הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-16 באפריל, 2003 12 תגובות

בשולי האורגיה המגוחכת, שבה נטלו חלק חיילי צבא הכיבוש האמריקאי בבגדד ובני בריתם החדשים-ישנים (ראו ערך אפגניסטן) קנאי האיסלם, ליד פסלו ההרוס של סדאם חוסיין, החליט גם דונאלד רמספלד לפתוח את פיו הקדוש. שר ההגנה של ארצות הברית הוא לא רק מדינאי ואסטרטג מהמעלה הראשונה, אלא גם אידיאולוג שתורתו הכוחנית והפרימיטיבית מנחה את מעצמת העל היחידה בכל מעשיה בזירה העולמית. אדריכל המלחמה המזוהמת בעיראק, שמהיבטים מסוימים רק החלה, מדבר מתוך שיכרון כוח שחצני ודוחה.

רמספלד חגג את מפלת סדאם, ואף הישווה אותו ל"היטלר, סטאלין, צ’אוצ’סקו ולנין". הקביעה הזאת מזכירה מאוד את עולמם הרוחני של המתנחלים האמריקאים שהגיעו לשטחים מברוקלין, ועד לפני שנים אחדות היתה מעוררת גיחוך. כבר התרגלנו שמזכירים את אדולף היטלר ואת יוסף סטאלין בנשימה אחת. זה אומנם מרגיז אותנו כיהודים וכאזרחי העולם שמסוגלים לנתח אירועים היסטוריים ולהבדיל בין נאציזם לבין סטאליניזם, חרף האיבה הגדולה לפשעיו הנוראים של סטאלין, אבל כאמור, התרגלנו. הפרשנים שלנו, בעיקר בתקשורת האלקטרונית, כבר הפכו מזמן לדוברי המפלגה הרפובליקנית בארצות הברית, ואפילו אורן נהרי האינטיליגנטי מהערוץ הראשון כבר התחיל לדבר אנגלית אמריקאית במבטא דרומי. לכן גם הכפשתו הפשטנית של לנין בהקשר מזוויע כזה עברה בשלום. אם התהליך הזה יימשך, עוד יגיעו הרמספלדים גם לבר בורוכוב, נחמן סירקין, ליאון בלום, ז’אן ז’ורס, קלמנט אטלי, סאלבדור איינדה ואולי אפילו לעמיר פרץ. רק יצחק טבנקין וברל כצנלסון יינצלו כנראה מפסק דינם החמור, בזכות לאומניותם.


הגינוי של הדיקטטור הרומני הנתעב ניקולאי צ’אוצ’סקו בפיו של מדינאי אמריקאי מרגיז ומקומם במיוחד. כמו סדאם חוסיין עצמו, גם צ’אוצ’סקו היה האיש של האמריקאים ב"מיגזר" שלו. סדאם היה חוד החנית של ארצות הברית נגד איראן ונגד בני עמו, חרף העובדה שהמומחים בישראל לא קלטו את העובדה הפשוטה הזאת במשך שנים רבות. כמוהו גם צ’אוצ’סקו היה יקיר העולם המערבי וחביב התקשורת הישראלית בעשור האחרון לשלטונו (1971-1981), כיוון שניהל מדיניות חוץ עצמאית לעומת ברית המועצות, המשיך לקיים יחסים דיפלומטיים עם ישראל גם אחרי מלחמת ששת הימים ב-1967, ואף שלח את ספורטאיו לאולימפיאדת לוס אנג’לס בשנת 1984, שהוחרמה על ידי יתר ארצות הגוש הסובייטי (כתגובה על החרמת אולימפיאדת מוסקבה 1980 על ידי האמריקאים ובני בריתם בעטייה של הפלישה הסובייטית לאפגניסטן שנה קודם לכן). בהשראה אמריקאית נמנע המערב, ובעיקר ישראל, מכל גינוי של מדיניות הפנים ברומניה, שהיתה הסטאליניסטית והדכאנית ביותר בגוש המזרחי. מדורי "עולם קטן" בשבועון העולם הזה של שנות השמונים הראשונות, היה היחיד בישראל שתקף את צ’אוצ’סקו בנושאי זכויות אדם. הקונסנזוס ראה ברומניה את המדינה "הטובה" בגוש הסובייטי, חרף העובדה שהיא היתה, בעצם, הרעה ביותר.


כמו מרצחי החמר רוז’ בקמבודיה שפעלו מהגבול התאיילנדי בחסות CIA, גם צ’אוצ’סקו נהנה מתמיכה אמריקאית גלויה וסמויה, כיוון ששירת בטובתו או שלא בטובתו את מדיניות העימות שלה נגד מוסקבה. עתה מופיעים רמספלד וביריוניו כמגינים מסורתיים של החירות נגד אנשים כמו צ’אוצ’סקו, ושוב אין מי שיוקיע אותם על כך. מעניין ששר ההגנה האמריקאי לא הזכיר את גנרל אוגוסטו פינושה מצ’ילה. המפלגה הרפובליקנית של רמספלד היתה בשלטון כאשר מנגנוני החושך של ארצות הברית רצחו את קודמו של פינושה, הנשיא הדמוקרט וההומניסט איינדה (1973), וסייעו לו לכבוש את השלטון ולהנהיג בצ’ילה משטר אימים שלא נפל בזוועותיו מזה של סדאם. בכך רמספלד ממשיך את המסורת של רוצח ההמונים הנרי קיסינג’ר, שפשוט העדיף את המנוולים שמשרתים את האינטרסים שלו על המנוולים שפוגעים באינטרסים הללו, והשכיל להציג את העמדה הזאת כמאבק הירואי למען ערכים דמוקרטיים.


אבל ההוקעה של לנין היא שיא השטחיות ושיא החוצפה. אני בהחלט לא לניניסט, ורואה בדיקטטורה של הפרולטריון ובשיטת הקאדרים המנהיגים את ההמונים אם כל חטאת בהשחתת הסוציאליזם. זוהי הסתייגות אידיאולוגית בפרספקטיבה היסטורית של עשרות שנים. אבל מבחינה היסטורית לנין חולל מהפכה אדירה במדינה מפגרת, תחת לחץ אימפריאליסטי, צבאי, מדיני וכלכלי. המדינות הרכושניות התעשייתיות עשו הכל לחסל את ברית המועצות בעודנה באיבה, ונעזרו בכוחות אנטי מהפכניים בתוך רוסיה. לנין מילא תפקיד אדיר בהצבת חלופה משמעותית לרכושנות, ואת מעמדו המשמעותי בדברי הימים של המאה ה-20 לא תצליח ההיסטוריוגרפיה של רמספלד ודומיו לקעקע. הביקורת על לנין יכולה להיות נוקבת, אבל מגוחך ששופך דמים מקצועי כמו רמספלד, שאיננו מגיע לקרסוליו משום בחינה, משווה אותו למפלצת כמו היטלר. זהו גימוד השואה הגובל בהכחשתה, אבל פרשנינו ממשיכים להריע לטיפוס הזה.


הזהרתי פעם כאן מפני ישראלים מן הימין, שמעדיפים פושעי מלחמה ניאו נאציים באוקראינה או בליטא, על הסובייטים שרדפו אותם אחרי המלחמה. התהליך הזה הבשיל עתה, פשה בכל שדרות הציבור ומזנה את התרבות הפוליטית הישראלית. ההתפרצות האנטי-לניניסטית החצופה, אבל המחושבת היטב של רמספלד, מעידה שהימין העולמי צובר הרבה תעצומות נפש מאירועי בגדד. עוד חזון למועד, ואת התוצאות האמיתיות של התוקפנות בעיראק ילמד העולם על בשרו לאורך חמש השנים הבאות. המשטר הכוחני בוושינגטון אינו מסוגל להעריך את ההשלכות של ההתארגנות הבינלאומית נגד תפיסותיו העיקריות. ג’ורג בוש וכנופייתו חזרו למאה ה-19. הם מיגרו את האינדיאנים, השמידו אותם ושברו את כוחם ואת גאוותם, ו"כך נכבש המערב". אבל הזמנים השתנו, ואין שום ביטחון שהמחיר המדיני של ניכור ואיבה עם מדינות כמו רוסיה, צרפת וגרמניה (שלא לדבר על העם האיטלקי, הספרדי וחלק מהבריטי, המתנגדים בכל לבם למלחמה) אינו משמעותי יותר מהתמורה הפסיכולוגית שמקבלים לאומנים בארצות הברית מהחגיגה הפאגאנית בבגדד.


עכשיו מודיעים לנו שליטינו האמריקאים, שהיטלר=לנין. מעניין מה יש לשמעון פרס, חסידם החדש והנלהב של הרפובליקנים מארצות הברית (בנושא הזה, יש להודות, הקדים אותו יצחק רבין המנוח), לומר על העיוות הזה.


המשת"פים יגבו מחיר כבד


תחשבו לרגע על הקונספציה שעמדה בבסיסו של "עסק הביש" הידוע לשימצה בשנת 1954. חילוקי הדעות שזכו בשנות החמישים לכינוי הסמלי, "מי נתן את ההוראה", גלשו גם לשנות השישים, חוללו משברים ממשלתיים ומפלגתיים, פילגו את מפא"י הכל-יכולה והביאו להקמת רפ"י של דוד בן-גוריון, שמעון פרס, משה דיין, יצחק נבון וגד יעקובי. אבל הוויכוח על זהותו של נותן ההוראה (שר הביטחון פנחס לבון או ראש אמ"ן בנימין ג’יבלי), שהיה כל כך מרכזי וחד בזמנו, הפך לשולי מבחינה היסטורית. הנושא החשוב באמת, הוא עצם רצונם של קברניטים מרכזיים במדינה לחבל ביחסים בין הכוכב העולה בעולם הערבי, נשיא מצרים גאמל עבד-אל נאצר, לבין מעצמות המערב. כידוע, "ההוראה" למחתרת היהודית במצרים, שהיתה מורכבת גם מקראים, שלחה את אנשיה לחבל במרכזי תרבות מערביים, כדי לסכסך בין נאצר לבין האמריקאים והבריטים. המסקנה היא ברורה: לבון או ג’יבלי או שניהם חששו מהתקרבות בין נאצר לבין המערב, ואולי גם מלחץ לחתום על הסכמי שלום עם מצרים, שגילתה כבר אז עניין ביחסים אחרים עם ישראל.


כיוון שאריאל שרון, בתמיכתו הנלהבת של שמעון פרס, חזר כמעט בכל למדיניותו של דוד בן-גוריון (שלא היה ראש ממשלה ב-1954 , אבל גם מגלותו בשדה בוקר וגם אחר כך, כשחזר להיות ראש ממשלה בשנת 1955, לא רצה בשום שינוי ביחסי ישראל-מצרים) הפך סיפור עסק הביש לאקטואלי מאוד. הניסיון של שרון לערער את אמינותו של יאסר עראפת נובע דווקא מן העובדה, שהמנהיג הפלסטיני החליט להצטרף לאורביט האמריקאי כבר בשנות ה-80, ולכן מסוגל לגבות תמורה טריטוריאלית מישראל. אפילו אבו-מאזן, "ראש הממשלה" של הרשות הפלסטינית, כבר מוגדר כאנטישמי על ידי פרשנים מהימין והמרכז הלאומני. המימסד הישראלי מעדיף שליטים ערבים שאין להם דרישות מישראל, או כאלה שנחשבים לקיצונים ואנטי אמריקאים.


אם ארצות הברית תצליח לכונן ממשלת בובות פרו-אמריקאית בעיראק, גם היא תאלץ להתחשב ברגשות בעולם הערבי ולהוכיח נאמנות לעניין הפלסטיני. אני לא בטוח ששרון יאהב במיוחד את הסדר החדש שייווצר במזרח התיכון. ירדן, שתמכה בסדאם במלחמת המפרץ של 1991, איבדה אז מניות רבות בוושינגטון. הפעם, הימרה מראש על הסוס המנצח, חרף מס השפתיים פה ושם. כך גם מצרים של חוסני מובארכ. הציר ירדן-מצרים-הרשות הפלסטינית נחשב בעיני אינטלקטואלים רבים בעולם הערבי למשת"פי מעצם הגדרתו. אבל לאבו-מאזן, כמו לעראפת, אין תדמית עצמית של משת"פ. לא עם האמריקאים ולא עם הישראלים. המאבק שלהם לתרגם את תוצאות מלחמת עיראק להישגים מדיניים וגם טריטוריאליים יהיה קשוח ומיומן. גם ההנחיות מוושינגטון יכולות להשתנות. ייתכן שציר הרשע של דונאלד רמספלד מיצה את עצמו, והחוקר הרע יפנה את מקומו לחוקר הטוב, שר החוץ קולין פאוול. יהיה מעניין.

תגובות
נושאים: מאמרים

12 תגובות

  1. אמנון הגיב:

    טוב, שוכנעתי כי האמריקאנים ומנהיגי ישראל לדורותיהם הם "הרעים" אז מי הטובים ?

  2. אחד העם הגיב:

    שלןם מר ברעם
    יש לא מעט מניפולציות במאמרך קצר הראות, וגם היתממות מילולית.
    ראשית, אתה מסתכל אחורה (חמר רוז, צ’ילה וצ’אואוצ’סקו) ומניח מזה שהעבר הוא גם העתיד. בלי להכנס לויכוח על ה"עובדות" בארועים הללו שפרשת כרצונך , לא יתכו שנעלם מעיניך השינוי שחל בעולם הערבי והמערבי. האיסלאם הקיצוני מכתיב לבני החושך דפוסי התנהגות אכזריים שעמם אין לך כלים להתמודד.
    אין בליבי רחמים על העיראקים, ששמשו מודל לאחיהם הערבים בשינאתם אלינו. (להזכירך עיראק עדיין במצב מלחמה איתנו, – שכחת?)
    ולא אנו ירינו 40 טילים על עיראק.
    לגבי טענותיך על ראמספלד, אני לא מכיר אותו, אבל כאשר כל הכלבים נבחו לפני חודש, הוא עשה! וקיים את הפתגם "אל יתהולל חוגר כמפתח"
    אני לא מבין, האם שמעת על הביזה בעיראק, לא של האמריקאים , של העיראקים! אין בעולם החושך כללי התנהגות, ואיש איש יעשה כראות עיניו, – האם אתה ואני לו היינו שם, היינו בוזזים?
    האם אינך מבין כי יש כאן מלחמת בני אור בבני חושך?

    עניין נוסף, משתפי פעולה: מדוע אתה משתמש בראשי תבות משת"פ? האם יתכן כי בעצם אתה מנסה לתת קונוטציה שלילית לאנשים שהצילו חיים? והרי כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא?
    יתכן שהשאלה שלי רטורית מר ברעם, יתכן שאני יודע מה התשובה.

    שים לב: בחברה הערבית שלאחר הסכמי אוסלו, חיסול יהודים והמדינה הציונית, הפכו למטרות קרובות יותר מאי פעם, ולכן הצלת חיים של יהודים היא קלון בעיניהם. אנשים שבעינינו כהומנים, הם בדרגה עליונה הרבה יותר מסתם אנשים.(כן -חסידי אומות העולם)

    לגביהם, אגב אתה ושכמותך נמצאים באותה דרגה של משת"פ כפי שאתה קורא להם,. טול קורה מבין עיניך מר ברעם!

  3. הילה הגיב:

    ולחשוב שעד ספטמבר אלפיים הקשבתי לאנשים כמו חיים ברעם, ואפילו ייחסתי להם חוכמה מעמיקה…

    חיים חמוד – עם אידיאולוגיה מוצקה כמו זו שלך, מי צריך בכלל את העולם האמיתי…

  4. פרשנות אישית טעונה בשנאת-הכל הגיב:

    לאחר שקראתי את כל המאמרים , של נצר למשפחת ברעם הציונית ,ולא גיליתי בהם יותר מידי אמיתות היסטוריות אלא יותר מידי פרשנות אישית כעוסה ומלאת שנאה לכל מה שקשור בעולם הערכים של מי שרוצה לחיות בצורה נאותה, עדיין לא הצלחתי להבין מה מקור השנאה לציונות ,לישראליות ולכל מי שתומך בהם.

  5. עמי הגיב:

    אמנון שואל: "מיהם הטובים?"
    לא ניראה לי כי את הטובים נצליח למצוא בין המנהיגים במזרח התיכון. הטובים הם עשרות מיליוני בני אדם, בכל ארצות האיזור, הנאנקים תחת שלטון עריץ, שכמעט תמיד מקבל עזרה כספית ואו צבאית מארה"ב. לדוגמה, בסעודיה, כווית, ירדן, מצריים, הפלסטיניים תחת כיבוש ישראלי והעירקים, שסבלו ממשטרו של סאדם חוסיין שטופח בשעתו על ידי ארה"ב, ועכשיו סובלים מההרס הישיר.
    ויסלחו לי תושבי מדינות רבות, באזורינו ובעולם כולו, שפסחתי עליהן.

  6. לנין סופר סטאר הגיב:

    אילו לנין לא היה קיים, ואילו מרכס לא היה קיים, ואילו טרוצקי לא היה קיים, אולי לא היו באות לעולם המהפיכה הרוסית והקומוניזם, ומיליונים רבים של בני אדם ברוסיה וסביבותיה היו חיים חיים של אושר. המטען התרבותי של הרוסים רב מהאמריקאים, כך שקשה לדמיין לאילו גבהים הייתה מגיעה התרבות והחיים הרוסיים לו הם לא היו בוחרים בשיטה אחרת(מערבית?!) …לנין=היטלר=מרכס=טרוצקי=סטאלין=צ’אוצ’סקו= עראפאת=יאסין=נאססראללה=כוחות הרוע והחושך. וזהו.

  7. למטומטם שלא חתם את שמו הגיב:

    המטען של הרוסים בין השאר נובע מהמרקסיזם. ההשוואה שלך וההכללה שלך – ממקמת גם אותך בתוך המשוואה הזו. וזהו.

  8. ג’וני ספקטור (בוגר מכינת רבין) הגיב:

    מאמר ביקורתי מצוייין אם כי לא חסר בה פה שם הבהרות. אך העיקר מכל שהצלחת להביר את הטקטיקה של הכושי עשה את שלו הכושי יכול ללכת המהולה בכל החסכים ההומניסטים האפשרים אם זה דיקטטור והוא משתף איתנו פעולה בצובן האסטקטגי והכלכלי ניחה!!!
    אך אם יש ניגוד אינטרסים ובן סורר אזי ימוגר הוא,
    וכך כל אסכולת דיין המעוננינת במאבק תידי על אש קטנה הכוללת את דיין, פרס נתניהו ועוד רבים וטובים.
    שכן התסביך הקיים לעד בגין הסתובבות ארה"ב לצד אחר.

    ושני המגיבים האחרונים, ראשית אנוכי בתור יוצא ברה"מ
    רוצה להגיב.הרי טיפשי הוא לנסות לתאר את המנטליטות הרוסית בקווי הכללה גסים וצרים כאלה. הרי זה שאנשים לא מכרים את התרבות הרוסית ואת החברה הרוסית התרום קומוניסטית לא אומר כלום. החברה הרוסית לאורך רוב שנותייה הייתה מסובכת ומורכבת , בנייתה החלה עם התחברות של כמה נסיכיות סלביות ואף והפיודאליזם הגיעה לשם מאוחר יותר משאר בשאר אירופה תחת משטר ערב לחיים אם כי מדכא במיקצת שהרי המדינה לא הייתה מנותקת מהחברה , והמשטר היה מבוסס על יסחי גומלין מסויימים אך היה אכזרי לרוב לאחר מכן רוסיה הייתה תחת כיסוש ברברי די אכזר כ 500 שנה , לאחר מכן הכל איחוד מחדש של הנסיכויות הסלביות והכיבוש הסתיים. המשטר הפך ריכוזי אף הסכנות בחוץ עדיין היו ורוסיה נלחמה ונלחמה שכן גם השלטת המשטר הריכוזי היו מאבקים קשים בין הצאר איואן לבין בעלי האחוזות והוא דיכא והטבח ברבים מהם.התרבות הרוסית באותם שנים היה תרבות של פולקלור עממי ויצירה של אומנים בדדים.אך רוסיה מתרחבת מזרחה צפונה ודרומה ואוליט בעוצמה הזאת יש של שטחים פתוחים ושל דיכוי חיצוני ופנימי יש לחפש את נפחי הנשמה הרוסית ואת משהוביל להתפתחיות הבאות שבהם לא חסרים היו נסיונות ל שאנשים לבנות חברה שוויניתו חופשית עוד אז בימי הבניים אנשים נסעו לשטחים המרוחקים ממוסקבה ולא סרו למרותו של הצאר והצאר שלח עוד שליחים וחיילים כדי לדכא את המרידות וכך השטחים של רוסיה התרחבו עוד יותר. בתקופה של פריחה ורנסנס באירופה רוסיה עדיין מפגרת בהרבה אחריה מכול המובנים הכיבוש האכזרי בן מאות השנים עצר כל התפתחות.הצאר פטר גם אם כי שלטונו אכזרי מנהיג רפורמות בכל תחומי החיים ומקשר את רוסיה למערב. רוסיה עדדין פיאודאלית ו קוראים בה תהפוכות בשלטון , עוד ועוד מרידות של האיכרים הקוזאקים נגד בעלי האחזוזת והשילטון מדוכאים ,רוסיה שואבת מהמערב מאפיני כללכה קפיטאלסטםי ראשונים, אחר כך באה נפוליון שוב מאאים לכבוש את רוסיה שהיא כבר ממש ענקית הוא מגיע עד מוסקבה והרוסית שוב סובלים וכל אוצרם נשדד, ונשרף רבים מתים אך הרוסים הודפים את נפולךליאון ושוב יש לבנות הכל מחדש הנה עוד מוטיב שיש לתת עליו את הדעת גשמדברים על אופי הרוסי . המדינה הרוסית מתפחתח אם כי נשארת מפגרת רוב תושביי עניים וסובלים ודווקא כאן מתפחת מכל הסבל הזה תרבות של יצירה גדולה אפשר לטעון שזו ריאקציה למצב הקשה או עוד דברים אך חשוב להבין את המצב בכללותו לפני שנותנים איזהו פסק דין, הפיגור של רוסיה בהתפחתות הסוציאלית ושכן גם המהפכה התעשייתי מגיעה לרוסיה מאוחר ובממדים קטנים עם התנועה של החברתית המרקסיתית באירופה שגם היא צומחת עקב תנאים סוצאילים כאלה ולאחרים +מחלמות שאותה תקופה גורמים למהפכה שכן יש לקחת בחשבון את כל מהאנשים האלה עברו לאורך הדורות . וגם לאחר מכן בקומוניזם עצמו לא ניתן סיכוי לבנייתו שכן בתחילתו רוב מאצמות מיימות להפילו אחר כך מלחמת העולם השנייה האכזרית. בסיכוי ניתן לומר שזהו היא
    היסטוריה של סבל דיכוי ונסיונות חזורים ושבים לחופש שמסתיימים בהפוך על הפוך אם כי לא נטולי השגים
    שכן פתגם רוסי אומר : אנחנו רציינו כמו שבאמת צריך שהיה ויצאה כמו תמיד , כרגיל.

  9. לג’וני הגיב:

    תגובה לעניין. ואחלה פתגם.

  10. עופר נ הגיב:

    הילה,

    לפני ספטמבר 2000 הזהיר ברעם מפני השקר "ברק הפך כל אבן".

    אז אם באמת הבנת את מאמריו והסכמת עמם, יש סתירה בעמדתך.

  11. לעופר הגיב:

    הילה ודומיה יגידו עוד שנתיים שהמלחמה בעצם לא היתה טובה עבורנו. וכשברעם יכתוב אז על הדיקטטורה בחסות ישראל וארה"ב בשטחים היא תגיד שזה שטויות והעיקר שלא יורים עלינו מפלסטין. עצוב אבל ככה זה.

  12. עמרי הגיב:

    חיים ברעם יהוה.

הגיבו ללמטומטם שלא חתם את שמו

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים