הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-27 במאי, 2003 4 תגובות

אני כמעט מרחם על ג’ורג’ בוש. לא הייתי מאמין שזה אפשרי. ובכל זאת… המון מזל יש לו, לג’ורג’ בוש. כל ההזדמנויות הגדולות מזדמנות לו בשעה הנכונה. ואיכשהו תמיד הכול מתפספס – איכשהו, "בסופו של יום", כפי שאומרים האמריקאים, הכול נכשל. כשהיה נדמה שכהונתו של בוש נתקעה כבר בתחילתה מחוסר מעש, בא אוסמה בין-לאדן ופוצץ את המגדלים-התאומים. בוש רכב על גל אדיר של פטריוטיזם ותקף את אפגניסטן. הוא כבש אותה במהירות הבזק, כמעט בלי אבדות אמריקאיות, רק בעזרת פצצות מתוחכמות ומזוודות מלאות דולרים. ואז זה התחרבן. בן-לאדן לא נתפס. מנהיג הטליבאן התחמק. במקומם השתלטו על המדינה ראשי-כנופיות, ונוצרה אנרכיה גמורה. המשטר ה"דמוקרטי" החדש, שמינו האמריקאים, נשאר מוגבל לשכונה אחת של קאבול הבירה. לא היתה זו הצלחה "מי-יודע-מה".

משנה מקום משנה מזל. בוש תקף את עיראק "כדי להשמיד את הנשק-להשמדה-המונית" לפני שיופנה נגד אמריקה ויהרוס אותה. מה גם שסאדם חוסיין, כפי שנאמר לעם האמריקאי, "מחובר לבין-לאדן". ושוב, ההתקפה הצבאית הצליחה מעל למשוער: הצבא העיראקי נמס, אחרי שפירקו אותו מראש מאז 1991 מרוב נשקו. המשמרות הרפובליקאים המהוללים התקפלו עוד לפני שראו את החייל האמריקאי הראשון. די היה בפצצות מתוחכמות ובמזוודות מלאות דולרים. ואז, בסוף, בנוכחותם של חמישים עיראקים ומאה עיתונאים הפיל טנק אמריקאי את הפסל של סאדם. אמריקה כולה ראתה והתפעמה. איזה ניצחון!


ואז, גם הפעם, הכול התפספס. הצבא האמריקאי המהולל שכח לתכנן את יום המחרת. השתררה אנדרלמוסיה נוראה. שום דבר לא פעל. האספסוף בזז את רכושו של העם העיראקי: בתי-חולים, בנקים, מוזיאונים, משרדי הממשלה, מפעלי החשמל והמים – הכול, הכול נהרס ונשדד. אף בורג אחד לא נשאר במקומו.


וגם בזה לא די: הנשק להשמדה המונית, אבוי, נעלם. אחרי שכל שירותי-הביון האמריקאים הודיעו לעולם כולו, על כך שהם יודעים בדיוק היכן הוא, אילו סוגים של נשק ביולוגי וכימי וגרעיני, באילו מקומות ובאילו כמויות – כלום. לא נתפס אף גרגיר אחד, אף חיידק אחד, אף גרעין אחד. משמע: כל ההכרזות החגיגיות לעם ולעולם היו מבוססות על שקרים גסים או על השערות פרועות. לא נעים. גם הקשרים של סאדם עם בין-לאדן התאדו. שום הוכחה לא נמצאה וגם סאדם חוסיין עצמו נעלם, כאילו לא היה ולא נברא, כי אם משל היה. נותרו רק האסון לעם העיראקי והאנרכיה, וטעם רע בפה.


מה נשאר? נשאר הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כאן המצב דווקא הפוך. רצו שיאסר ערפאת ייעלם, כמו בין-לאדן וסאדם. הוא לא נעלם. הוא נשאר, ועוד איך. גם החמאס לא נעלם וגם המתאבדים לא נעלמו.


מטה-הקסמים של ג’ורג’ בוש, שאמור היה להשכין שלום, לא פעל. במקום זה התרחשו פיגועים וחיסולים, חיסולים ופיגועים. כותרות יומיומיות על הרוגים – ילדים מכאן ומכאן, נשים מכאן ומכאן. אבל בוש זקוק להצלחה. הוא זקוק לה עכשיו באופן נואש. לכן החליט לעשות מה שעשה קודמו לפניו: להתערב אישית. אומנם, הוא נשבע לעצמו שלא יחזור על השגיאות של ביל קלינטון, אבל עכשיו נאלץ לעשות זאת.


קלינטון הטיל את כל משקלה של נשיאות ארצות-הברית על כף המאזניים, כדי להיכנס להיסטוריה – או לפחות לשורת חתני פרס-נובל. הוא החליט לעשות שלום בקמפ-דייוויד, בכל מחיר. הוא האמין שאהוד ברק באמת יניח על השולחן הצעות מדהימות בנדיבותן. אף שהיה בעצמו שקרן לא קטן (עיין ע’ מוניקה), קלינטון רצה להאמין שאהוד ברק דובר אמת. לא עלה על דעתו שברק, שקרן גאוני, ישים אותו בכיס הקטן. "בסופו של יום" ירד קלינטון מעל הבמה, עלוב ומבויש.


עכשיו זה עלול לקרות ליורשו: ג’ורג’ בוש מעריץ את אריאל שרון. הוא היה רוצה להיות בדיוק כמוהו: לא משתמט כי אם גיבור-מלחמה; לא "הבן-של-אבא" כי אם מצביא מהולל; לא בעל חווה לקבלת-אורחים כי אם בעליה של חווה חקלאית אמיתית, שבנה בכוחות עצמו. נראה היה שג’ורג’ מאמין לאריק. כשאריק אומר שהוא מוכן ל"ויתורים כואבים", הוא מאמין. כשאריק אומר שהוא מסכים למדינה פלסטינית, הוא מאמין. כשאריק אומר שהוא מקבל את "מפת הדרכים", הוא מאמין. כשאריק אומר שהוא יפנה התנחלויות ומאחזים, הוא מאמין. כשאריק אומר שהוא יעזור בכל כוחו לאבו-מאזן, הוא מאמין. לא עולה על דעתו שאריק ידידו, אריק הקצין הישר, יסתכל לו בעיניים ואשקרה ישקר לו בפרצוף.


אבל לאריאל שרון אין חברים – מעולם לא היו לו. אין לו ידידים, ומעולם לא היו. בשביל שרון בוש איננו אלא אמריקאי נאיבי, שצריכים לרמות אותו למען המטרה הקדושה. לעומתו ג’ורג’ בוש הוא אדם דתי. פעם היה אלכוהוליסט קשה, ואז הצליח להמיר את האלכוהול באלוהים. ידידו טוני בלייר הוא אדם דתי. ידידו ולדימיר פוטין אמר לו שהוא אדם דתי. שרון אמנם אינו מאמין באלוהים, אבל הוא בהחלט מאמין שאלוהים הבטיח את הארץ לעם-ישראל. כך בעיני בוש גם אריק שרון הוא אדם דתי ומי שהוא דתי אינו משקר.


שרון אינו חולם ממש לפרק מאחזים, להקפיא התנחלויות, להסכים לגבולות הדומים לקו הירוק. כל עוד דורשים ממנו רק דיבורים, זה בסדר. כאשר ידרשו ממנו מעשים, יעמדו שני הצדדים בפני ברירה קשה מאוד. הברירה של שרון: לריב עם בוש (זה יהיה אסון, מבחינתו) או, לוותר על מה שנראה לו כשליחותו ההיסטורית (אסון הרבה יותר גדול, מבחינתו). הברירה של בוש: לנחול עוד כישלון גדול ולגשת לבחירות כמי שנכשל בכל דבר, כפי שמתחריו יטרחו להבהיר לציבור – או, לריב עם שרון ועם כל השדולה הפרו-ישראלית העצומה, היהודית והנוצרית, ריב שיהיה לו כסם-מוות פוליטי.


מעבר לכל אלה, מזדקרת העובדה שהממשלה הימנית ביותר שהיתה אי-פעם בישראל, קיבלה רשמית את הקמתה של מדינה פלסטינית. אפילו אם אין זה טכסיס, שכוונתו לחבל ולהכשיל, גם אז זוהי עובדה שאין חזור ממנה. כך הושלם המעגל: העולם כולו קיבל את חזון שתי המדינות: גם ארצות-הברית, גם העולם הערבי, גם העם הפלסטיני, ועכשיו גם ממשלת-ישראל.


יש בזה גם קצת סיפוק אישי. לפני 50 שנה היינו קומץ זעיר של ישראלים שדגלנו בפתרון מדיני זה. העולם כולו היה נגד. עכשיו זהו חזון כל-עולמי. עם או בלי בוש, עם או בלי שרון – החזון הזה יתגשם.

תגובות
נושאים: מאמרים

4 תגובות

  1. למתנחלים הידד הגיב:

    בואו הביתה
    אנו כבר לא נומר אף מלה
    לא נהיה רעים
    בואו הביתה
    עוד מעט שוב בוקר יזרח
    ולבד עצוב פה כל כך
    בואו הביתה

  2. ציקו הגיב:

    כתבה משעשעת…
    אהוד ברק השקרן והנוכל
    שרון האבא של הרמאים
    ואילו יאסר ערפאת (אבו עמאר) אדם אמין ישר ספונטני ומעוניין בקשר רציני…

  3. יוסי שורץ בפ הגיב:

    ניתן להבין את הסיפוק שאורי אבנרי חש כאשר המעגל נסגר והעולם כלו כולל בוש מסכימים כי הפתרון לסכסוך בין היהודים לפלסטינים הן שתי מדינות דמוקרטיות ועצמאיות כמובן.
    אולם אבנרי יודע היטב כי אין כל סיכוי שבוש או שרון יאפשרו שחזון זה גם יתממש. ועל כן הוא מסיים את מאמרו במשפט הבא:
    " יש בזה גם קצת סיפוק אישי. לפני 50 שנה היינו קומץ זעיר של ישראלים שדגלנו בפתרון מדיני זה. העולם כולו היה נגד. עכשיו זהו חזון כל-עולמי. עם או בלי בוש, עם או בלי שרון – החזון הזה יתגשם".

    אולם אורי אבנרי שוכח פרט אולי תפל לגבי חזון זה, בנובמבר 1947 המעגל נסגר והעולם כולו קיבל החלטה בדבר הקמת שתי מדינות בפלסטין. ארצות הברית, וברית המועצות ווהנציגות הרשמית של היישוב היהודי כולם הסכימו לפתרון זה, אולם בהסכמה זו לא היה די. מה שקרה אחריה הוא גירוש הפלסטינים וסיפוח שטחים רבים למדינת ישראל.
    יש חזון של מילים ויש מציאות על פני הקרקע של דם המוקז של הפועלים ושל הפלחים ושל העניים.

    "מפת הדרכים" אינה רעיון חדש, בצוורתיה השונות תוכנית זו שאינה שווה את הנייר שעליה היא נכתבה, יורדת עלינו לפרקים ותמיד היא מגיעה לאותו מקום שנקרא שום מקום, כאשר הדרך לאותו שום מקום רוויה בדם של הקורבנות שלה, ההמונים הפלסטינים וגם יהודים רבים.

    השאלה שיש לשאול היא איזה כוחות חברתיים יש להם את האינטרס ואת הכוח לממש חזון שמימי זה והמציאות הארצית זאת הממשית מוכיחה שוב ושוב כי אין כאלו כוחות חברתיים.
    המדינה מפותחת ביותר בעולם מבחינה מדעית וטכנולוגית. כוחות שאילו הם נשלטו בצורה דמוקרטית על ידי ועבור המוני העם, ניתן היה לפתור בהם את כל השאלו של המחסור הקיים, משתמשת בכוחות אלו כדי לכבוש ולבזוז ולרצוח. והאו"ם, המבטא את החזון השמימי חושף עצמו כחותמת גומי של כוחות הכיבוש של ארצות הברית ואנגליה בעיראק. החלטתו האחרונה העניקה את עיראק מתנה כקולוניה לארצות הברית ואנגליה. ובוש מעניק לחברות הגדולות וקודם כל לבכטל שלו רשיונות ניצול ושוד המנוגדים לאמנת ג’נבה הרביעית, לחברות האמריקאיות הגדולות. והמדינות האירופאיות כורעות על הברכיים ומנשקות את רגלי בוש, מארגן מסע הצלב החדש במזרח התיכון. ואחרי עיראק מי תבוא?
    וארצות הברית הזאת אומנם אומרת שהיא בעד פיתרון שיכלול הקמת מדינה פלסטינית, אך היא גם מבינה את הסתייגויות שרון והצורך שלו לבזוז גם את האדמות שנכבשו ב 67
    האם פרושו של דבר שאין כוח שיוכל לעצור אותם?

    בזמן המלחמה המזוהמת כנגד עיראק מליוני בני אדם הפגינו בתנועת השלום ברחבי העולם. הם האמינו כי חזון השלום הוא חזון יפה ועל כן הוא מספיק כדי למנוע את המלחמה, אך הם נוכחו לדעת שחזון זה עניין של מילים, במציאות קובע כוח. תנועת מחאה זו לא מתה גם לאחר נפילת המשטר בעיראק. היא עוררה מספר רב של שאלות בקרב המפגינים.

    ההמונים מסיקים מסקנות מהניסיון. הם שואלים שאלות והשאלה החשובה ביותר שעלתה במוחם היא כיצד אפשר להתנגד לאימפריאליזם? האם ניתן להביסו? התשובה היא כן. אולם לא ניתן להביסו בעזרת רעיונות וצורות מלחמה של העבר. לא ניתן להביסו בעזרת מלחמות לאומיות או טרור אינדיבידואלי או בעזרת רעיונות של פציפיזם בורגני וחזונות שמימיים.
    ניתן להביסו רק באמצעות מאבק מעמדי ומהפכה סוציאליסטית. כל שיטה אחרת נידונה לכישלון.

    הרדיפה אחר שיטות לא נכונות ומדיניות שגויה רק מגבירה את תסכול ההמונים. הם שונאים את התוקפנות האימפריאליסטית ואת הניצול והם מבקשים להשליכו. אולם זאת ניתן לעשות רק באמצעות מלחמה מעמדית. מלחמה שתביא סוף למלחמות שכן ניצחונה יביא סוף לניצול לדיכוי ולאלימות.

    התנאים למאבק זה מתפתחים בכל העולם, בעיראק, במזרח התיכון בארצות הברית עצמה ואף בישראל, כפי שהוכיחה הפגנת הכוח של מעמד הפועלים, יהודים וערבים השבוע בירושלים, וזאת רק ראשית ההתעוררות של הפועלים מהחזונות הבורגניים. האלמנטים של המאבק המעמדי היו קיימים כבר בתנועת השלום בכל הארצות, אולם כאשר המחאה למען השלום נכשלה ולא עצרה את התוקפנות האימפריאליסטית, הגבולות של הפציפיזם הפכו להיות ברורים לאנשים רבים. העובדה היא כי ניתן להגיף את האימפריאליזם רק על ידי השלכת הקפיטליזם עצמו.

    ניצחון המדוכאים במלחמה מעמדית יכולה להתממש רק דרך מהפכה סוציאליסטית. הניצחון של מהפכה אפילו בארץ אחת, במיוחד במדינה קפיטליסטית מפותחת יראה את הדרך לכל האנושות. למרות מכשולים על דרכה התנועה מפיקה לקחים מהניסיון.

    .
    האכזבה בעקבות תבוסת עיראק, במיוחד בקרב ההמונים הערבים לא תמשך זמן רב. לאחר תקופת מה, תתחדש תנועת ההמונים. מוקדם או מאוחר ההמונים ימצאו את דרכם למטרה שדורות של מדוכאים מחפשים. תהיינה בעיות, מבוכות, זיג זגים ואף נסיגות, אולם דרך בית הספר של הניסיון ההמונים יפיקו לקחים.

    האימפריאליזם האמריקאי, בדומה לכל האימפריות המדכאות בהיסטוריה אינו יכול אלא לחזור לדרך המלחמה כיבושים והרס. אלו הם סימפטומים של שיטה הנעה אל ריקבונה הסופני. החרפת הניצול הקפיטליסטי סביב העולם מלבה את זעם ההמונים. הוא מוסיף עלבון למכה, הכאב והסבל הופכים לזעם והזעם יתפרץ במרידה.

    המערבולות והתגברות חוסר היציבות משקפות את משבר השיטה בכל מקום. משבר המואץ על ידי האימפריאליסטים עצמם הפועלים להחרפת הסתירות.

    לעת עתה האימפריאליסטים שיכורים מהצלחותיהם, אולם ניצחון זמני זה רק מגביר את היוהרה שלהם ואת חוסר השפיות שלהם. הם יתפתו להשתמש בכוחם הצבאי על מנת לדרוך על ארצות רבות ככול שיוכלו, זה יביא אותם לפעול מעבר לכוחם הממשי. זה יביא להתפוצצות אחת אחר השניה. זה יעורר את תנועת ההמונים להיקף ולעומק שלא ידענו בעבר.

    מוקדם או מאוחר מעמד הפועלים יתפוס את השלטון בארץ זו או אחרת. בתנאים הנוכחיים, ניצחון ההמונים העמלים בארץ מרכזית אחת יתפשט לארצות אחרות, בהתחשב בעוצמה האדירה של המדע והטכנולוגיה, זה ייצור את התנאים לרווחה אדירה על בסיס כלכלה מולאמת ויפתח את הדרך לשחרור האנושות

    במסגרת מאבק מהפכני זה גם יבואו לפתרונם היחסים בין ההמונים היהודים והערבים,לא בחזון בורגני תלוש מהמציאות, אלא במסגרת מדינה אחת משותפת סוציאליסטית פדרטיבית בה ליהודים יהיה ממשל עצמי כפי שלפלסטינים ולבדווים ולדרוזים, למדינה זו יחזרו הפליטים שגורשו על ידי הציונות ב48. תהיה זו מדינה במסגרת פדרציה סוציאליסטית של המזרח התיכון. ..

    במשך עשרות השנים האחרונות הכרנו את החשכה והדיכוי שהביא עמו האימפריאליזם. זו הייתה תקופה מהחשוכות ביותר במאה העשרים, אולם נוהגי השיירות במדבריות ערב היו אומרים כי החלק החשוך ביותר של הלילה הוא לפני עליית השחר. הבה ונכין עצמנו לשחר אדום חדש אשר ינקום את כל המפלות של העבר. שחר שיגשים את החלומות של דורות של פועלים ועמלים. זאת תהיה קפיצה אדירה קדימה מתחום ההכרח לתחום החופש.

  4. דוד איתן הגיב:

    ישנו הבדל "קטן" בין חזון למימושו. חזון שתי מדינות לשני עמים הוא רעיון נחמד אבל למימושו נחוצים שני צדדים ולדעתי,לא רק שרון אולי אינו מעוניין בהסדר/בהסכם, גם הפליסטינאים בשום מקרה לא ישלימו עם קיומה של מדינת ישראל במתכונתה הנוכחים גם לא בגבולות 1948. פעם הייתה בדיחה על מושבניקים: מלאך יורד למושבניק במצוקה ואומר לו, "באפשרותך לבקש בקשה אחת אולם דע לך, כל דבר שתבקש שכנך יקבל כפליים". חשב המושבניק זמן מה ולבסוף ביקש, "אנא קטע לי יד אחת". לדעתי, הפליסטינאים מוכנים לשלם מחיר כבד מאד הן קובנות בנפש והן קורבנות ברמת חיים ובלבד שהם יוכלו לבוא על סיפוקם ולראות את הכלכלה והחברה בישראל נהרסים. כדאי לזכור שבמקרים רבים החלטות אינן רציונליות ועל "תגלית" זו (שלו ושל טברסקי ז"ל) קיבל כהנמן את פרס נובל. לטנגו דרושים שניים , בכאב לב אומר שיש לי ספיקות האם במקרה שלנו קיים רקדן אחד.

    תחושתי הנה שהפתרון המעשי האפשרי הוא מדינה דו לאומית פדרטיבית(אפשרי עם ירדן) אבל לשם כך אני חושש מאד שלפני כן עלינו לעבור עוד שלב נוראי של קורבנות ברמה בלתי נסבלת לשני הצדדים. ההגדרה שלי ל"בלתי נסבלת" היא 30-50,000 הרוגים ולא "רק" 1,000 בשנה שמתברר שזו רמה נסבלת.

הגיבו ליוסי שורץ בפ

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים