הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-2 במאי, 2003 2 תגובות

אפילו אלוף בן, פרשן קצת פחות מתקרנף ממרבית חבריו, סבור שראש הממשלה אריאל שרון "רשם הישג גדול" מעצם העובדה שאבו מאזן הצליח להרכיב ממשלה ברשות הפלסטינית. שרון לא ויתר, יודע בן לספר, עד שהכניע את ארצות הברית, אירופה ומדינות ערב, ובעצם הכריח אותם ללחוץ על יאסר עראפת ל"זוז הצידה". כבר התרגלנו לשטחיות התהומית של עיתונאים, אפילו ב"הארץ", וקשה לומר שאלוף בן חצה גבולות שטרם שמענו עליהם. שרון, בהיסטוריוגרפיה החדשה של "הארץ" (אחרי הכל, הפרשנות של בן התנוססה בעמוד הראשון במקום בולט במיוחד), הוא כל-יכול. לא עוד מנהיג פרימיטיבי וכוחני, אלא מדינאי גדול, שראשי מדינות תעשייתיות חזקות שוחרים לפתחו ומצייתים לדבריו.

כיוון שלא אורי דן כתב את הדברים, אלא אלוף בן, חזרתי וקראתי בהם כמה פעמים, עד שהפנמתי היטב את המסר. כמו הפרשנים הרפ"יסטיים בשנות השישים, בן מייחס חשיבות עליונה לנושא הפרסונלי, אינו מסוגל לבדוק נושאים מבניים ורעיוניים, ולכן גם מגיע למסקנות קצרות טווח, שאין להן ערך אינטלקטואלי כלשהו. בן סירב לבחון באורח מעמיק את שורשי התנגדותו של שרון לעראפת, ולכן לא הבין, שלשיטתו של ראש ממשלתנו, אבו-מאזן גרוע בהרבה מקודמו. גם המונח "קודמו" הוא מפוקפק, שכן שכנו של בן בעמוד הראשון של "הארץ", דני רובינשטיין, קובע, ובצדק, שעראפת הפסיד אולי במערכה, אבל "כוחו עדיין רב". כיוון שהקריטריון העיקרי של שרון למינויו של מנהיג ערבי כלשהו, שלא לדבר על מנהיג פלסטיני, הוא פוטנציאל השחרתו והשמצתו בעיני וושינגטון ושאר העולם, כדי לא להחזיר שטחים ולא לפרק התנחלויות, אבו מאזן ה"אמריקאי" מזיק יותר לאינטרס של ראש הממשלה. אני מבטיח לבן שתוך שבועות ספורים נשמע על אבו-מאזן "האנטישמי" מחוגי לשכת ראש הממשלה, ומאמרים ברוח זו כבר פורסמו בעיתונות הישראלית.


יש להניח שאבן-מאזן יהיה הקורבן החדש של תורת השלבים של הממסד הישראלי. אחרי ששלילת עראפת הפכה כאן לקונסנזוס לאומי, שגם יוסי שריד הוא חלק ממנו, נסב הקונפליקט לכאורה בישראל סביב ראש הממשלה הפלסטיני החדש. כבר עכשיו קופצים עוזי לנדאו ולימור לבנת מעורם כדי להוכיח לציבור הרחב, שאין שום הבדל מהותי בין עראפת ואבו מאזן. הם, כמובן, צודקים בהחלט. באמת אין הבדל, למעט נושאים סגנוניים, ושני האישים הם פרטנרים טובים לשלום, הרבה יותר מלנדאו ומלבנת עצמם. אבל השרים האלה, שלא לדבר על שרי המפד"ל והאיחוד הלאומי, רק מתחילים במלאכת השחרתו של אבו-מאזן. בשלב הבא תתנהל מערכה תעמולתית מתואמת נגד אבו-מאזן, שתלווה בניסיונות לחבר אותו לאויבי ישראל וארצות הברית בעולם המוסלמי. רק בשלב השלישי תתחיל ההשמצה הפוליטית והפונקציונאלית: אבו מאזן הוא שותף חשאי של החאמס, מסייע לטירוריסטים, מארגן פיגועים. בעצם הוא טירוריסט בעצמו, וכל דיפלומט שיפגוש אותו יהיה בחזקת חשוד באנטישמיות ולא יזכה לראות את זיו פניו של ראש הממשלה בלשכתו. תוך שנה, אולי שנתיים, ישכחו כולם את עראפת, ודווקא אבו-מאזן יהיה אויב המדינה מספר אחת. שרון רוצה לראות משת"פ בראש הרשות הפלסטינית, אבל אבו-מאזן הוא מנהיג פוליטי לאומי, פרו-מערבי, בדיוק כמו עראפת עצמו, לפחות מאז החלטות המועצה הלאומית הפלסטינית בשנת 1988.


למריבה בין "מחנה עראפת" ל"מחנה אבו-מאזן" אין שום ממד רעיוני. ראשי אש"ף פועלים בעולם של אילוצים קשים, בתנאים של התנכרות אמריקאית וחיסול המתחרים על שליטתה הבילעדית של וושינגטון בזירה הבינלאומית. עראפת ואבו-מאזן היו שותפים להחלטה ההיסטורית של אש"ף לנטוש למעשה (אבל לא להלכה) את הניטראליזם ואת העמדות הקלאסיות של העולם השלישי נגד האימפריאליזם ולהצטרף לאורביט האמריקאי. ההחלטה הזו חייבה נטישה הדרגתית של רוב בעלי הברית המהפכניים ברחבי העולם, מלבד אישים כמו נלסון מנדלה מהקונגרס הלאומי האפריקאי, שאימצו מדיניות דומה. עראפת האמין, שהגוש הסובייטי יתמוטט, והבין שהמצב החדש יפגע מאוד בערבים בכלל, ובפלסטינים בפרט. השינוי ביחס לישראל נבע בעיקר מהמהפך הצפוי ביחסי הכוחות בזירה העולמית.


לדעתי הישלה מחנה השלום הציוני את הפלסטינים, שישראל מוכנה לשלם את המחיר תמורת הכרה פלסטינית בישראל ותחילתו של תהליך שלום בין שני העמים. עראפת ואבו-מאזן, ממש כמו אבו איאד ואבו ג’יהד, היו משוכנעים שמנהיגי ישראל לא יחמיצו פריצת דרך היסטורית רק למען ההתנחלויות והשטחים. הם צדקו רק בנושא יצחק רבין, שלפני מותו קלט, שהיחסים החדשים עם מצרים, ירדן, מדינות המפרץ והמדינות הערביות בצפון אפריקה חשובים לישראל הרבה יותר מאשר קרני שומרון או קדומים. אבל המרכז הלאומי על שני אגפיו הצליח לסכל את המשוואה הרציונלית היחידה – כל השלום תמורת כל השטחים – וגרם באורח ישיר לאינתיפאדת אלאקצה.


נכון שאבו-מאזן לא האמין במאבק המזוין, אבל מדובר כאן בניואנסים של טקטיקה ולא בהבדלים אסטרטגיים. לראש הממשלה יש אולי פחות אשליות בקשר לעוצמה הפלסטינית מאשר לראיס, אבל זה לא משנה את אחדות המטרות ואת הקולקטיביות הרעיונית הבסיסית. מנקודת מבט מעמיקה יותר, אין ל"ניצחונו" של שרון שום משמעות. הוא רק סייע למקם בצמרת מדינאי מנוסה, המייצג גם הוא את הבורגנות הלאומית הפלסטינית. יש גבול לוויתורים שאבו-מאזן מוכן לעשות, וכמו עראפת, לא מדובר כאן באנטואן לאחד חדש.


כל זמן שהקונסנזוס ברק-שרון-פרס ימשיך להתקיים, אין שום סיכוי להצלחת התהליך המדיני. בשנה הקרובה נחזה במאבקים המגוחכים על המאחזים, ואולי אפילו בהפגנות פרו-ממשלתיות של תנועת השלום המתנות נגד "הימין". אבל גם אבו-מאזן לא יכול לחיות עם קרית ארבע, או עם אריאל, והנושא המרכזי הזה בקושי זוכה לדיון רציני אצלנו. כל זמן שהפרשנות המדינית בתקשורת שלנו תחקה את מדורי הרכילות, ולא תעסוק במגמות אלא רק באנשים, אין סיכוי שאזרחי ישראל יבינו, שהניצחונות הטקטיים הם חסרי ערך כיוון שלטווח ארוך ישראל יכולה לנצח רק במערכה זו או אחרת, אבל לא להכריע את העולם הערבי.


שבחי אל-קודס


באליטות הפלסטיניות התחדש לאחרונה הוויכוח הישן על ההשתתפות בבחירות למועצת העיר. הטיעונים מוכרים עד לעייפה: רבים סבורים, שעצם ההשתתפות תהווה הכרה בסיפוח החלק המזרחי של העיר, וניצחון גדול לכיבוש. אחרים טוענים שהערבים מנחילים לעצמם תבוסה, בעצם סירובם לממש את כוחם האדיר בעיר. אם שליש מחברי המעוצה יהיו פלסטינים, יוכלו הנציגים להטביע את חותמם על העיר, להגן על האינטרסים של שולחיהם, וגם לערער על ההגמוניה של ישראל הימנית והכובשת בעיר.


בעבר ניסה הממסד לעודד השתתפות ערבית בבחירות, בעיקר כדי לחזק את כוחו של טדי קולק הפטרנליסטי, בטענה המגוחכת והכוזבת שמדובר בפוליטיקאי מתון בנושא הלאומי. למעשה היה קולק קולוניאליסט בעל הכרה, תומך נלהב ואידיאולוגי של משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, וחבר קרוב של ראשי הריאקציה הימנית במערב. יחסו לערבים במישור המעשי היה גרוע מזה של אהוד אולמרט. רק בישראל אדם כזה נחשב לליברל, ואפילו ל"שמאלן". אבל גם בימי טדי היתה ההצלחה זעומה. רק מתי מעט הגיעו לקלפיות, בעיקר פלסטינים התלויים בעיריה לפרנסתם. גם הניסיונות של סיעות שמאל להשיג תמיכה פלסטינית כשלו. בזמנו ניסה ידידי אורנן יקותיאלי ז"ל לחזר אחרי הפלסטינים בעיר, אבל מרצ של אז דרשה להכיר ב"ירושלים המאוחדת תחת ריבונות ישראל". כשהקים סיעה עצמאית נאלץ להתפשר עם ביטחוניסטים ואנשי המרכז הלאומני. גם שני ניסיונות להריץ את הד"ר יעקב ארנון למועצה (ב-1978 הייתי מעורב בכך אישית, כראש מטה הבחירות של ארנון, איש של"י) לא צלחו.


יתכן שהמצב הכללי באזור בשנת 2003 מחייב עיון מחדש בעמדה המסורתית הפלסטינית להחרים את הבחירות. הממסד הישראלי השתנה, נטש את הצביעות ופנה לברוטאליות מפחידה, וגם עמדתו כלפי השתתפות פלסטינית בבחירות היא עתה עויינת. "אחדות ירושלים" הפכה להיות פיקציה, לא רק בעיני אנשים כמוני, ומעורבות פלסטינית פעילה בניהול ענייני העיר תחזק את השמאל היהודי החלש, ותהפוך על פניו את מאזן הכוחות בעיר. הפלסטינים במזרח העיר מסוגלים בהחלט להרכיב רשימה אטרקטיבית ומרתקת, שתאבק לא רק למען שוויון אזרחי ולחלוקת המשאבים, אלא גם כדי להשיג יעדים מדיניים.


מי שמאמין ששלום תלוי גם בהסדר פוליטי בעיר, יקבל ברצון את הריענון החשוב הזה ויראה בכך התגשמות מאוויים דמוקרטיים של יהודים וערבים כאחד. יתכן שלטווח ארוך נשיג בכך גם אחדות אמיתית. לא של סוס עם רוכבו, אלא של בני אדם שווים ובני חורין. ממילא ירושלים אינה יכולה להיות נשלטת על ידי עם אחד, או דת אחת.


כמובן שהשתתפות פלסטינית בבחירות יכולה להצליח, רק אם רוב מאסיבי בעם הפלסטיני יתמוך ברעיון, ויסייע להרכיב רשימה מגוונת ומרשימה למועצה. קריאת התגר על היומרה הדמוקרטית של שלטונות הכיבוש, תעורר הד בינלאומי נרחב. זה טוב לפלסטינים, וטוב גם לישראלים המאמינים בשלום אמת, בלי כיבושים ובלי סיפוחים.

תגובות
נושאים: מאמרים

2 תגובות

  1. שלמה הגיב:

    חיים

    התבלבלת קצת זאת לא פרשנות כדורגל.

    בחירה בדרך הטרור זאת לא טקטיקה זה חיים של הרבה יהודים והרבה מאד ערבים.

    ערפת התגלה כמנהיג כושל ומושחת .

    מערכת המשפט שהקים מושחתת .

    מערכת הכספים מושחתת. הידעת שכספים של יפן לא הגיעו לערבים כי הם לא היו מוכנים להכין דוחות ולשמור על שקיפות.

    למרות שלא בחרתי בשרון יש צדק בעמדתו להחליף מנהיג פלשתנאי כושל.

    והלואי ואבו מזן יהיה הבן גוריון של הפלשתנאים.

    לגבי עיתון הארץ שאני קורא שלו הרבה שנים חשוב שלא תחזור תקופת ביבי שמרוב שחור לא ראו גוונים של אפור.

    גם אם הממשלה היא ממשלה לא מהצד שלי צריך לנסות לנתח את מעשיה בצורה אובייקטיבית.

  2. לדבר אמת הגיב:

    ברעם מתאר את הישראלים כאכזריים וכושלים ואילו הערבים כטלית שכולה תכלת . הלואי שהיה ברעם ערבי אחד . הרי האינטיפדה שפרצה לפני יותר משנתיים לא הביאה לתוצאות כלשהן מלבד הרוגים משני הצדדים .
    האם על מתכנן אינטיפדה זאת לא מוטל האשם ?
    האמונה וההערצה המוחלטת לראיס שאשתו מבלה בקניות בפאריס ממש מבחילה .עראפת הצליח להקים אוסף כנופיות שלהן נשק רב . כאשר תפסק המלחמה נגדנו יתחילו להלחם בינן לבין עצמן על השלטון . המשטר שיקום לבסוף ודאי לא יהיה שמאלני – דתי או לאומני . ברעם אז מה אתה קופייץ ומתלהב ?

הגיבו ללדבר אמת

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים