הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-24 באפריל, 2003 9 תגובות


אֲנִי לֹא רוֹצָה לִכְתֹּב כְּמוֹ בּוּקוֹבְסְקִי.
הַשִּׁכּוֹרִים הַיְּחִידִים שֶׁרָאִיתִי
שִׁכּוֹרִים עַד אָבְדַן חוּשִׁים מַמָּשׁ,
הָיוּ זְרוּקִים בְּסוֹף מִסְדְּרוֹן חֲדַר הַמִּיּוּן
אֲסוּפִים עַל יְדֵי אַמְבּוּלַנְס
עַל פִּי חֹק.
לָבַשְׁנוּ מַסֵּכוֹת מִפְּאַת הָרֵיחַ כְּשֶׁטִּפַּלְנוּ בָּהֶם
אִם בִּכְלָל.
הֶעֱדַפְנוּ שֶׁיִּתְעוֹרְרוּ וְיֵלְכוּ מִשָּׁם. זֶה בְּלָאו הָכִי
מַה שֶּׁהֵם תִּכְנְנוּ לַעֲשׂוֹת.

לֹא רוֹצָה לִהְיוֹת בּוּקוֹבְסְקִי.
הַיַּיִן הַיָּחִיד שֶׁאֲנִי שׁוֹתָה הוּא בְּקִדּוּשׁ שֶׁל עֶרֶב
שַׁבָּת, בְּפֶסַח אֲנִי עוֹצֶרֶת
אַחֲרֵי הַכּוֹס הָרִאשׁוֹנָה.
עַל הַשִּׁנַּיִם שֶׁלִּי לֹא יִהְיוּ כִּתְמֵי
נִיקוֹטִין, הֵן מִתְפּוֹרְרוֹת
מֵהֶרְיוֹנוֹת.
הַקְּמָטִים שֶׁלִּי
הַכְּתָמִים שֶׁלִּי
הַסְּדָקִים שֶׁלִּי
הֶרְיוֹנוֹת.


לֹא רוֹצָה מִין מִזְדַּמֵּן.
אֲפִלּוּ אִם
זֶה אַנְטִי מִמְסָדִי.
הֶחָלוּק הַלָּבָן שֶׁלִּי הוּא
הַמִּמְסָד. הַסַּכִּין שֶׁאֲנִי
אוֹחֶזֶת.
לִכְתֹּב "מִין מִזְדַּמֵּן" זֶה
הֲכִי אַנְטִי מִמְסָד שֶׁאֲנִי
יְכוֹלָה.


לֹא מְמַיֶּנֶת מִכְתָּבִים בַּדֹּאַר
לֹא מְחַפֶּשֶׂת עֲבוֹדָה
מִזְדַּמֶּנֶת. עוֹשָׂה
מִשְׁמְרוֹת לַיְלָה
בְּמִשְׂרָה מֶמְשַׁלְתִּית.
עִם שֶׁכּוֹרִים בִּקְצֵה הַמִּסְדְּרוֹן
מַסֵּכָה וּכְפָפוֹת.


אֲנִי לֹא רוֹצָה חֵלֶק בָּזֶה .
כְּשֶׁאֲנִי מְדַפְדֶּפֶת בְּסֵפֶר שִׁירָה
אֲנִי רוֹצָה לְהַשְׁאִיר אֶת הַדַּפִּים
בְּלָבְנָם.

תגובות
נושאים: מאמרים

9 תגובות

  1. דן תמיר הגיב:

    מקסים.

  2. שרון אשורי הגיב:

    אני לא חושבת שמה שאומר הוא אמפירי, אבל לפעמים נדמה לי שיש משוררים אשר מאדירים את חייהם – או אולי מאפילים את חייהם, יהיה נכון יותר לומר – בכדי שהחומרים שעליהם יכתבו יהיו "מעניינים" יותר, או "מרתקים" יותר. אני חושבת שהכי קל לכתוב על שכרות ועל עישון מאסיבי. קשה הרבה יותר לתפוס רגע של נחמה ולהחזיק אותו מספיק זמן.
    נכון, יש מי שיאמר שגם שכרות ועישון מאסיבי הם סוג של נחמה ואני אומרת: בסדר. בערבון מוגבל.

    ואני לא יודעת למה, אבל נזכרתי בבית האחרון של "גשם", של קארבר:
    Would I live my life over again?
    Make the same unforgivable mistakes?
    Yes, given half a chance. Yes.

  3. שרון ק. הגיב:

    לכאורה מסמן השיר את ההבדל בין "לשחק" בעליבות בשם האמנות, כמו בוקובסקי, לבין "האמיתיים" שהעליבות היא בשבילם כורח חסר חן. אך בעצם כתיבת השיר, בעצם העובדה שדף השירה לא נשאר לבן, הפכה הכותבת את עצמה ואת השיכורים שבמסדרונות, לחלק מיצירת אמנות, ובכך נסכה עליהם ועל עצמה את אותה אצילות, את שאר רוח של הבחירה באקט אמנותי.

  4. רחל הגיב:

    זה נהדר.

  5. שיכור כלוט הגיב:

    צודקת. בוקובסקי הוא שירה אלכוהולית לאנשים שמעולם לא שתו.
    למה לקרוא שירת שיכרות כשאפשר ללכת להשתכר??

  6. מישהו הגיב:

    את לא רוצה לכתוב כמו בוקובסקי- גם הוא לא את לא רוצה להיות כמו בוקובסקי- גם הוא לא רצה אבל נתקע עם מה שהגורל/אלוהים (או מה שבא לך לקרוא לזה) חילק לו: להיות בוקובסקי. בוקובסקי (או צ’יאנסקי שהם למעשה אחד) מבריק בגלל כל מה שהוא ורע בדיוק בגלל אותן סיבות ממש. נכון שהשיכרות שלו בספרים שכתב ובסיפורים הקצרים שכתב היו מלאי פאתוס, אבל השירה שלו כל כך "יבשה" ונקי מכל כחל וסרק למעט הבלחות שבורחות מאותה גישה פרוזאית, עד שקשה שלא להתאהב בעכבר הביבים הזה: הוא כל כך אמיתי שלפעמים זה מביך ואפילו חושפני עד חוסר עניין ולפעמים מבטא נאמנות אמיתית של משורר לרגע שאותו הוא מנסה לצייר.
    זה בוקובסקי- כששהוא רע הוא רע אבל כשהוא טוב הוא הכי טוב שיש.

  7. מזל ברק הגיב:

    לעניות דעתי אין זה נכון לבקר כך את בוקובסקי, הוא הותיר לנו דרך חשיבה מעניינת ביותר, אפשר לומר שהעניק לשירה ולספרות בכלל מראה אחר, אמיתי, כנה, נעדר צביעות והוא כותב על כך רבות. על ה"מבקרים" אשר אינם מוכנים לקבל שירים שאינם רכים, "הם מעדיפים שהשירה תהיה/ סודית/ רכה/ וכמעט/ בלתי קריאה. אני דווקא מאוד אוהבת את כתיבתו של בוקובסקי ואיני שותה כלל, אפילו לא בערב שבת.

  8. איש הגיב:

    אני תוהה – ומתעצבן תוך כדי – כמה מכם קראו – באמת – את בוקובסקי.
    התרגומים הכושלים ברובם שפורסמו בעברית (הוא כתב אלפי שירים) הם רק טיפה בים. ההתייחסות להרגלי השתיה של בוקובסקי כדבר המרכזי מעידה על אי-הבנה ואי-התמצאות בשירתו הגדולה.

    ול"מישהו" מסכים עם 4 המילים האחרונות שכתבת: הוא הכי טוב שיש.

  9. חגית הגיב:

    אמנות טובה היא זו הגורמת לך לחוש לרגע, לשעה, ליום או יותר הזדהות, הקלה בסבל הקיום, התבוננות הומוריסטית בחיי האנושות או הכרה בתחושות הצפונות ביותר שלך.
    בוקובסקי בהחלט עושה לי את זה.
    גס רוח ופשוט, ללא כל פילטרים, ציניקן שנותלרה בו גם חמלה, אלוהי הקבלה העצמית. על אף ואולי בזכות, האגוצנטריות, הבריחה מהמציאות (מהי המציאות?) וההרס העצמי. לגמרי מזדהה.

הגיבו לאיש

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים