הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-26 באפריל, 2003 5 תגובות

התרשמותי הראשונה מאבו-מאזן היתה שזה איש רציני, שיטתי, מופנם, קצת מרוחק, שהזכיר לי מנהל-גימנסיה. אדם שונה מאוד מערפאת, איש מוחצן, אימפולסיבי, נוטה למחוות אישיות, בעל מגע חם עם אנשים. נפגשתי עם אבו-מאזן לפני 21 שנים (1982). באנו בחשאי לתוניס, כדי להיפגש עם יאסר ערפאת. היינו שלושה: מתי פלד, אלוף במילואים ומהדמויות הבולטות בצה"ל, יעקב ארנון, מנכ"ל לשעבר של משרד-האוצר, ואני. התבקשנו לערוך תחילה שיחת-הכנה עם אבו-מאזן, כדי לגבש הצעות ממשיות, שיונחו לפני "הזקן" (ערפאת היה אז בן 54).

את שמו של אבו-מאזן שמעתי לראשונה תשע שנים לפני כן (1973), כשפתחתי במגעים החשאיים הראשונים עם נציגי אש"ף. הם גילו לי שהנהגת פת"ח הקימה ועדה של שלושה לניהול המגעים עם ישראלים. היו אלה "שלושת האבו-אים" – אבו-עמאר (יאסר ערפאת), אבו-איאד (צלאח ח’לף) ואבו-מאזן (מחמוד עבאס).


אבו-מאזן היה האחראי הישיר למגעים אלה, שהחלו ב-1974. בשלב הראשון התנהלו איתי אישית, ומאז סתיו 1976 התנהלו עם משלחות מטעם "המועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלסטיני". מצד אש"ף ניהלו את המגעים הראשונים סעיד חמאמי ועיצאם סרטאווי – שניהם נרצחו בשל כך על-ידי ארגון-הטרור של אבו-נידאל, אויבו המושבע של ערפאת, שנתמך על-ידי עיראק.


בישיבות שהיו לנו עם ערפאת ואבו-מאזן ביחד, יכולתי להתרשם גם מהמעמד היחסי שלהם באותה תקופה. את הדיונים המפורטים ניהלנו עם אבו-מאזן, שהתמצא היטב בעניינים ישראליים. אך ערפאת הוא שקיבל בסופו של דבר את ההחלטות. לא אחת היה לי הרושם שבצמרת אש"ף די שמחו אז על נכונותו של ערפאת לקבל לבדו את ההחלטות האמיצות, המסוכנות והבלתי-פופולריות, שהובילו להסכם עם ישראל.


עכשיו יש מצב חדש. ערפאת הסכים למינוי אבו-מאזן כראש-ממשלה. (עצם העובדה שכל העולם, וגם ישראל, קיבלו בברכה "ממשלה" ו"ראש-ממשלה" פלסטיניים, הוא צעד חשוב לקראת הקמתה של מדינת פלסטין. במשא-ומתן על הסכמי-אוסלו התנגדה ממשלת-ישראל בחריפות לשימוש במושגים ממלכתיים כמו "נשיא" ו"פרלמנט").


אבו-מאזן קיבל על עצמו אחריות גדולה מאד כלפי עמו וכלפי העולם כולו. הוא נכנס למצב שהוא כמעט בלתי-אפשרי. שרון ודובריו דורשים ממנו לשים קודם-כל קץ ל"טרור", לחסל את "ארגוני-המחבלים", לאסוף את נשקם ולמנוע את "ההסתה". רק אחרי שיצליח בכך, הם אומרים, יתחיל משא-ומתן ממשי. מובן שאין מה לדבר על הקפאת ההתנחלויות בשלב זה.


הציבור הפלסטיני, לעומת זאת, דורש ממנו להביא קודם-כל להוצאת צה"ל מהערים הפלסטיניות, להפסקת "החיסולים הממוקדים", פעולות ההתנחלות, הריסת הבתים ושאר פעולות הדיכוי, ולפתיחת משא-ומתן רציני להקמת מדינה פלסטינית.


זהו מעגל קסמים.


אילו היו ארצות-הברית ומדינות אירופה מתחילות מיד בהפעלת לחץ מאסיבי על שרון, בדומה ללחץ המאסיבי שהפעילו על ערפאת, ניתן היה לצאת ממעגל-קסמים זה. צה"ל היה נסוג, המצב בשטחים הכבושים היה משתנה מהקצה אל הקצה, הפלסטינים היו נושמים לרווחה, אבו-מאזן היה נראה כמי שהשיג הישג גדול כבר בראשית דרכו. ממילא היתה הפופולריות של ארגוני-ההתנגדות החמושים צונחת.


גם אז לא היה אבו-מאזן יכול להעלות על דעתו לבצע מאסרים המוניים, לשבור את הארגונים ולהחרים את נשקם. אין דבר שנוא יותר על הפלסטינים מאשר מלחמת-אחים. אבל הלחץ הציבורי הפלסטיני היה מביא לפחות להפסקת-אש יעילה. גם הארגונים הקיצוניים רגישים מאוד לדעת הקהל שלהם, ואם זה רוצה שקט – יהיה שקט. זה כבר קרה בתקופה הראשונה אחרי הסכם-אוסלו.


נניח שזה יקרה. הפיגועים ייפסקו כמעט לגמרי (תמיד יהיו יחידים וקבוצות מקומיות שינסו לפעול בכל זאת). ממשלת אבו-מאזן תתפקד כראוי במרכזים הפלסטיניים. מה אז?


אחרי פרסום "מפת-הדרכים" יגיש שרון עשרות הצעות ל"תיקונים". כבר עכשיו נוטה ה"מפה" באופן מכריע לצד שרון. בעוד שהפלסטינים כבר ויתרו באוסלו על 78% של הארץ ודורשים מדינה משלהם ב-22% הנותרים, ומצהירים על נכונותם לחיות בשלום ובדו-קיום, מדבר שרון באופן סתמי על "ויתורים כואבים", מבלי לפרט ומבלי להתחייב לשום דבר.


אם יתקבלו ה"תיקונים" של שרון, ולוא בחלקם, "מפת הדרכים" תתרוקן מרוב תוכנה. אבו-מאזן יעמוד בידיים ריקות, המשא-והמתן ידשדש במקום כמו בסיבובים קודמים. בהדרגה תגיע דעת-הקהל הפלסטינית שוב למסקנה שבלי אלימות לא יושג דבר, הארגונים יתעודדו והפיגועים הגדולים יתחדשו.


שרון ובוש יאשימו, כמובן, את הפלסטינים. הם יאמרו ש"אבו-מאזן לא סיפק את הסחורה". הפלסטינים, לעומת זאת, יאמרו שאבו-מאזן הוא אדם תמים, שנפל בפח אמריקאי-ישראלי. אבו-מאזן יתפטר, יוקרת ערפאת שוב תרקיע שחקים.


ההמשך ידוע. הפונדמנטליסטים הנוצריים והניאו-שמרנים היהודים, השולטים עכשיו בוושינגטון, ידרשו לתת לשרון יד חופשית. הפלסטינים יפתחו באינתיפאדה שלישית, קיצונית מקודמותיה. דם ואש ותימרות-עשן.


יכול לקרות גם אחרת. למשל: אמריקה לא תזלזל ב"קוורטט". יופעל לחץ על שרון. בוש יודח בבחירות. המשא-והמתן יישא פרי. מחנה-השלום ינצח בישראל. המדינה הפלסטינית תקום בשלום.


בארץ הקודש כבר קרו נסים יותר גדולים. אבל בינתיים, אין מה לקנא באבו-מאזן.

תגובות
נושאים: מאמרים

5 תגובות

  1. אמיר גלעדי הגיב:

    אורי שלום.
    ובכן אני מוכרח להגיד שהיתרשמתי מאופן הניסוח של שני הצדדים!
    הגעת כמעט לכל מקום רצוי, מלבד לעבודה שהגעת לכל מקום רצוי שרצית להראות.
    תראה אני עוקב אחריך בגדה השמאלית די הרבה זמן ואני פשוט נדהם כל פעם מחדש.
    אתה כ"כ אנטי ציוני ואת כ"כ חד צדדי בכל המאמרים שלך וזה בכלל משהו שעובר את גבולות הטעם הטוב!.
    אתה כבר החלק הראשון של המאמר מתגאה בזה שעשית מעשה לא חוקי והגעת לערפת בדרכים לא חוקייות.
    אחרי זה בהמשך המאמר אתה כל הזמן אומר למה שרון לא בסדר ולמה הממשלה שלנו לא הייתה בסדר בהסכמי אוסלו ואתה מתאר את זה כך "במשא-ומתן על הסכמי-אוסלו התנגדה ממשלת-ישראל בחריפות לשימוש במושגים ממלכתיים כמו "נשיא" ו"פרלמנט"."
    אתה מראה פה משהו מאד חד צדדי ולא נכון.
    מצטער מאד מר אבנרי אבל זו לא עיתנואות מקצועית במיוחד.

    שלך אמיר גלעדי.

  2. לאמיר הגיב:

    אז מה כן נכון? נתנו להם הכל? רבין פרס ביבי שרון?
    את כל הסגרים שבעולם נתנו להם – והם לא רצו לקחת. שיתביישו.

  3. אחד העם הגיב:

    שלום מר אבנרי
    מזרח תיכון חדש, אויבים ישנים.
    לא שרון הוא האויב כי אם עראפאת.
    אבו מאזן אוהב אותנו ממש כמוך, ומטרותיו זהות לאלו של ערפאת רק השיטה שונה.
    גם אתה פעם "החזקת" מערפאת,
    לא נשמע אותך אומר "טעיתי, חטאתי, עויתי, …."
    אתה עדיין חי באשליות כאילו כלום לא השתנה?
    מילה האידאולוגיה אבל הכבוד שלך, לאן נעלם?
    אבו מאזן אבו עאמר ואבו עלי הם כולם אחד, הקול קול יעקב , והידים ידי עשו!

  4. יוסי לוי הגיב:

    אורי,

    אני מניח שדברי לא יהיו אלו שישכנעו אותך, אך מאחר ואין בכוונתי לשכנע אלא להביע דעה אכתוב בכל זאת:

    המאמר מציג את התמונה בצורה חד צדדית לחלוטין, אך עם זאת איננו נותן תחושה שהצד השני התקדם ולו בצעד קטן אפילו ע"מ לישם את התחיבויותיו.

    מחקר היסטורי קל על התקופה עליה דיברת (אוסלו ועד היום) היה מציג תמונה שוויונית מבחינת נקודת ההסתכלות; אך אבוי, אותה התמונה שאיננה נוטה לצד מסויים תציג את הצד השני באור גרוע מאוד, ובצדק.

    אני עוסקים עם עם שמונע ע"י שנאה. השלטון לא מראה כל כוונה לעקור את השנאה אלא רק ללבות אותה; כל זמן שהשנאה מוטמעת בעם הפלסטיני, השלטון יוכל להמשיך להיות כוחני כמו שהוא, ועל כן לשרוד.

    ההיסטוריה כבר נתנה על שולחן המו"מ כל שיכולנו לתת; אני לא האמנתי שנתתי יד לרו"מ שייתן כ"כ הרבה לצד השני (ברק). ועם זאת, הצד השני בחר להפנות עורף ולנסות להשיג יותר – או לחילופין להביא שוב למשבר, שהרי ילבה שנאה – שתחזק את ההנהגה הכוחנית שם.

    כל עוד ערפאת נמצא בתמונה הפוליטית בעמדת כח, לא תהייה כל התקדמות שהיא. אני מאחל לאבו מאזן כל טוב והצלחה בתפקידו, אך זאת לא יוכל להשיג (ואף הוא יודע זאת) כל עוד ערפאת יושב לו על הזנב.

    כולי תקווה ששרון יפעל נכון ויעניק מחוות לפלסטינים כתגובה מדורגת לפעילות ממשית שם; אני מאמין שאכן יעשה זאת, אך כעת הכדור לא אצלינו, ואל לנו לזרוק לשם כדורים נוספים לפני שימסרו אותו חזרה לפה – התקדמות לא תקרה באופן חד צדדי, ואיבודי כדור יעלו לנו בחיי אדם.

  5. כוכבי בן אהרון הגיב:

    אורי שלום
    הגענו שוב לצומת דרכים . "מפת דרכים" חדשה נצבת בפתח, את חלקנו היא מפחידה ולחלקנו היא מעניקה פתח של תקוה.אנו נדרשים לבחון את המצב הדינמי ולשאול את עצמינו לאן לפנות בצומת ה T החדשה אליה הגענו.
    עפ"י הקלישאה הידועה "לטנגו" הזה צריך שניים , אני חש שאנו נדרשים לשים מראה גדולה מול העיניים ולשאול את עצמינו שלוש שאלות מרכזיות :
    מה הלקחים שלא למדנוהפקנו עדין מתהליך אוסלו? מה המחיר שאנו מוכנים ויכולים לשלם במונחי "שטחים"?
    האם ראוי ורצוי לשלם את אותו מחיר , עכשיו , בהתייחס ליכולותיו המוגבלות של אבו מאזן כפי שהוצגו במאמרך?
    אני שואל את עצמי , היכן שגינו? הרי עפ"י חוק התוצאה נקלענו למצב לא רצוי מבחינתינו.
    בחיפוש האישי אחר מענה לשאלתי ופתרון בסיטואציות מורכבות כ"כ , בחרתי לנבור ולבחון "דעה אחרת" .
    קראתי את מאמרך ואני מוכרח לומר שהתאכזבתי מחוסר האופטימיות וחוסר האמון שלך בשלום שאולי יבוא.

הגיבו לאמיר גלעדי

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים