הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-1 במאי, 2003 3 תגובות

יומיים המשיכה מערכת בלבול המידע של ממשלת ישראל לעשות קולות ("זמזומים" קרא להם דובר מערכת הביטחון רוני דניאל בערוץ השני של הטלוויזיה) של היענות לרמז הדק ששלח אליה ממשל ארה"ב. יומיים תמימים דיברו על כך שבדעת ישראל לעשות "מחוות" לראש הממשלה הפלסטיני החדש, וכמעט-כמעט פירטו אפילו מה יהיו מחוות אלו וכיצד יהיה בהן כדי להקל מעט מסבל האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים הכבושים. אבל רק כמעט, אמנם בינתיים נודע מ"מקורות מוסמכים" כי הממשלה פירקה או שהיא עומדת לפרק את אנטנת הדמה שעליה נהרגו שני מבטחים ישראליים, כמקדמה לפירוק אותן "היאחזויות בלתי חוקיות" ששר הביטחון כבר "לומד" את הבעיות הכרוכות בהן מאז נכנס לתפקידו בממשלה הקודמת ועדיין לא ירד לכל עומקה של סוגייה זו. או שהיא קשה כל-כך או שבעניינים מסוימים הוא מתקשה ללמוד.

מכל מקום, לרגע נראה כי האנטנה הזאת אמורה לתמצת או לסמל את כל המחוות וההקלות שעליהן רמזו. אבל מייד הוברר כי אם אכן הוסרה, היא מהווה את סך כל ההקלות. כעבור יומיים כבר החלו גורמים אנונימיים מ"סביבתו" של ראש הממשלה וקצת פחות אנונימיים מסביבתו של שר הביטחון לטפטף מידע על כך שאין בדעת ישראל לבצע מחוות כלשהן עד שיתברר כי הפלסטינים נלחמים באמת ובתים בטרור. אצלנו אין מקדמות. אנחנו מוכרים לפי שיטת שלם וקח. קודם תשלם ואחר כך נספק את הסחורה, או שלא נספק.


יש כנראה מי שחושב שההכרזה על מחוות והקלות היא עצמה יש בה משום מחווה והקלה וכבר אין צורך להוסיף על עצם ההכרזה גם ממד כלשהו של ביצוע. אם כי מן הצד האחר נדרשים מעשים של ממש ולא רק הכרזות. ב"ידיעות" הופיעה כותרת אחרי הפיגוע בתל-אביב, שתוכנה בערך זה: לא עברו שעות מאישור ממשלתו של אבו-מאזן וכבר יש פיגוע בתל-אביב. היינו משערים שלעורך בעיתון הכותב כותרת כזו יש אותו כושר ניתוח שיש למגיבי האינטרנט, אילולא ידענו שהוא עוסק בתעמולה (רואים? ולאיש הזה רציתם לעשות מחוות!) ואין תעמולה טובה כמו פיגוע, ולעזאזל לא רק ההגינות כי אם גם ההיגיון הפשוט. וכך גם פנתה בטלוויזיה גאולה אבן אל עמוס מלכא ראש המודיעין לשעבר, היושב אצלה על תקן של פרשן בלתי-תלוי: שלשום הוסכם על מינויו של אבו מאזן לראשות הממשלה הפלסטינית, אבל דברים עוד לא התחילו לזוז. הנה כבר אתמול היה פיגוע בכפר-סבא. כך אמרה, ובקולה הסתמן סימן שאלה שמנגינתו קרובה יותר לזו של סימן קריאה. אמנם הוא, בחיוכו המשומן, כמעט אמר כמה דברי טעם שהשתמע מהם שכדי לקבל נצטרך גם לתת משהו בתמורה, אבל מייד עשה כל מה שדרוש כדי לערפל את משמעות דבריו, שלא יוכלו להאשים אותו שהוא מדבר דברי טעם. זה דבר האסור כנראה לא רק על אלופים בתפקיד כי אם גם על אלופים בדימוס.


"מטרות מסומנות"


וא-פרופו אלופים בתפקיד, הבשורה תפסה אותנו כבר בראש העמוד החיצון של גיליון יום שישי של "ידיעות": מפקד חיל האוויר דן חלוץ (תמונה קטנה) אומר שם בין הגרשיים: "כבר היו לנו מטרות מסומנות בעיראק". העמוד הראשון של המוסף לשבת הוקדש כולו לתמונה זחוחה של דן חלוץ העומד ומישיר מבט מחוייך אל המצלמה. אצבעותיו מונחות על השולחן בתנוחה של מי שמתכונן לזנק לריצת מאה מטר. הדרגות הבולטות היטב הזכירו לי את תמונות המחזור של הצלם ההוא בחדרה שלפני יותר מחמישים שנה היה מצלם את בוגרי קורס הקצינים של מחנה שמונים והספציאליטה שלו היה להעמיד את המצולם בצורה כזו שדרגותיו החדשות יופיעו גם יופיעו בתמונה. על השולחן לפניו של האלוף הונח בהבלטה כובע החורג קצת ממסגרת התמונה, אבל מי יעז לקצץ אפילו חלק מכובע הזכאי להיות מונח על ראשו של אלוף. אותו כובע מתנוסס שוב, הפעם לבדו, בעמוד הפותח את הראיון עצמו, מתחת לכותרת עתירת ממדים שגם היא מכריזה שכבר היו לנו מטרות "מסומנות" בעיראק. בעמוד הסמוך ניתן לראות תמונה שלישית של האלוף המשלח במצלמה מבט מבקש פרשנות, האם זו שביעת רצון נבוכה או שמא מבוכה שבעת-רצון. חיפשתי בכתבה עצמה איפה הסקופ שעשה דרכו אל ראש העמוד הראשון ולא מצאתי יותר מזה: המרואיין אומר "עשינו כל מה שצריך", אבל המראיינת החרוצה של העיתון אינה מסתפקת בגילוי המרעיש הזה ושואלת: "כולל סימון מטרות?" והתשובה הנחרצת, המקיפה והפרטנית שקיבלה היתה "כן". וזה הספיק לכותרת סנסציונית.


עיון מפורט יותר בכתבה מגלה כי בסופו של דבר היתה כאן עסקת חליפין פשוטה. הכתבת קיבלה את הסקופ שבו רצתה והאלוף שלדבריו "יכולותיו (של חיל האוויר שהוא עומד בראשו) לא רחוקות מאלו של האמריקנים" קיבל בתמורה את ההזדמנות שלו. "האם מישהו שגדל בחיל האוויר יכול להיות רמטכ"ל?" שואלת המראיינת שאלה הנשמעת כמעט כשאלה מוזמנת. "בשביל להיות רועה," השיב האדון חלוץ, "לא צריך להיות כבשה?". אתה הבנת את זה, ברוך? נדמה לי שאני כן. ואת האמרה השנונה של האלוף נתייק בצד המפורסמת ממנה: כדי להיות מתמטיקאי לא צריך להיות משולש.


צדק פואטי


שני "מאבטחים" הסתובבו לבדם בהר חברון בשמירה על אנטנת דמה (זו שהוזכרה לעיל). את האנטנה שאינה משדרת ואינה קולטת כלום הציבו מתנחלים כדי לסמל "התנחלות", ועל התנחלות, אפילו בלתי-חוקית, צריך לשמור גם אם אין בה מתנחלים. זה העניין המונח ביסודו של הסיפור שהביא לשרשרת של עונשים שלא נעצרו בבודקה של הש.ג. וטיפסו ועלו עד לרמות אלוף משנה ותת-אלוף. ביש מזלם של המאבטחים, או מוטב לקרוא לדבר "גורלם", הפגיש אותם עם אנשי "יחידה מובחרת" (כך קוראים לזה, לא?) של צה"ל, מאלה שקודם הורגים ואחר כך שואלים. אלה הניחו כי לפניהם "מחבלים" או לכל היותר אזרחים פלסטינים ונהגו בהם כמו שנוהגים בכאלה. באחד נתקלו כשהוא נוהג במכונית. הורו לו לעצור ולצאת מהמכונית. הוא עצר, אבל התנהגותו היתה "חשודה" ולכן ירו בו, לפני שהספיק לצאת מהמכונית, מאות כדורים (במלחמת העצמאות היתה זו מיכסה לפלוגת רגלים ליום קרבות שלם). את השני חיסלו בטיל(!) שנורה ממסוק{!). רק אחרי שנהרגו השניים, התברר כי הם לא רק אזרחים כי אם גם יהודים. החרטה שהביע דובר צה"ל היתה אמיתית, שהרי הקורבנות היו אזרחים יהודים ולא אזרחים ערבים. גם העונשים שהטיל אלוף הפיקוד על האחראים הישירים והעקיפים ל"אירוע". שהרי הקורבנות היו כנ"ל. אבל קשה שלא להרגיש שיש כאן מעין צדק פואטי מסוים. ולא נרחיב על כך את הדיבור.


בלי עיראק אי אפשר


והנה ידיעה הקשורה בעיראק, אם כי רק באלכסון. נמסר כי המוסד מתכונן להעלות את יהודי עיראק לישראל. אבל אפילו גוף מפואר כמוסד נתקל לפעמים בקשיים. אחת הבעיות שבהן נתקלו המארגנים של "גל העלייה" החדש, היא בחוסר "שיתוף פעולה" מצד היהודים שנותרו בעיראק (מדובר בפחות מארבעים נפש) שאינם ששים כל-כך לעזוב את ארצם ולעלות לישראל. ניתן בעצם לטפל בסרבנים האלה כמו הצופים ההם שראו אותם מושכים בכוח אישה זקנה משפת הכביש והיא צורחת ומצווחת. שאלו אותם מה העניין והשיבו: עדיין לא עשינו את המעשה הטוב של היום, ורצינו לעזור לזקנה הזאת לעבור את הכביש. שאלו אותם: אז מדוע היא צועקת? והשיבו: מפני שהיא לא רוצה לעבור.


ועוד מעיראק, אבל זה כבר שייך לשפה המנופחת שבה משתמשים כלי תקשורת אמריקנים וישראליים בדברם על המלחמה. בעיתון ישראלי קראתי דיווח על קבלת פנים שנערכה ל"גיבורי המלחמה בעיראק". ומי הגיבורים האלה? – השבויים מיחידת אספקה שאיבדה את דרכה. ובדומה לכך, מתחת לכותרות מתלהמות שבישרו על "תפיסתו" של טארק עזיז ועל "לכידתו" של שר הנפט לשעבר, סופר באותיות קטנות שכל אחד מאלה פשוט הסגיר את עצמו. אבל "לכידה" ואפילו "תפיסה" אלו מלים הולמות יותר את ההתלהמות שנלוותה למלחמה בעיראק. והתלהמות היא הרגל שקשה להפסיק.


ועוד על מלים


בחדשות הרדיו סופר על לבטיה של ממשלת ישראל בשאלה מה ייעשה בדיפלומטים הבאים לביקור בארץ, נפגשים עם ערפאת ורוצים להיפגש גם עם שרון. שרון כבר הודיע שלא ייפגש עם דיפלומטים כאלה וישלח אותם לבעלה של ג’ודי ניר-מוזס-שלום (אני מתבלבל תמיד בסדר השמות הנכון). אבל עורך חדשות הרדיו לא הסתפק בהודעה לאקונית זו והוסיף לה גם דברי פרשנות: ישראל "הבהירה" לשרת החוץ היפאנית כי ביקורה אצל ערפאת פוגע באבו-מאזן, הלא הוא אותו אבו-מאזן שישראל כל כך חפצה ביקרו עד שהיא מגישה לו שי ביום בחירתו – עוד "חיסול ממוקד".


ישראל "הבהירה". אני מת על המלה הזאת בכל מקום. אבל מה היא עושה כאן? מאימתי יכולה ישראל להבהיר במקומו של אבו מאזן מה פוגע בו ומה אינו פוגע בו?


למי יש יותר גדול?


שמתם לב איך הדגלים המתנוססים על המכוניות (לפעמים בזוגות, וכבר ראיתי מכונית של ארבעה דגלים) בעונה זו של חגים וימי זיכרון נעשים גדולים משנה לשנה? מקישוט חגיגי קטן על האנטנה של הרדיו הם נעשהו להכרזה של פטריוטיות עונתית מתלהמת, או לסתם הכרזה: שלי יותר גדול.

תגובות
נושאים: מאמרים

3 תגובות

  1. שי הגיב:

    לי מפריע שלא שהדגלים הישראלים הם נושא באתר הזה אלא שהדגלים האמריקאים הם על מכוניות הישראלים – ואין קול ואין פוצה בישר"ברית הזו.

  2. חיים ברעם הגיב:

    אני לא מתעלם מחילוקי הדיעות הרעיוניים בין המשתתפים השונים באתר הזה, אבל מאמרו הנהדר ותגובתו המאלפת של דוד שחם מלמדים אותנו, שבשעה הקשה הזאת חשוב מאוד להדגיש את המכנה המשותף ההומניסטי, האנטי-פשיסטי, שמאפיין כל כך את כתיבתו של שחם. יישר כוח! חיים ברעם

  3. דוד שחם הגיב:

    הנה אני עושה כאן מעשה בלתי-שגרתי ומוסיף תגובה למה שכתבתי. אין ספק שאילו הייתי כותב את הרשימה שלי הבוקר, הייתי כותב אחרת. לא עוד רמזים אלכסוניים על כך שמערכת הביטחון אין דעתה נוחה ממחוות לממשלתו החדשה של אבו-מאזן, כי אם אמירה מפורשת שמערכת זו תעשה כל מה שאפשר כדי שאבו-מאזן לא יצליח בתפקידו ולא יוכל להצליח. כלומר, זאת היתה מן הרגע הראשון תחזיתה של מערכת הביטחון, עכשיו היא משתמשת באמצעים הנתונים בידיה כדי שתחזיתה תתממש. יום החמישי השחור בעזה, שבו הרגו כוחות צה"ל בעזה 15 איש אישה וילד (מספר זמני) בא להמחיש לפלסטינים שאולי לחמאס אין סיכוי, אבל לאבו מאזן בוודאי ובוודאי שאין סיכוי.

    למכירת המסר העבש של מערכת הביטחון התגייס ויצא מתהום הנשייה שאליה ירד מי שהיה שר הביטחון פואד והתייצב בטלוויזיה עם המסר הזה: מה אתם חושבים, כשיש "פצצה מתקתקת", מחוות או לא מחוות, אנחנו לא יכולים לעמוד מן הצד וחייבים לפעול מייד. פצצה מתקתקת? – מיי פוט! על אחד משלושת האחים שהריגתם שימשה עילה לרצח המוני של תושבי הבית שבו התגוררו נמסר כי הוא "היה אחראי לפיגועים באוטובוסים בשנת 1996″, כלומר לפני יותר משבע שנים! כל הזמן הזה המשיכה הפצצה הזאת לתקתק ופתאום נזכרו בה עכשיו?

    רבותי, חזאי מערכת הביטחון. אתם צודקים, אנחנו טעינו. אין סיכוי לשלום. כל זמן שאתם ממונים על ביטחון ישראל, באמת אין שום סיכוי לשלום. אתם כבר תדאגו – יש לכם דרכים בדוקות ומנוסות! – שלא יהיה סיכוי.

הגיבו לשי

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים