זה התחיל לפני כעשרים שנה. רונאלד ריגן היה הנשיא. ג’ורג’ שולץ היה מזכיר המדינה. בלבנון געשה מלחמת הכל בכל. עיראק ואיראן היו שקועות במלחמה אכזרית ביניהן שגרמה לצמצום זרימת הנפט מעיראק בצורה חדה.

בדצמבר 1983 נשלח דונאלד ראמספלד (כן, זה שלימים היה לשר ההגנה הנוכחי) כשליח מיוחד למזה"ת במאמץ לתת דחיפה ליישוב הסכסוכים בלבנון ולקדם יוזמת שלום בין הערבים לישראלים. אחת מתחנותיו במסע זה היתה בגדד, שם הוא נפגש עם לא אחר מאשר סדאם חוסיין! היה זה מאורע יוצא דופן. מר ראמספלד היה האישיות האמריקנית הבכירה ביותר שביקרה בעיראק מאז 1967, כאשר עיראק וארצות ערביות נוספות ניתקו את יחסיהן עם ארה"ב לאחר שהטילו עליה את האחריות לנצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים. המטרה הראשית של ביקור ראמספלד בבגדד היתה לשפר את היחסים עם עיראק. אבל בחדרי חדרים נידון גם עניין נוסף: חברת עסקי הבנייה בֶּכְטֶל, שג’ורג’ שולץ היה נשיאה לפני הצטרפותו לממשל רייגן, רצתה לבנות צינור נפט מעיראק לנמל עקבה בירדן. זה היה פרויקט בסדר גודל של מיליארד דולר, והממשל רצה את הסכמתו של סדאם.

אפילו היום, עשרים שנה אחרי, זה נשאר נושא רגיש. כאשר העליתי אותו בשבוע שעבר בשיחה עם מי שהיה אז עוזרו של שולץ לענייני המזה"ת, ג’יימס פלייק, הוא אמר: "זכרוני בעניין הזה מעורפל משהו". אך כאשר הזכרתי את בֶּכְטֶל, הוא אמר: "אה, עכשיו אמרת את מילת הקסם. עכשיו אני נזכר. אכן, בֶּכְטֶל דחפה את זה".

בֶּכְטֶל דחפה את זה, והשליח למזה"ת, דונאלד ראמספלד, קידם את זה אצל בכירי השלטון בעיראק. דו"ח של המכון ללימודי מדיניות בוואשינגטון מכיל מסמך של מחלקת המדינה שהיה מסווג, ובו תיאור האופן שבו העלה ראמספלד את הנושא לדיון. במסמך זה רשם ראמספלד: "העליתי את שאלת הצינור לירדן. הוא (סדאם) אמר שהנושא ידוע לו ושזו הצעה של חברה אמריקאית. מכל מקום, הוא היה מודאג מקִרבת תוואי הצינור לגבול עם ישראל במפרץ עקבה. העיראקים חששו מהאפשרות שהישראלים יהרסו את הצינור. אמרתי שאני מבין את הצורך בהסדר שיתן לכל המעורבים את הביטחון שזה לא פגיע בקלות", כתב ראמספלד במסמך. ובהערת סוגריים הוסיף: "זה נושא שצריך להעלות עם הישראלים בזמן המתאים".

שיחה זו התנהלה כאמור בדצמבר 1983, כאשר היה ידוע כבר מסתיו של אותה שנה על השימוש שעשו העיראקים בנשק כימי נגד איראן. זה לא הפריע לארה"ב לחתור לשיפור היחסים עם עיראק, וגם לא פגם בהתלהבות מהרעיון של חברת בֶּכְטֶל בעניין צינור הנפט לעקבה. ראוי לציין שאותה בֶּכְטֶל "תרמה" לממשל לא רק את מזכיר המדינה שולץ, אלא גם את שר ההגנה באותה תקופה, קספאר ווינברגר, שהיה לפני כן יועץ כללי של החברה! לא הנשק הכימי וגם לא ניגודי האינטרסים בין עסקים פרטיים לעסקי ממשל לא הפריעו לאף אחד מכל אלה שהיו מעורבים בענייני מלחמה ושלום באזור הדליק היותר בעולם. מר שולץ אמר שאין לו דבר וחצי דבר עם עסקת הצינור, אך היתה זו מחלקת המדינה שבראשה הוא עמד שחַברה אל בֶּכְטֶל במאמציה לדחוף את הפרויקט, וכולם ידעו ששולץ ניהל את בֶּכְטֶל.

סדאם דחה בסופו של דבר את הצעת הצינור. "זה לא נראה לו מבטיח מבחינה מסחרית", אומר ג’יימס פלייק, "ואני חושב שזו היתה לבסוף הסיבה לכך שההצעה נפלה". המאמצים להביא שלום למזה"ת כשלו גם הם. היום, לאחר 20 שנה, מר שולץ (עדיין חבר מועצת המנהלים של בֶּכְטֶל) ומר ראמספלד הם בין הנצים הקיצוניים ביותר בעניין המלחמה בעיראק. הם רצו את המלחמה הזאת והם קיבלו אותה! אפשר שהמעוף הפילוסופי שלהם בזכות המלחמה היה נראה אמין יותר אלמלא נעשה על כנפיה של בֶּכְטֶל ושל אינטרסים מסחריים גדולים אחרים שעומדים להרוויח הרבה מהמלחמה החד-צדדית בעיראק ומסילוקו של סדאם, ולקבל על ידי כך כרטיס חופשי באותה ארץ. וכמובן, החברה שלרשותה השבילים הפנימיים החלקים והיעילים ביותר, החברה המצפה בקוצר נשימה לחוזי נפט ובנייה השווים מיליארדי דולרים היא חברת בכטל מסאן פרנסיסקו.

Share on Facebook