החגיגות סביב יו"ר ההסתדרות עמיר פרץ היו קצת מוגזמות ובחלקן אפילו מגוחכות, אבל יש להודות שהוא ניצח את שר האוצר בנימין נתניהו בסיבוב הראשון. למרבה הצער, וממש כמו במקרה של עימותי ישראל נגד העולם הערבי, פרץ יכול לנצח במערכה, אבל לא במלחמה כולה. לנתניהו יש רוב עצום בכנסת, ובינתיים גם בציבור, ורוב התהליכים הכלכליים הגלובאליים מסייעים לו. אני לא מתכחש למגמה המרנינה להקים תנועות התנגדות חשובות נגד הקפיטליזם הדורסני, וגם לא להסתייגות בחלקים חשובים של העולם המערבי מהתנהגותן הכוחנית והאלימה של ארצות הברית ובעלות בריתה. כל התארגנות בינלאומית נגד הדומיננטיות של ארצות הברית בזירה העולמית ראויה לברכה, אחרי שדונלד רמספלד וחבר מריעיו הוכיחו, שהם מסוגלים לרצוח את כל מי שעומד בדרכם. מנהיגי צרפת, גרמניה ורוסיה הם לא בהכרח גיבורי חלומותינו, אבל מבחינה אובייקטיבית הם מנהלים מאבק חשוב מאין כמוהו נגד הדיקטטורה הגלובאלית של ג’ורג’ בוש.
מי שחגג את התמוטטות הגוש המזרחי, ואת העברת השלטון בגוש הסובייטי לשעבר ממפלגות קומוניסטיות מסואבות לידי המאפיה, העדיף את האקטואליה על ההיסטוריה, את התמונות הספקטקולאריות בטלוויזיה על פני ניתוח משמעותן. ממש כמו אלה שיוצאים במחולות אחרי מפולת עיראק, מבלי להבין שהשלכותיה יבעתו את העולם לעשור שלם לפחות.
אבל עד שיבשילו התהליכים האלה ויתורגמו לעוצמה פוליטית ולהשפעה ממשית על מקבלי ההחלטות, יעבור זמן רב. בינתיים הרכושנים מנצחים גם בקרב המכריע על התודעה, וכולנו נתקלים מדי יום במאמרי הפרשנות בעיתונים של שכירים, הכותבים נגד האינטרס האישי והמעמדי שלהם עצמם, ובטוחים שעידוד ההתעשרות המפליגה של העשירונים העליונים פועלת בדרך מיסטית כלשהי לטובת "המשק". מספר הכופרים בעיקר בנושא הזה בארץ הולך ויורד, ורק צעירים מושפעים במידה מסויימת מתנועות המחאה בעולם. זוהי תופעה מעודדת כשלעצמה, אבל אין בה כדי להשפיע כבר בשלב הזה על המאבק בין ההסתדרות לבין הניאו-ליברלים הקיצוניים באוצר.
לא רק שמפ"ם ומפא"י אינן קיימות עוד, גם המעמדות החברתיים שנשאו את הסוציאל-דמוקרטיה הציונית על גבם לשלטון במדינה ובחברה נעלמו. אני לא מזלזל בעמיתי, ההוגים והכותבים משמאל חרף מספרם הקטן, אבל גם הם לא יצליחו לשנות את התמונה ואת יחסי הכוחות. עמיר פרץ לפחות הוכיח, שיש עוד מוקדי עוצמה בחברה, ושגם תאצ’ריסט קיצוני כמו נתניהו אינו יכול לזלזל בהם. המפלה הטקטית של שר האוצר היא חשובה, למרות שאני חושש מהשלכות ניצחונו האסטרטגי בעתיד הקרוב.
לכן הביקורת על יו"ר ההסתדרות אינה פוגעת בכורח שלנו לתמוך בו בכל מחיר. פרץ היה שותף להרס עוצמתה של ההסתדרות, ולעיקור סמליה המעמדיים (האחד במאי, הדגל האדום), ובכך פגע ברוח הלחימה של הפעילים ובתחושת ההמשכיות ההיסטורית. גם הפיטורים ההמוניים בהסתדרות עצמה ופערי המשכורות בתוך הארגון פגעו מאוד בתדמיתו של היו"ר, ושיחקו לידי התקשורת הבורגנית. כל מראיין ומראיינת בני עשרים וחצי, מדברים אל ראשי ההסתדרות בגסות, כאילו היו מרגרט תאצ’ר לעניים. כשם שראשי הציונות הדתית הבינו את הצורך להכשיר קאדרים לתקשורת ולסייע להם לחדור למעוזי התקשורת "הליבראלית", כך גם פרץ וחבריו חייבים לתקן את התדמית, כדי לנצח במהות.
דורות של כלכלנים, משפטנים ואנשי מדע המדינה גדלו על תיאוריות כלכליות-חברתיות ימניות באין מכלים, כיוון שנושא המלחמה על התודעה לא היה מוכר לעסקני ההסתדרות הוותיקים והמסואבים. גם הקשר שלהם לשלטון הקודם לא נוצל למטרות כאלה, משום ששני המנהיגים החשובים של מפלגת העבודה עד אמצע שנות התשעים, יצחק רבין ושמעון פרס, היו בעצמם ניאו-ליברלים, וכך גם הדובר והמבצע העיקרי של המפלגה בנושאים האלה, בייגה שוחט. לכן לא מחה איש מהם על העובדה, שהמדור הכלכלי הפופולארי בגלי צה"ל, "שעה קלה על כלכלה", הטיף בגלוי לערכים תאצ’ריסטיים ואנטי פועליים. בגלי צה"ל אסור, כמובן, להטיף לערכים פוליטיים, אבל עורכי התוכנית הצליחו לשכנע את הציבור, שמדובר בתוכנית מקצועית "אובייקטיבית", ולא בהטפה עקבית להפרטות, לצמצום תקציבי הרווחה, להורדת השכר לעשירונים התחתונים ולהורדת המסים לעשירונים העליונים.
כך פועל פרץ בתנאים כמעט בלתי אפשריים, ולכן יש להכיר בהישגיו במאבקים החברתיים הנוכחיים. בעלי בריתו במפלגת העבודה הם מעטים, מרצ מוכה מאז הבחירות ונאלצת לצמצם את תקציבה הקטן ממילא, ובעיתונות עוסקים במקרים פרטניים של עניים מרודים שנאלצו להתאבד, תוך התעלמות מהצורך לשינוי מבני בחברה כדי למנוע טרגדיות כאלה וגרועות יותר גם בעתיד.
אני לא מציע לזלזל בשר האוצר נתניהו, גם אחרי תבוסתו החלקית במאבק נגד ההסתדרות. נתניהו הוא היריב המר ביותר של ציבור השכירים מאז שאלילו זאב ז’בוטינסקי הציע לשבור את ארגון הפועלים במאמרו המפורסם "כן לשבור" (1926).
מבחינה רעיונית נתניהו הוא לא רק "יבוא אמריקני" כפי שסבורים רבים. האלמנט האמריקאי, הימני קיצוני, קיים אומנם במשנתו אבל האיבה העתיקה של בית אביו לכל התארגנות של שכירים היא מושרשת היטב, בדיוק כפי שאבי הוריש לי את הנאמנות לטריידיוניוניזם. ז’בוטינסקי קרא במפורש לשבירת ההסתדרות, שש שנים אחרי שנוסדה, ולכן (מסיבות שחלקן סגנוניות וחלקן מהותיות) הוגדר בפי נאמני תנועת העבודה כ"פשיסט". כמו ז’בוטינסקי, גם נתניהו אינו פשיסט במובן המקורי של המונח הזה, אבל יש לו נטיות אוטוריטריות, ורצון לכפות את האורתודוכסיה הבורגנית-שמרנית באמצעות הרס האיגודים המקצועיים, או מה שנשאר מהם.
בשנות החמישים הטיפו תלמידי ז’בוטינסקי בתנועת החרות ל"בוררות חובה", תחת המשא ומתן להסכמים קיבוציים. בחוגים שבהם התחנכתי הסיסמה הזאת נחשבה לכפירה בעיקר. אני משוכנע שרבים מבוגרי "תנועת העבודה" שהתברגנו, תומכים עתה בחקיקה נגד העובדים, הגרועה אפילו מבוררות החובה של פעם. בזה הם רק מוכיחים לכל מי שמטיל ספק בכך, שההווייה מעצבת את ההכרה.
שלש אימרות לברעם .
על פרץ – באין זמיר גם עורב הוא ציפר שיר .
ושוב על פרץ אויבו של אויבי הוא ידידי .
ועוד פעם על פרץ – עוד ניצחון כזה ואבדנו …
שאלה לחיים.
אני מסכים עם כל מה שכתבת.
ובכל זאת הרי מדובר בממשלה חוקית שנבחרה על ידי אותם אנשים שהיא עומדת עכשיו לדפוק אותם.
האם זה לא יהיה צודק שאנשים ישלמו מחיר על הטמטום שלהם בקלפי?
אני אמנם לא חיים – אבל אני חייב לומר שאני מזועזע ממך. למה לדפוק אותם? מה עשו? הולכו שולל בסבך הלאומנות הכוחנית של ממשלות ישראל? לא קיבלו חינוך לביקורתיות? לא קיבלו חינוך? הפגעת וגם פגעת?