנצח.
ארצות הברית של אמריקה היא מדינה של מוסכמות: כל אזרחיה, למעט מיעוט קטן שבשנת 2000 מרד והטיל בקלפי שלושה מיליוני פתקים בעד מועמד "הירוקים" ראלף ניידר – מסכימים, שאין צורך ביותר משתי מפלגות, על כי ההבדל ביניהן, הוא כמו ההבדל שבין תאום סיאמי אחד לשני. מוסכם על מחצית האוכלוסייה, שאין צורך להתאמץ ולהצביע בבחירות לנשיאות, בית הנבחרים והסנאט, כשם שמוסכם על שני שלישיה, שאין תועלת בהליכה לקלפי, לבחירת ראשי ערים או חברי מועצות מוניציפאליות. מוסכם על הרוב המכריע של אזרחי ארצות הברית שמדינתם היא הטובה ביותר מכל מדינות העולם, שמנהיגיהם וכל שאר האמריקאים, שהם מכירים מהטלוויזיה וממדורי הרכילות – הם החכמים, נבונים, משכילים ומנצחים – יותר מכל מנהיגי מדינות העולם והדמוקרטיה האמריקאית היא הטובה ביותר. גם סרטי הקולנוע והטלוויזיה מאמריקה – הם בטוחים בכך – הם הטובים ביותר. כולם מסכימים באמריקה שהם הנקיים, המחונכים (מחזיקים את המזלג ביד ימין), מלומדים (בשלושים מדינות בארה"ב, מחייבים החוקים המקומיים ללמד את תורת "הבריאה" בצד תורת-דרווין), החופשיים (95 אחוזים לא שמעו מעולם על הסנאטור ג’וזף מק-ארתי או על הוצאתם להורג של יוליוס ואתל רוזנברג, או על הקולונלים הדרום-אמריקאיים, בוגרי "בית הספר של אמריקה" של הפנטגון) – הם משוכנעים שהצרפתים אינם מתרחצים, הרוסים הם קומוניסטים או קומוניסטים-לשעבר ו/או רועי-זונות וחלוצי הטיסה לחלל היו אמריקאיים. כשישמעו על הפלישה האמריקאית לברית המועצות אחרי המהפכה הבולשביקית או, על כך שארצות הברית מימשה את זכות הווטו שלה יותר ממאתיים פעמים ואילו ברית המועצות רק פעמיים – יתקשרו לאף.בי.אי ויודיעו על "סוכן זר" בסביבתם…
גם "יהודי ארצות הברית" יודעים הכול טוב יותר מיהודי שאר העולם ובוודאי שהם יודעים מה טוב ל"אחיהם" בישראל, עליהם הטילו להיות חוד החנית של הדמוקרטיה האמריקאית במזרח התיכון. כשהם ובניהם יחיו בשלום ובשלווה במולדתם "ארצות הברית של אמריקה". במכתב שהתפרסם ב"הארץ" ב-13 באפריל, הציע אריה האס מירושלים, שכל יהודי אמריקאי שיתרום לישראל 5000 דולר בכל שנה, יקבל זכות בחירה לכנסת… "יהודי" באמריקה, הוא ברירת-מחדל. בניגוד למדינה היהודית-דמוקרטית, בה נרשמת דת האזרח בתעודת הזהות (אך לא בדרכון) – בארה"ב אין רישום של דת-האזרחים, גם לא התושבים ("גרין קרד") על פי דתם. כשאנו קוראים על "יהודי אמריקה", הכוונה לאמריקאים המבקרים בבתי כנסת (בניגוד לישראל, הם יכולים לבחור בתפילה על פי ההלכה או לבקר בבית כנסת שבראשו רבנית) או, שלצרכי עסקיהם הם חברים בארגון יהודי, קנטרי-קלאב ושולחים את ילדיהם לבתי ספר של יום ראשון כדי ש"ישארו יהודים". אם תאמר לאמריקאי-יהודי "חם" כזה, שבישראל: 55 שנה לאחר הכרזת עצמאותה כ"מדינת היהודים", אין עדיין חוקה, אף לא טיוטת-חוקה – יסתכל עליך כאילו היית חייזר ותסווג כ"לא ציוני" או "יהודי אנטישמי" רחמנא ליצלן.
סקרים אומרים לנו שהרוב המכריע של "היהודים האמריקאים" (במירכאות, כי אין כל דרך לדעת מי הוא יהודי בארה"ב, אלא אם הוא מזדהה ככזה, ועל כך במאמר אחר) מרוצה מהפלישה לעיראק, כדי להנחיל "דמוקרטיה" במרחקים – בעצמם, הם מניחים לקבוצה קטנה של מיליארדרים יהודים לכנות עצמם כ"מנהיגי יהדות אמריקה", מבלי שהלכו לקלפי, אי פעם, לבחור בהם. בבית הלבן, בקונגרס, מושלי המדינות וראשי הערים, יודעים היטב כי הם יושבים לשולחן עם רודנים עשירים שנטלו לעצמם ארגונים ותארים בכוח ממונם – אין זה מעלה או מוריד להם, על כי "המנהיגים" הם גם תורמיהם הגדולים ובלעדיהם (כן!) לא יוכלו להיבחר. יחסם ליהודי החצר שלהם, זהה ליחסם לרודנים באפריקה, אמריקה הדרומית או אסיה, המשרתים את האינטרסים של ארה"ב והחברות הרב-לאומיות שלה.
האמריקאים הצופים בטלוויזיה, כמוהם הישראלים, רואים את האותות והמופתים בעיראק ומאמינים בניצחון הטובים על הרעים, ממש כמו בסדרות הפשע הנצחיות, המיוצרות בהוליוווד ובניו יורק ושולטות על המרקעים באמריקה וישראל. "השוד והביזה בבגדד הם הוכחה לרגשותיהם של העיראקים, נגד הרודנות שנפלה", אמר דובר הבית הלבן ארי פליישר, בתדריך היומי לעיתונאים ביום שישי שעבר. אף לא עיתונאי אחד, ביקש לדעת, אם זו היתה גם הסיבה לביזות ההמוניות, בליל העלטה בניו-יורק בשנות השבעים ובלוס אנג’לס בשנות השמונים, כשהתפרסמו התמונות של התעללות השוטרים ברודני קינג השחור… כמו בארה"ב גם בישראל, מאמינים הצופים בטלוויזיה של הוד-נשיאותו, שאנשי "החוק והסדר" סיימו את מלאכתם בהצלחה ויעברו עתה ל"זירת פשע" חדשה. המציאות היא כמובן אחרת אבל, למציאות אין מקום חשוב בהוויה האמריקאית. הנשיא רונלד רייגן, סיפר באחד מנאומיו על הפלישה לנורמנדי, בה השתתף בלחימה. האמת המגוחכת: הוא לא "לחם" אלא: שיחק בסרט הוליווודי על הפלישה… הנשיא דבליו בוש, לובש בגדי צבא להופעותיו המבוימות אך, את "ניסיונו" הצבאי, רכש ליד שולחן במשרדי המשמר הלאומי של טקסס, בו הוצב בעזרת קשריה העשירים של משפחתו, כדי להצילו משורות הלוחמים בוייטנאם.
אחוזי הצפייה בתוכניות הטלוויזיה על כלכלה ועסקים בטלוויזיה, כמו מספר הקוראים של העיתונים העסקיים ומדורי המשק בעיתונות – נמוכים להפליא. את "נפלאות" המשק והכלכלה בארה"ב אין מראים לנו בסדרות המוקרנות בזמן צפיית-שיא, אם בכלל, הוצאות המלחמה הענקיות, כבר בשלושת השבועות הראשונים שלה, מצטרפות לגירעון הענקי בתקציב הפדראלי ושל רוב מדינות ארה"ב. הנשיא בוש כמוהו כנתניהו שלנו, רואה בהפחתת המסים לעשירים את תרופת הפלא. נתניהו בונה את תקוותיו והבטחותיו, על מענקים וערבויות אמריקאיים, שיינתנו כאתנן להשלמת הפיכתה של מדינת ישראל לבסיס צבאי ומדיני של בוש, להפחדת ושיעבוד המזרח התיכון כולו, למטרותיה של וושינגטון להשתלטות וניכוס אוצרות הטבע של עיראק, איראן וארצות המפרץ.
זירת הפשע האמיתית היא בבירת ארצות הברית של אמריקה, בה זוממת חצרם של בוש האב והבן, להעשיר עצמה ב"שיקום" עיראק ואחריה, בתור להחרבה ושיקום: סוריה ואיראן, אליהן ינחו את הטילים ואת צבא השכירים שלהם, בני דלת העם האמריקאי. התקציב האמריקאי החדש, שאושר בסנט בשבוע שעבר, על חוד קולו המכריע של סגן הנשיא צ’ייני (שאינו חבר בסנט) – יעשה אמריקאים רבים לעניים מרודים ויגדיל את מספר המועמדים להתגייס לצבא הפולש וכובש – להביא את "החוק והסדר" לארצות רחוקות. כמו בסדרות הטלוויזיה האמריקאיות, אין לנו ספק שהפרק הבא לא יאחר לבוא, אלא אם כן ימאסו הצופים במתרחש לעיניהם ויביאו לסיומה של הסדרה כולה.
"ההצגה צריכה להמשך", אומרים בקולנוע ובתיאטרון – ההצגה הזו, מוטב לה שלא יהיה לה המשך. Happy End כבר אין לה כעת.
משהו (לא ברור לי מה) במאמר הזה מטריד אותי.
חשבתי לעצמי מהו הדבר, ואמרתי לעצמי שאולי מה שמטריד אותי זה שהמאמר הזה, דווקא בגלל שהוא לא מחדש לי שום דבר, נותן לי את התחושה שגם לקרוא מאמרים כאלו שבשגרה, הפך אצלי כמעט כמו לצפייה בטלוויזיה. אז מה הרווחתי מזה שאין לי טלוויזיה ?
טוב, נו, ברור לי שהרווחתי משהו, אבל תחושת בטן אומרת לי שגם הפסדתי. מישהו יכול לעזור לשולה לפתור את החידה ? (מה מציק לשולה)
אולי, מפני שהיא יודעת יותר מדי ואי אפשר לחדש לה
דבר…שתכתוב מאמרים בעצמה ונלמד ממנה,חידושים חדשים
ונתחדש.
מפעם לפעם, כדאי לקרוא (!) ולהבין את הכתוב.
מאמרו של מסיס איננו עוסק בסקירת תוכניות טלביזיה –
הוא לא "לכלך" אלא הביא את התוכניות כמשל. שפת
התגובה שלך אינה נקייה.
לא יכולתי לעמוד בצד ולקרוא על זילות חוק וסדר. דווקא יחודה של הסדרה הוא שלא תמיד יש הפי אנד ולא הכל עוסק ברעים וטובים. חבל, לכלכת…