הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-8 ביוני, 2003 תגובה 1

העיתונאית חדוה ישכר פירסמה השבוע את הספר "אחיות לשלום – קולות בשמאל הפמיניסטי" (הוצאת רסלינג). הספר מקבץ עשרים וחמישה סיפורי חיים של פעילות שטח בתנועות השלום ובארגונים לזכויות האדם בישראל. רובם הוקלטו במשך השנה הראשונה של האינתיפאדה ונערכו כמונולוגים המשלבים ביוגרפיה אישית, רעיונית ופוליטית.

להלן קטע מתוך ההקדמה של ישכר לספר:

"ספר זה נולד בעקבות רשימה שכתבתי לנגה על אודות קואליציית נשים לשלום צודק , שעל קיומה נודע לי במקרה במרץ 2001, כחצי שנה לאחר שהוקמה. באותה עת הפכתי למעין שלוחה בלתי וירטואלית של האינטרנט. לילות ארוכים גלשתי באתרי חדשות והתחברתי לקבוצות דיון בניסיון נואש להבין מה באמת חולל את אינתיפאדת אל-אקצא, מי אשם ולאן אנחנו מובלים. לא מצאתי תשובות טובות על שאלותיי, אך יום אחד קיבלתי בדואר האלקטרוני הזמנה לאסיפה של "קואליציית נשים לשלום צודק". זאת היתה הפעם הראשונה מאז שנות האינתיפאדה הקודמת, שקבוצה בשם זה הכריזה על קיומה, ומתוך סקרנות באתי למפגש שהתקיים במשרדי "קו לעובד", עמותה הפועלת למען עובדים זרים בדרום תל-אביב. בשמונה בערב עוד המה המקום מתנועה ערה של פועלים סינים שבאו להתלונן על הלנת שכרם והתבוננו בסקרנות גלויה בכשלושים הנשים שהתכנסו בחדר הישיבות. את רובן הכרתי כפעילות ותיקות בתנועות שמאל ובארגונים פמיניסטיים. בזמן הקצר שנותר עד לפתיחת הישיבה סיפרה מישהי על הפגנה שנערכה חודש קודם לכן, בתחילת פברואר, מול משרד הביטחון בקריה, בתל-אביב. כחמש מאות נשים מחו באותה הפגנה נגד הסגר בשטחים ושבע-עשרה מהן נעצרו במהלכה ועוכבו למשך הלילה.


"מאז אותו זמן נכתב כבר לא מעט על כך שלמן ימי האינתיפאדה הראשונים זנחה התקשורת, במיוחד האלקטרונית, כמעט לחלוטין את תפקידה הביקורתי, המאזן והמיידע, ובחרה להפגין פטריוטיות ברוח האחדות הלאומית. קולות ספקניים או השקפות בלתי מקובלות, שמקורן משמאל לקונסנזוס, נעלמו מהשיח הפוליטי-ביטחוני. אבל באותה עת עדיין התקשיתי להאמין שאירוע כזה, שבו נעצרות למשך הלילה אזרחיות שהפגינו בתל-אביב, נעלם מהתקשורת ולמעשה היה כלא היה. במהלך הזמן התברר שאפילו בהארץ מסוקרים הפגנות המחאה של השמאל, מבצעים הומניטריים של העברת מזון וציוד לפלסטינים בשטחים, או פעילות הקשורה בסרבנות מצפון בחסכנות רבה, באופן בלתי עקבי ועל פי רוב בעמודים הפנימיים של העיתון. מילא הדיווחים על פעילות השמאל, ואולם בתקשורת הפופולרית הכתובה והאלקטרונית, לא נערך אז כל דיון ביקורתי בעניין הסגר עצמו כענישה קולקטיבית נמשכת ומתהדקת של כלל האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים, ועל אודות אמצעים אחרים שהופעלו בשם הביטחון המוחלט. חשבתי, שבדומה לסיפורים אחרים שלא נכתבו כיאות, גם סיפורן של נשים הדבקות בפעילות שלום בסביבה שמעודדת כוחנות וצבאיות ראוי, לפחות, לספר.


"התופעה שריתקה אותי במיוחד בשנה הראשונה לאינתיפאדת אל-אקצא ואשר אותה ביקשתי לתעד, היא ההתבלטות של נשים בתנועות, בארגונים ובקבוצות השונות שפעלו נגד הכיבוש, בעד שלום ולמען זכויות אדם. רובן ממשיכות לפעול גם היום ולא רק כמארגנות שמאחורי הקלעים, אלא כפעילות שטח משפיעות ומנהיגות. חלקן מזדהות כפמיניסטיות, מקצתן מעדיפות לדבר על "שחרור נשים", מכיוון שהמושג פמיניזם זר להן, מהיותו מושג מערבי מיובא. אחדות רואות בפמיניזם חלק מהותי בהשקפת עולם סוציאליסטית ליברלית; אחרות תופסות את פעילותן הפוליטית כעשייה פמיניסטית כשלעצמה. בציבור הן נתפשות כ"שמאל" או "שמאל רדיקלי", אבל, רובן סבורות שלא הקצינו שמאלה, אלא דבקו בעמדותיהן התקפות גם בעת הזו, שעה שהיונים שחיו בסביבתן נבלעו בקן ההסכמה הלאומית הניצית הגורסת, שהפלסטינים, ורק הם, אשמים באלימות שהתלקחה וכי "אין עם מי לדבר"


"האקטיביזם הפוליטי הבולט והתוסס של נשים בתקופה הנדונה ניתן להסבר פשוט: היחלשותו של "מחנה השלום" זמן קצר לאחר פרוץ האינתיפאדה פינתה לנשים, שהתמידו בפעילותן, מקום נרחב לעשייה. הסבר זה מתייחס לכלל האקטיביסטיות, לאו דווקא לפמיניסטיות שבהן. ואולם הוא לא יהיה שלם בלי להבין את ההתפתחות המורכבת והמעניינת שחלה במחשבה הפמיניסטית בישראל בשני העשורים האחרונים, ואת השפעתה על הפעילות בשטח. מאז תחילת מלחמת לבנון ב-1982, ובמיוחד מזמן האינתיפאדה הראשונה, משתמשות פמיניסטיות בישראל בכלים אנליטיים שפיתחו תיאורטיקניות פמיניסטיות לאיתור ביטויים של דיכוי ואפליה, ומיישמות אותם גם ביחס לכיבוש הישראלי בשטחים. על אלה נוסף גם הניסיון המעשי הטוב שנרכש בעבודה משותפת וביצירת קשרים עם פלסטיניות מהשטחים. ניסיון זה הוכיח שלפחות לנשים "יש עם מי לדבר", והזין אותן באופטימיות מסוימת ביחס לעתיד…


"לנשים יש עניין רב במניעת מלחמות: הן מהוות את מרבית הפליטים, הן חשופות להתעללות מינית, הן אחראיות לשגרת היומיום בזמן שלום ומצפים מהן להמשיך ולדאוג לשגרת החיים גם בשעת מלחמה. אמנות ז’נבה כולן, אשר עוסקות בהגנה הומניטרית על אזרחים במצבי סכסוך ובעתות מלחמה, מכירות בנשים (יחד עם ילדים וזקנים) כאוכלוסייה פגיעה במיוחד, הזקוקה להגנה מפני אלימות שמלחמה היא הביטוי הטוטלי שלה. אין זאת אומרת שנשים רואות את עצמן בהכרח כאוכלוסייה פגיעה במיוחד. ככלל, נשים תופסות את עצמן כנותנות חיים וכמגוננות עליהם. זה גם המקום השמור להן בחברה, וממנו הן יכולות לבקר מדיניות לוחמנית ולבטא את רגישותן לסבל או את חמלתן ליצורי אנוש. במקומות שונים בעולם ובנסיבות שונות לגמרי, מצביעים סקרי דעת קהל על פער מגדרי קבוע בין נשים לגברים ביחסם למלחמה. אפילו בארצות-הברית שלאחר 11 בספטמבר 2001, גילו הסקרים פער של 20% בין גברים שתמכו בהפצצת אפגניסטן לנשים שהתנגדו לה. פער דומה ביחסם של גברים ונשים למלחמה נמצא בסקרים שנערכו בארצות-הברית ערב מלחמת המפרץ הראשונה ובתקופת ההמתנה למלחמה השנייה בעיראק. בהפגנות המחאה הגדולות שנערכו נגד המלחמה ב-15 בפברואר 2003 במאות ערים ברחבי העולם, התמקדו המצלמות בפניהן של נשים מבוגרות שגדלו בצלן הכבד של מלחמות עולם ושל צעירות החרדות לעתיד העולם המוכר להן. בשפות שונות, אך בהתרגשות דומה, הן נשאו מסר חד וצלול, לא למלחמה; לא בשמנו!.

"בישראל לא נמצא פער מגדרי דומה ביחס למלחמות, אולי מפני שמזמיני הסקרים מתעניינים בעיקר בעמדות הפוליטיות של הנשאלים והנשאלות ולא בהשתייכותם המגדרית. ואולם לנשים היה תפקיד ציבורי מרכזי ביציאת צה"ל מלבנון. "אימהות נגד שתיקה" ואחריהן "ארבע אימהות" קראו "להחזיר את הבנים מלבנון הביתה". הן מחו נגד המלחמה השנויה במחלוקת בשם האימה?ת ולא כפמיניסטיות. "נשים בשחור" יצאו להפגין נגד הכיבוש הישראלי בשטחים וגילו שבעצם עמידתן השקטה, המתריסה והעקבית בערים הראשיות ובצמתי הדרכים, מול עוברים ושבים עוינים לעתים, הן מבצעות פעילות פמיניסטית-פוליטית. ברחבי העולם קמו קבוצות מחאה בשחור על פי המודל הישראלי, ותנועת "נשים בשחור" הבינלאומית היתה מועמדת לפרס נובל לשלום לשנת 2002.


"ואולם מי כמונו, נשים בישראל, יודעות, שיותר נשים חיבקו את בניהן ואת בני זוגן ושילחו אותם – אגב ניגוב דמעה – למשימות צבאיות, מנשים שעודדו גברים לסרב לשרת בצבא מטעמי מצפון, או בשל ההתנגדות לכיבוש. זאת ועוד: נשים צעירות נאבקות להתקבל ליחידות קרביות ולהצליח בהן. אפשר להבין אותן: הרי הן גדלו בסביבה שמעודדת מימוש עצמי בכל תחומי החיים, מדוע ייפקד מהן דווקא הצבא, אשר הנו כה מרכזי בהוויה הישראלית? לכן, שילוב נשים בצבא וקידומן לתפקידים בכירים נחשב להישג פמיניסטי והוא התקבל לאחר מאמץ ממושך של נשות ציבור. יש אמת בטענתן שבמציאות שבה מתקבלות החלטות גורליות הנוגעות לכל מערכות החיים על ידי גברים, רצוי מאוד שנשים ישתתפו בכל המערכות הללו ובכללן הביטחונית, לצד גברים ובאופן שוויוני".

תגובות
נושאים: מאמרים

תגובה אחת

  1. עדי עדיין הגיב:

    יש משהו מוזר בכינוי קואליצית נשים לשום צודק. נראה שאנחנו מאבדות לגמרי את המבט המפוכח – נשים בצד הפלסטיני בראש ובראשונה צריך שנבקש מהן להעריך את ערך החיים, את המקודש לכל בטרם כל דבר את הזכות לחיות.

    אחרי שהן יבינו מהו אותו ערך ונראה שיתוף פעולה בכל הנוגע לקריאה להפסקת ההטפה להתאבדות על ילדינו זקננו בנינו – ואחרי שנראה שנקלט המסר שאין לעשות שימוש ברחם הפלסטינאית כדי ליצור כלי נשק כנגד אחיותיהן הישראליות – יהיה אפשרי לדבר על קואליצית נשים למען שלום – עד אז אנחנו יורקות על ראשיהן ומבקשות מהן לומאר שיורד גשם.

הגיבו לעדי עדיין

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים