לא מזמן ציינתי בשיחה שחלק ניכר מהאנשים שבאים מרוסיה בהמוניהם אינם יהודים, ומיד נשאלתי: "מה אכפת לך?" – השאלה הביכה אותי. באמת, מדוע זה אכפת לי? הרי אני חילונית לגמרי והזהות היהודית פחות משמעותית בעיני מן הזהות האנושית והנשית, ובכלל, תמיד האמנתי שרצוי כי המין האנושי יתערבב כך שכל צורות הגזענות והקנאות לא יוכלו להתקיים… בחשבון נפש ומחשבה ממושכת מצאתי שאי הנוחות שלי מקורה בעברה של המדינה.

העובדות ההיסטוריות הן שהמפעל הציוני היה הלכה למעשה מבצע קולוניאליסטי, דחיקת רגליהם של התושבים האוטוכתוניים – היינו העם הפלסטיני – והושבת יהודים במקומם. ההנהגה הציונית ידעה שאלה פני הדברים, אך העדיפה להעמיד פנים שזוהי ארץ ריקה – Terra Nullius בלשונם של קולוניאליסטים ותיקים יותר. כידוע המציאות סטרה על פניהם של המתיישבים, וברגע הקריטי בוצע כאן "טיהור אתני" בקנה מידה גדול.

העובדות ידועות ונשאלת השאלה "איך אנחנו חיים איתן?". אחת התשובות היא זו שנתן אייזק דויטשר, אף שלא היה ציוני כלל וכלל: "קשה להאשים אדם הקופץ מבית בוער אם הוא גורם למי שעובר מתחתיו לשבור רגל". דברים אלה נאמרו זמן לא רב אחרי שהיהודים באירופה נרדפו על נפשם ונשמדו. ואכן, הצידוק המוסרי למפעל הציוני היה הטיעון שהיהודים, כמיעוט נרדף וחסר בית, חייבים למצוא לעצמם מקלט בטוח. זה שהמקום הנבחר היה דווקא פלשתינה, מטעמים של מסורת דתית/לאומית (בצירוף נסיבות בינ"ל מסוימות), היה מזלו הרע של העם הפלסטיני. ציונים בעלי מצפון הבינו זאת וקיוו להקטין למינימום את הפגיעה בבני המקום. היו שניסחו זאת כך: "לעשות שהזאב יהיה שבע והכבשה תישאר שלמה".

חוק השבות נחקק חמש שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה, ולאור הניסיון הנורא של השואה, שבבסיסה עמדה התפיסה הגזענית של הנאצים, לא נקבעו בו קריטריונים ברורים של "מיהו יהודי". למעשה התקבלה ההגדרה הנאצית במהופך: אם אדם שאחד מהורי הוריו נחשב יהודי לצורך רדיפתו, מן הראוי שייחשב ליהודי וימצא בישראל בית בטוח להגנתו. זו היתה נוסחא מעורפלת למדי, אך היא נראתה מובנת והוגנת במושגים של התקופה. היו שהציעו נוסחאות כוללניות עוד יותר. משה שרת למשל, הציע שיהודי הוא מי שנחשב ליהודי ורואה עצמו יהודי.

במאמר מוסגר כדאי לציין שהנאצים שאלו את חוקי הגזע שלהם מחוקי הגזע שחוקקה מדינת וירג’יניה בארה"ב, לאחר מלחמת האזרחים ושחרור העבדים, לצורך סיווגם של אנשים ממוצא אפריקאי. בחוקים אלה, ששורשיהם נעוצים עוד בתקופה הקולוניאליסטית באמריקה, נקבעו הגדרות מדויקות כגון: מוּלאטו – בן להורה שחור והורה לבן; קוואדרוּן – רבע שחור; אוֹקטורוּן – שמינית שחור; ואפילו דרגה נוספת של חלק השישה עשר שחור… במאה ה-20 העתיקה גרמניה הנאצית את השיטה הזו ויישמה אותה לגבי היהודים. לימים, אימצה המפלגה הלאומנית הלבנה של דרום אפריקה אף היא את המודל הזה, והחזירה אותו למטרתו המקורית, היינו, הגדרת אנשים שחורים ו"צבעונים"… עם זאת, יש לזכור שיהדות אינה הגדרה גזעית ממש, כי בניגוד לגזע, יש אפשרות להצטרף לקהילה היהודית – גם אם במאמץ רב ועל תנאי. (מנגד, מי שנולד בה אינו יכול לפרוש ממנה אבסולוטית, כי "מודה ועוזב ירוחם" – כלומר, יהודי שהמיר את דתו יכול תמיד לחזור בו ולשוב ולהתקבל כיהודי).

אבל מזה דורות רבים, הרבה לפני שנחקק חוק השבות, קיימת ההגדרה "יהדות" ששום חוקים חילוניים אינם יכולים לגעת בה. הממונים על ההגדרה הזאת אינם מחוקקים כי אם רבנים, ודווקא רבנים אורתודוכסים. הראייה פשוטה בתכלית: אדם שהרבנות האורתודוכסית מכירה בו כיהודי, שום גוף לא יערער על כך. לעומת זאת, הכרה ביהדותו של מאן-דהו מצד הרבנות הקונסרבטיבית או הרפורמית, או גוף ממשלתי כלשהו, יכולה להידחות על ידי האורתודוכסיה והיא תישאר בלתי שלמה. לפיכך אין פלא שבן גוריון וממשלתו הותירו את הרבנות האורתודוכסית כבעלת הבית בכל הנוגע לענייני הדת היהודית בישראל. בוודאי שהיו גם שיקולים פוליטיים לרוב – הקונסרבטיבים והרפורמים היו פחות ציונים מן האורתודוכסים ולא טרחו להקים מאחזים בישראל במשך שנים רבות; ובלי ספק היה נוח לממשלת מפא"י לעשות הסכמים עם הגוף הדתי החזק במקומותינו. אבל מעבר לשיקולים הללו היתה גם תחושה שהאורתודוכסיה היא "תו התקן" של הזהות היהודית, שאחריו אין עוררין, ואם כבר מדינת יהודים, מן הראוי שבמרכזה יימצא הגוף המוסמך להעניק את תו התקן.

במשך עשרות שנים היה המצב הזה לא נוח, אך לא בלתי אפשרי. פה ושם היו חריקות – למשל, כאשר באו לארץ "בני ישראל" מהודו, והרבנות לא הכירה בהם כיהודים; לבסוף נמצאה פשרה כלשהי והעניין הוסדר בשקט. אבל רוב הזמן ובמרבית המקרים הפער הגדול בין חוק השבות לבין תו התקן לא גרם לזעזועים עמוקים. עד העת האחרונה.

מה שקורה כעת הוא שהמוני האנשים המבקשים להגר מרוסיה או מחבר העמים, מסיבות כלכליות, רואים דלת אחת פתוחה בפניהם – ישראל. ומסתבר שמספיק להצביע על סבא או סבתא, או אפילו אב או אם של הסבים, ממוצא יהודי, כדי להגר לישראל ולקבל אזרחות ישראלית. וכאן נפערות שתי שאלות גדולות. האחת – מה יהיה על אותו צידוק של המפעל הציוני – היינו, מקלט בטוח ליהודים נרדפים? הרי ברור שלפנינו מסה גדולה של מהגרים כלכליים, ולא יהודים נרדפים (אם בכלל יש כאלה בימינו). האם נוּשל העם הפלסטיני מביתו כדי שתוקם כאן ארץ הגירה למהגרים כלכליים – רוסים או אחרים? למעשה לא ירחק היום שכל קבוצה אנושית שמצבה הכלכלי רע, תוכל במאמץ מסוים להגר לישראל – למעט אותה קבוצה אנושית הנמקה במחנות פליטים ברחבי המזרח התיכון – זו שהארץ היתה ביתה מלכתחילה! ובה בשעה ששליחים מישראל מביאים לכאן המוני מהגרים כלכליים משרידיו המתפוררים של הגוש הסובייטי, ממשיכה הממשלה גם בימים אלה ממש להפקיע קרקעות מידי פלסטינים בגבולות הקו הירוק ובשטחים הכבושים, על מנת ליישב עליהן אזרחים לא-ערבים, כולל המהגרים הכלכליים הנ"ל.

שאלה אחרת היא: מה עם תו התקן? מותר כמובן לחילונים – שלא לדבר על המהגרים, שכל רעיון "המקלט הבטוח ליהודים נרדפים" אינו רלוונטי עבורם – לזלזל בדבר ולהצביע על אפשרות של הגדרות רחבות יותר; מותר לאלה שבראש מעיינם הגדלת המסה הדמוגרפית של ישראל נוכח העולם הערבי, לטעון שהזמן יעשה את שלו וכי מיליוני הרוסים והמהגרים האחרים סופם שיהיו ישראלים, וכי הזהות הישראלית יכולה כעת לתפוס את מקומה של הזהות היהודית. אבל כל עוד ישראל מוגדרת כמדינת היהודים, לא נוכל לברוח מתו התקן האורתודוכסי, וכדאי שנביא בחשבון שמי שהדבר בוער בעצמותיו לא יוותר עליו. יתר על כן, נישאר עם הפרדוקס של הפיכת ישראל למדינת הגירה כמו אוסטרליה או קנדה בזעיר אנפין, שרק בניה האוטוכתוניים אסורים בכניסה אליה.

אין לי תשובות לשאלות האלה. אין לי הצעות ריאליסטיות כיצד לפתור אותן. אני יכולה רק להצביע עליהן ולבקש שנכיר בהן וננסה להיות ישרים עם עצמנו. גם אם הממשלה ושאר המוסדות המנהלים את המפעל הציוני מעמידים פנים שאין בעיה. זאת למרות שהם נתקלים בה בצורה בוטה מפעם לפעם; אפילו אדם חילוני כיאיר צבן, בשעה שהיה שר הקליטה, נועץ ברבנות הראשית בשאלת זהותם של עולים חדשים למיניהם. בינתיים הציבור נתפס לסטריאוטיפים, שליליים או חיוביים, של האזרחים החדשים, ואינו מבין שהבעיה אינה "איכותם" של האזרחים החדשים, כי אם טיבה של מדינת ישראל ועתיד הארץ הזו.

Share on Facebook