הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-5 במאי, 2003 6 תגובות

השביתה הכללית שיזמה ההסתדרות בשבוע שעבר נחלה כשלון חרוץ. היא לא הצליחה למנוע מהתוכנית הכלכלית לעבור את אישור הכנסת בקריאה ראשונה, ואף לא הצליחה לכפות על האוצר שום התחייבות לפשרה משמעותית לקראת המשך הליך החקיקה. תוך יומיים הוציאה דעת הקהל הלא מפרגנת את הרוח ממפרשיה. לתקשורת היה תפקיד מרכזי בהסתת הקהל כנגד השביתה. כך למשל כותרת משנה בעמוד הראשון של ‘ידיעות אחרונות’ ביום ששי: "אחרי 48 שעות שביתה, אפשר לנשום לרווחה: נמל התעופה, מערכת החינוך והבנקים חוזרים לעבוד"; כאילו מדובר בווירוס הסארס שנשק לחופי ישראל, אך פנה ברגע האחרון לכיוון קפריסין.

הצלחת שביתות תלויה בדעת הקהל. אם הציבור תומך בשביתה היא מצליחה, ואם הוא מתנגד לה היא נכשלת. את השביתה אפשר לתפוס כ"כלי נשקם היחיד של העובדים במאבקם המוצדק כנגד המעסיקים הגדולים והממשלה המונחת בכיסם" או כ"פגיעה חמורה וחסרת אחריות של עובדים מפונקים וגזלנים במשק ובציבור; פגיעתו של ‘האיש השמן’ ב’איש הרזה’". בימים אלה מתקבלת ללא עוררין הגרסה השנייה. קשה לשמוע "ברחוב" אנשים מתבטאים בעד השביתה. 


האם יש הצדקה לשביתה במצבנו הנוכחי? נציג תחילה את הנאראטיב (סיפר) השמאלי, שבו אוחזות כיום, בהכללה, שתי קבוצות בחברה הישראלית: העובדים שעומדים להיפגע ישירות כתוצאה מהתוכנית, ואזרחים בעלי השקפת עולם המוטרדת משאלות של שוויון (השקפה ‘חברתית’). האינטרס של שתי הקבוצות האלה מביא אותן לאמץ את הסיפר הבא: 


התוכנית הכלכלית שאושרה בכנסת בקריאה ראשונה, היא רק עוד שלב במגמה ארוכת הטווח שמונהגת בישראל בעשרים השנים האחרונות, של ניאו-ליברליזם קיצוני של הכלכלה והחברה. ראשונים לשלם את המחיר היו השכבות הנמוכות, בעיירות הפיתוח והשכונות, שאיבדו את מקומות העבודה שלהם כבר בשנות ה-80 וה-90 התשעים המוקדמות, והפכו – כחמישית מאוכלוסיית המדינה – לעולם תחתון: מבחינת מקומם ביחס לקו העוני ומבחינת מעמדם החברתי. הנסיגה החברתית הזאת קיבלה את ביטויה הפוליטי הרגרסיבי בדמות מפלגות כגון ש"ס או הימין הקיצוני, שאספו תחת כנפיהם את אלה (במידה שאינם ערבים) שהחברה התנכרה אליהם.


בשנות ה-90, ובייחוד לקראת סופן, החל הכרסום הכלכלי והמעמדי להתפשט כלפי מעלה, לעבר מעמדות הביניים. כיום מעמד הביניים הולך ונשחק, הולך ומתרחק ממה שקודם היה מובטח: חיים נוחים יחסית, שליטה בחיים אלה, תוכניות לטווח ארוך, תחושת שייכות ומעורבות חברתית, ביטחון סוציאלי. יחד עם היעלמות המאפיינים האלה נעלמות גם המתינות הפוליטית, הסובלנות כלפי האחר (הערבי, החרדי, המהגר, הישראלי האחר), והיכולת לשמור על ביקורתיות כלפי השלטון והתקשורת. באין ביקורת ציבורית, הדמוקרטיה הופכת לפרוצדורה ריקה מתוכן ממשי; באין ביטחון סוציאלי, הכיבוש הופך לבלתי פתיר; באין סולידריות, החברה מתפרקת ממעשי שחיתות ואלימות.


התוכנית הכלכלית העכשווית מהווה קפיצת מדרגה משום שהיא פוגעת ישירות בעבודה המאורגנת בישראל, שהיא חלק מרכזי במעמד הביניים. כפי שמרבים לציין מבקריה, התוכנית הזאת נועדה לשנות שינוי יסודי את מבנה יחסי העבודה בישראל, כלומר להחליש את העובדים בעלי הזכויות, לפגוע בתנאים שלהם ובכושר המיקוח שלהם. לעובדה כי באותה תוכנית חירום, גם מורידים מסים לבעלי ההכנסות הגבוהות, יש ערך מעשי והצהרתי לאמור: ‘אנו מטילים את כל יהבנו על בעלי ההון הפרטי. לא עוד מדינת רווחה, לא עוד מעורבות. הפתח היחיד להתקדמות מעתה היא היוזמה הפרטית נושאת הרווח’.


למרות שהם לא מוצגים כך, האינטרסים של היוזמה הפרטית הם אינטרסים הפוכים מאלה של העובדים. יוזמה פרטית מעדיפה שוק עבודה "גמיש": עבודה לא מאורגנת, נטולת כוח מיקוח. כך מושגים שכר נמוך, תנאי עבודה פחותים, העדר מחוייבות של מקום העבודה כלפי עובדיו, ובקיצור, עבודה זולה. עובדים זולים טובים לעסקים (בטווח הקצר), אך אינם יכולים להרכיב חברה אזרחית במובן המערבי של המלה. 


בעשור האחרון ההון הוא מנהלה הבלתי מעורער של חגיגת הכוח בישראל. הודות להפרטה הוא שולט ישירות במקומות העבודה, באמצעי המימון ובאמצעי התקשורת, ובעזרתם, שליטתו בפוליטיקה היא בלתי נמנעת. שלוחיו כבשו את בנק ישראל, גוף עוקף דמוקרטיה, ואת משרד האוצר, שפקידיו צוברים כוח עצמאי גדל והולך. 


הכוח היחיד שיכול להתנגד לאינטרסים של ההון היא העבודה המאורגנת. הנשק העיקרי שלה הוא אי שיתוף הפעולה, כלומר השביתה. אם העובדים לא ישבתו כאשר פוגעים בזכויותיהם, איש לא יוכל למנוע זאת, ובאופן הדרגתי תעלמנה זכויות אלה בהתאם לאינטרס הבסיסי של ההון. עד כאן הסיפר של העובדים. על מנת שמאבק העובדים יצליח, צריך שההמונים יאמצו סיפר זה או לפחות חלק ממנו. לא צריך להיות מומחה כדי להבחין שבישראל כיום, זה כלל איננו המצב. להלן מבחר מן האמיתות המקובלות כיום תחתיו:



  • "העובדים המאורגנים (‘הוועדים הגדולים’) סוחטים לעצמם משכורות מופקעות, על חשבון הציבור"
  • "המגזר הציבורי איננו יעיל"
  • "הקטנת המגזר הציבורי תחדש את הצמיחה"

עובדי הוועדים הגדולים (שרבים מהם אקדמאים ועובדים מקצועיים ברמה גבוהה) מרוויחים שכר ממוצע שנע בין 11 ל-16 אלף שקל בחודש, ומכאן שהם משתייכים בממוצע לעשירוני השכר השמיני והתשיעי בישראל. הבכירים בקרב עובדים אלה מרוויחים בממוצע כ-35 אלף שקלים – רמת שכר של עשירון עליון (בחלקו הנמוך). לעומתם, 70% מהאוכלוסיה בישראל מרוויחה פחות מהשכר הממוצע במשק – 7,000 שקל. הרחק משם נמצא המאיון העליון, אשר משתכר בממוצע כ-110 אלף שקלים בחודש (לא כולל הכנסות מאד מאד משמעותיות מהון), ובקרבו לא ניתן למצוא אף לא עובד ציבור אחד.


כאנשי העשירון השמיני, תשיעי ועשירי, מהווים העובדים המאורגנים את עמוד השדרה של המעמד הבינוני בישראל. אף אחד מהם איננו מיליונר, והמשכורת שהם מרוויחים רחוקה מלהיות אסטרונומית. זו משכורת שמאפשרת חיים נוחים ולא יותר מכך (היא מאפשרת קניית דירה למשל, בלא פחות מעשרים או שלושים שנות עבודה). למשכורת כזאת צריך לשאוף שכל עובדי המשק יזכו! במקום לנסות ולשאוף ליעד הזה, חותרת התוכנית הכלכלית לכיוון ההפוך, לצירוף עובדים אלה לקהל הרחב והמתוסכל של העבודה הבלתי מאורגנת וספסרות כוח האדם, שחיה חיים קשי יום. לא פחות מכך, נראה שהתוכנית מיועדת לנשל את העובדים האלה מהעוצמה הפוליטית שארגונם מקנה להם.


מי שיהנה מאובדן העוצמה הזאת, ומי שישלשל לכיסו את השכר שיתפנה במבחר דרכים, יהיו המאיונים העליונים, אלה שהתקשורת משתמטת בעקביות מהערעור על זכותם לשכר מופקע. מי שלא מאמין שזה מה שיקרה, שינסה להסביר באמצעים אחרים את המגמה הברורה מאד שנמשכת ללא הפרעה זה 15 שנה, של התרוששות הציבור הרחב מזה, ושל התעשרות בלתי מרוסנת של אליטת הון ומנהלים בכירים, מזה.


הטענה כי את משכורות עובדי הציבור משלם הציבור הרחב, בעוד שאת הרווחים של המגזר הפרטי מממן מישהו אחר, היא טענה מסולפת. ניסיון ההפרטה מראה, כי אם למשל תופרט חברת החשמל, חשבונות החשמל לא יהיו נמוכים יותר, הרבה פעמים בדיוק להפך: ב-15 שנות הפרטה הפכה מדינת ישראל לאחת מהמדינות בעלות יוקר המחיה הגבוה בעולם. במקום לממן שכר ממוצע של 20 אלף שקל ל-14 אלף עובדים, יממנו חשבונות החשמל שכר נמוך לעובדים שעברו תהליך של "התייעלות" ו"הגמשה", ורווח שמן לבעלי מניות מעטים – שאת זהותם אפשר לנחש כבר עכשיו: אריסון, דנקנר, פישמן, עופר או כמה שמות אחרים. מבחינת איכות השירות, חברת החשמל היא דווקא דוגמא טובה לחברה ציבורית שמספקת שירות מצוין.


שר הפנים אברהם פורז (שינוי), המנהל כבר שנים מלחמת חרמה נגד חברת החשמל אומר על עובדיה, כחושף אמת מזעזעת, שהם עושים בה כבתוך שלהם. עובדי חברת החשמל לפחות נתונים לביקורת ציבורית, לביקורת מבקר המדינה, ולפיקוח מחירים ממשלתי. אם החברה תופרט, כלומר תהפוך לקניינם הפרטי של בעלי המניות שלה, הרי מתוך הגדרה יעשו בה אלה כבתוך שלהם, מבלי שאיש יוכל להרים גבה. אם מנהלה ישכיל להגדיל את רווחיה על ידי הגדלת תעריפי החשמל למשל, הוא עוד עשוי לזכות בתואר "איש העסקים המצטיין של השנה", לבונוסים בגובה של מיליונים, ואולי לבסוף גם בפרס ישראל.


אין בדברים האלה כדי למנוע ביקורת מעובדי חברת החשמל. גובה המשכורת שלהם נתון ביחס הפוך, כלומר בניגוד אינטרסים, עם גובה חשבונות החשמל. אין זה מן הנמנע שהממשלה צריכה, מתוך התבוננות בתמונה הרחבה, להקטין באופן זמני או קבוע את התעריפים (ואת השכר), ולהקל כך על הציבור. גם מפערי השכר בתוך חברת החשמל, ומהתופעה של אוכלי חינם בקרב עובדי החברה אין לחסוך ביקורת, ואפשר לדרוש את תיקונם באמצעות התערבות חיצונית. חברת החשמל אכן לא שייכת לעובדיה אלא לציבור. עם זאת, הציבור יאבד את אחיזתו בה, וגם את זכות הביקורת, מרגע שהחברה תופרט.


לגבי סיכויי הצמיחה, לעובדה כי ציבור ישראלי רחב מתרושש והולך, וכוח הקנייה שלו יורד בהתאם, שמור מקום של כבוד בין הסיבות למשבר. התוכנית הכלכלית עומדת להקטין את השכר של המעמד הבינוני, ובאמצעות הקיצוץ במסים, להגדיל את השכר של העשירון העליון. "הבעיה" עם העשירון העליון, שהוא לא מוציא את כל משכורתו על צריכה, בשונה מבעלי שכר נמוך יותר. על כן, חלק קטן יחסית מתוספת השכר של האמידים, יתרום להגדלת הביקושים במשק, ולהמרצתו. מיותר לציין שהתופעה של הוצאת כסף לחו"ל, שהליברליזציה המתוכננת בשוקי המט"ח עומדת להעצים עוד יותר, היא נחלתם הבלעדית כמעט של הנהנים מקיצוץ המס.


"השביתה פוגעת בציבור ובמשק, זה חוסר אחריות לשבות בתקופת משבר"


בכל מדינה מערבית, כאשר מישהו עומד לפגוע בזכויותיהם של העובדים זכותם לשבות נחשבת לזכות דמוקרטית. מי שפוגע בעובדים בתקופת משבר לוקח על עצמו את האחריות להשבתת המשק.


ההיגיון הזה ברור לחלקים גדולים מן הציבור במדינות אירופה, שם יש מסורת ארוכה ומפותחת של מאבק עובדים. רבים שם האנשים אשר חשים אמפטיה כלפי מאבק זה, מבינים את שורשיו, מבינים את חשיבותו לגבי כלל החברה, ונכונים לפיכך לשאת באהבה את אי הנוחות הכרוכה בו. 


בישראל רוב הציבור מוסת כבר שנים על ידי התקשורת נגד העבודה המאורגנת. המשכורת שלה נתפסת כגזלה, עובדיה כעצלנים ומנהיגיה כבריונים או כפוליטיקאים אופורטוניסטים. לא משנה עד כמה תיפגע, הציבור מעדיף שתיפגע עוד. על פרגון למאבק הכרוך בקורבן אישי אין מה לדבר. 


"עמיר פרץ מונע משיקולים פוליטיים"


ואיזה פוליטיקאי לא? אין מנהיגים של קבוצות פוליטיות שאינם עסוקים בהישרדות, ואם אפשר בהתחזקות. לעצמם הם מצדיקים זאת כחלק ממילוי השליחות שלהם. כאשר עמיר פרץ יצא נגד הפיטורין בבנק הפועלים, במהלך מערכת הבחירות האחרונה לכנסת, עטו עליו העיתונאים כעל מי שפועל משיקולי מערכת בחירות. קשה להאמין שפרץ לא היה מודע בעצמו לכך, שהקמפיין נגד שרי אריסון מקדם את סיכוייה של "עם אחד" בבחירות. ייתכן מאד שהוא אף הפנה משאבים לקידום אפיק הפעולה הזה, על חשבון אפיקים אחרים. האם מישהו מכיר פוליטיקאי שלא היה פועל כך? האם יש בדבר כדי לגרוע מצדקת המאבק בפיטורין ההם? 


במשך שנים משמיצה התקשורת את פרץ, עד כדי הפיכתו לאחד האנשים השנואים במדינה. הישראלי הממוצע, בדרך כלל נטול ביקורתיות מינימלית כלפי מניפולציות שקופות בתחום הסכסוך הישראלי-פלסטיני והחברה, אומן להיות מומחה ביקורתי בכל הנוגע לעמיר פרץ. כולם קוראים את מהלכיו כספר פתוח, כולם מתמחים בחשיפתו ונוטלים חלק בחגיגת הוקעתו. אם עשירית מאור הזרקורים הביקורתי שמופנה כלפיו על ידי התקשורת, היה מופנה כלפי מהלכיה של האליטה המבקשת להשאיר את ישראל בשטחים, או כלפי יחסי הון-שלטון, מזמן כבר היינו חיים באוטופיה.


קשה להאמין עד כמה יכולה להיות המציאות החלופית שמייצרת התקשורת רחוקה מהמציאות בשטח; עד כמה תדמית יכולה להיות מסולפת ביחס למקור. אין אני טוען שעמיר פרץ הוא אחד מל"ו צדיקים, אך בהחלט אני טוען, שבייחוד במקרה שלו, צריך להיזהר מאד ממה ש"ידוע" עליו וממה ש"בטוח" לגביו.


"ההסתדרות דואגת רק לוועדים החזקים, ומפקירה את העובדים החלשים"
 
מה שנכון נכון, אבל למה הביקורת? מפני מי מפקירה ההסתדרות את העובדים החלשים? מדוע היא צריכה לשאת באחריות לפגיעה בהם, במקום הפוגעים? אם במאבק של העובדים החזקים היא נכשלת, והיא הגוף המותקף ביותר בפוליטיקה, כיצד תוכל להגן גם על העובדים החלשים? איזו מנהיגות פוליטית בארץ עושה משהו בשביל מישהו שלא תומך בה אלקטורלית או בדרכים אחרות?


למרבה הצער ההסתדרות אינה סוציאליסטית כפי שהיא טרייד-יוניוניסטית. היא החמ"ל והבריון ששומר על זכויות הוועדים שתומכים בה ומממנים אותה, יותר מאשר סוכנות לצדק חברתי. לפחות כל עוד התמיכה שהיא זוכה לה בציבור כה מזערית, אין לה סיכוי לחרוג מעמדתה הנוכחית ואין טעם, ואפילו זכות מוסרית, לתבוע זאת ממנה.


"ההסתדרות מקצצת בשכר עובדיה שלה, ומפטרת חלק מהם"
 
למרבה הצער ההסתדרות היא גם יחידה כלכלית הפועלת בשוק חופשי, ואין היא מסוגלת להתקיים ללא איזון תקציבי. מתוך כך היא לא יכולה להימנע, אם מתעורר בכך צורך, ובהנחה שאין הדבר נעשה על מנת לפטם את בכיריה, מקיצוצי שכר ומפיטורין בחצר האחורית שלה. אולם ההשוואה בינה לבין המדינה כולה היא השוואה מסולפת.


המדינה בשונה מההסתדרות, ובשונה מיחידות כלכליות אחרות – ציבוריות או פרטיות – היא יחידת על פוליטית האחראית לתעסוקה, לרווחה ולחיים טובים עבור כל תושביה כולם. ברשותה של המדינה, כמנהלת עליונה של החברה כולה, הסמכות הפוליטית לנקוט כל אמצעי שיידרש ובלבד שהוא מקדם את הרווחה הכללית. ככזאת, ובשונה מן ההסתדרות, המדינה לא פועלת תחת מגבלותיו של שוק חופשי. היא זאת שאחראית על השוק החופשי, והיא זאת שבכוחה לקבוע ולשנות את כללי המשחק בהתאם לצרכים המתעוררים. כל עוד קיימים פערים גדולים כל כך בחלוקת המשאבים בישראל, וכל עוד חלק גדול כל כך מתושביה סובל, ראויה המדינה לביקורת נוקבת, ואין היא יכולה להסתתר מאחורי האידיאולוגיה של השוק החופשי כדי לחמוק מביקורת זו.

תגובות
נושאים: מאמרים

6 תגובות

  1. דוד איתן, ביטול מוסד הקביעות הגיב:

    לאריק,
    יתכן שבעולם אידיאלי אין צורך במוסד הקביעות אולם בחברה הישראלית מינויים ופיטורים ללא קביעות יהיו מבוססים בעיקר על כוחניות, שיקולים אישיים, פוליטיקה אירגונית , פוליטיקה חוץ ארגונית ,קשרי משפחה , עדתיות ועוד שיקולים זרים שכלל אינם מתייחסים לכישורים ולאופן התיפקוד, לכן, במציאות הישראלית יש צורך במתכונת כזו או אחרת של מוסד הקביעות.
    שיקול נוסף הוא שבארגונים שבהם הנאמנות האישית לבוס יותר חשובה מטובת הארגון, אנשים ללא קביעות נוטים יותר לא לומר דעתם האמיתית והארגון מפסיד רעיונות ולא מונע תקלות אותן ניתן היה למנוע.
    אני מציע שיהיה הליך שיאפשר פיטורים של עובדים שעיסוקם אינו נחוץ ושל עובדים רשלניים אולם לא פיטורים שרירותיים על ידי ההנהלה/ה"בוס". אני מציע להקים מוסד בוררות שיאפשר במקרים חד משמעיים שיוגדרו מראש, פיטורים של עובדים כאשר לעובד ינתן מספיק זמן לערער על ההחלטה.כמו כן יש לתת לכל עובד המפוטר חופשת הסתגלות של בין 6 ל 12 חודשים (לא ניתן להתבסס על דמי האבטלה ) ביטול מוסד הקביעות במציאות הישראלית, בלי הסדרת חלופה נאותה והוגנת שתבטיח הליך הוגן ותקין, יגרום לרמיסת אישיותם וכבודם של העובדים. לא הייתי רוצה לחיות בחברה כזו

  2. דובר אמת הגיב:

    המאמר הארוך והמפורט " שוכח " כמה דברים . ( אולי לא נוחים ? ) . הפרטת השיחות הבין לאומיות הורידה את מחירן בעשרות אחוזים . כנ"ל הטלפונים הסוללריים . הפרטת התחבורה הציבורית – החברות החדשות לוקחות מחירים זולים יותר .בכל שטח שבו המונופול נשבר המחירים יורדים וזה לטובת הציבור . כמו כן מתעלם הכותב מן התופעה הברוכה לכשעצמה של קביעות וביטחון בעבודה לכך שאין אפשרות לפטר אדם בעל קביעות למרות שאינו עובד ולעיתים אף מזיק למקום העבודה . האמת היא לא שחור לבן יש לטלטל את השירות הציבורי שמוכיח חוסר יעלות קיצונית . לא ניתן להשיג משרד ממשלתי בטלפון , מכתבים לא נענים , עובדים נעדרים ממקום העבודה לאחר שהחתימו כרטיס והסתלקו למקום עבודה אחר . רמת המס הגבוהה מביאה לשוק אפור שאינו משלם מס כלל .
    ההפרטה רק תביא טוב למדינה ולעובדים . הדבר מרעיד את הגופים המונופוליסטיים ואת הועדים הגדולים – איש ועד הפך מקצוע , הוא כבר לא עובד , מקבל משכורת גבוהה ורוצה לשמור עליה .המדינה הוכיחה בחברות הממשלתיות כי אינה מסוגלת לנהלן כלכלית . השיטה הסוביטית שהמדינה היא המעסיק נחלה כשלון חרוץ , ודאי כסטודנט למדת על זה . בגדול כיוון ההפרטה והורדת המיסים ינחל ניצחון וביחד עם משא ומתן לשלום לא בזבנג וגמרנו יביא למשק משגשג ומנצח למגינת לבך .

  3. ד"ר ליאור גרינפלד הגיב:

    המאמר השמאלני הזה לוקה בכל מחלות השמאל. ראשית הוא מפריח סיסמאות שאין בהן שום קשר למציאות. למשל בשנות השמונים והתישעים לא היה שום ליברליזים קיצוני.ליברליזים זה מאופין למשל ע"י ההפרטה,וממשלות הליכוד עשו פחות ממשלת העבודה של רבין בתחום זה.
    שנית,אין בישראל שום מחשבה ליברלית ראדיקלית (קיצונית), כי מפלגות שכאלו, וכל המפלגות הכביכול ליברליות,חסרות פרוגרמה כזו.
    הליכוד ושינוי אינן מפלגות ניאו ליברליות.
    בישראל חסרה חשיבה ימנית ליברלית אשר תשאף ליישם את העקרונות הבאים:
    הקטנתה של מעורבות הממשלה בחברה האזרחית.
    ביטול וצימצום משרדי הממשלה. אין צורך שהממשלה תעסוק ב: תקשורת,קליטה(תחום ששיך למשרד הפנים),דת,מסחר,תעשיה,שלא לדבר על שרים ללא תיק.
    הממשלה צריכה להפריט בבורסה את החברות הממשלתיות
    הממשלה צריכה להחליף את הביטוח הלאומי בביטוח חובה פרטי או ציבורי של האזרחים בקרנות או בקופות גמל.
    צריך לשנות מהיסוד את מנהל מקרקעי ישראל ולהפריט אדמות בצורה מאסיבית ורק את האדמות הציבוריות (ריאות ירוקים,רזביה קרקעית,מחנות צבא) יש לשמור בניהול לטובת הכלל.
    יש לבטל את מס ההכנסה על כל מערכת הפטורים הנלוות אליו.
    אגב חברת החשמל,יש להפריטה, הכותב לא מודע עד כמה הציבור הינו "פרייר" ומשלם עבור ביזבוזי ענק ופנסיות מופרזות של איגוד המפיונרי הגדול במדינה!
    במקום להפריח סיסמאות מבית המדרש הקומוניסטי, יש לבקר את המציאות. לפי הכותב , ספק אם לומדים משהו משמעותי חדש באוניברסיטה ובכיוון הנכון!

  4. להפריט את הממשלה הגיב:

    לשיטתו של המגיב מעלי: הפרטה היא תרופת פלא. אני
    מציע איפה, להפריט את הממשלה ולמסור את נהול המדינה,
    לחברה פרטית – אלא, שזה כבר קורה: משפחות אחדות
    כבר שולטות בנו וגם ה"אופוזיציה" הופרטה: קראתי
    שבני גאון, נבחר ללשכת "העבודה" ושוקל להציג מועמדותו לתפקיד יושב ראש המפלגה המופרטת.

  5. לדובר אמת הגיב:

    קווי האוטובוסים המופרטים היו יקרים יותר מן הממשלתיים כמעט למן היום הראשון. מלבד זאת – קיימים הרבה קווים לא רווחיים כלכלית אבל שימושיים ציבורית שלא יופעלו אם רק תנתן האופציה של שוק חופשי.

  6. אריק הגיב:

    מטרתה העיקרית של ההסתדרות במאבקה נגד התוכנית הכלכלית היא מניעת הפגיעה בתנאי העסקתם של עובדי המגזר הציבורי. פגיעה זו היא לא רק מוצדקת מבחינה כלכלית במצב שבו הכנסות המדינה מצטמקות אלה נכונה מבחינה עקרונית מוסרית. העקרון שכנגדו ההסתדרות מתקוממת באופן החריף ביותר הוא העיקרון המוצדק ביותר אשר כלול בתוכנית זו. מדובר על עיקרון הגמישות הניהולית. עיקרון זה אמור לאפשר להנהלת ארגון ציבורי כלשהוא לפטר או להזיז לעמדה אחרת עובד מסויים על פי שיקולים מקצועיים. דהיינו לפגוע מוסד הקביעות. כל הטיעונים אשר הועלו במאמרים שונים ומשונים אשר מנסים להצדיק את עיקרון הקביעות המתועב הם מופרכים אם לא הזויים. עקרון הקביעות פסול מן הסיבות הבאות (אשמח מאד אם מישהוא יוכל לסתור טיעונים אלו ) . העיקרון מונע אפשרות להפטר מעובד גרוע , חסר יכולת , רשלן או עצלן. או להעביר מתפקידו עובד אשר אינו נחוץ כלל לתפקוד הארגון. כמו כן עצם התודעה של העובד שאין אפשרות לפטרו או להזיזו ללא הסכמתו מורידה ממחויבותו לשמור על רמת ביצועים גבוהה ולהשקיע מאמץ אמיתי בעבודה. מוסד הקביעות בעבודה הוא אחד מן הסיבות העיקריות לרמת הביצועים הירודה ולחוסר היעילות אשר מאפיינים את המגזר הציבור השמן והעצלן.

הגיבו לדוד איתן, ביטול מוסד הקביעות

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים