הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-10 ביוני, 2003 17 תגובות

מרקס על היסטוריה:
"ההיסטוריה אינה עושה מאומה. אין ברשותה עושר עצום כלשהו. היא אינה נלחמת בקרבות. אלה הם בני-אדם, בשר ודם, שעושים הכל, רוכשים רכוש ונלחמים במלחמות" ( מצוטט ע"י א. ה. קאר, בספרו "היסטוריה מהי? עמ’ 59).


ההיסטוריון בני מוריס פירסם באפריל אשתקד מאמר במוסף "ספרים" של עיתון "הארץ". זהו מאמר הערכה על שני ספרים שפירסם מרדכי בר-און: "זיכרון כספר" (על ההיסטוריוגרפיה של מלחמת העצמאות), ו"גבולות עשנים" (עיונים בתולדות מדינת-ישראל 1967-1948). ראוי לציין בתחילה כי בני מוריס, במועד בו פורסם המאמר, הוא בני מוריס אחר. לא עוד מחשובי ה"היסטוריונים החדשים", שחשף בעיות מרכזיות בתולדות המדינה, כגון בעיית הפליטים ופעולות התגמול; הוא כבר היסטוריון שחודשיים לפני-כן בפברואר 2002 פירסם מאמר ב"גארדיין" האנגלי, בו הוא "חוזר בתשובה" מתרומתו המשמעותית לחשיפת ה"נכבה" הפלסטינית והאחראים לה. במאמרו זה הוא כתב: "כל מי שהשתמש במחקרי כדי להבליט את חלקה של ישראל, לא הביא בחשבון כי בסיכום קבעתי שבעיית הפליטים היתה בלתי נמנעת, כתוצאה מהעמדה הציונית להקים מדינה יהודית על אדמה מיושבת ברובה על-ידי פלסטינים, וההתנגדות הערבית לתוכנית הציונית".

בסיכומו של המאמר הוא מחווה את דעתו כי יאסר ערפאת אינו יכול – או אינו רוצה – לקיים שלום על 22% מארץ-ישראל המנדטורית, כאשר 78% ממנה היא ישראל, תוך ויתור על זכות השיבה. ועל-כן הוא קובע: "אני מאמין ששיווי-המשקל בין עדיפות צבאית (ישראלית – ד"פ) לעדיפות דמוגרפית (פלסטינית – ד"פ), יקבעו את עתידה של המדינה: או שפלסטין תהיה מדינה יהודית, ללא מיעוט ערבי משמעותי, או שתהיה מדינה ערבית, עם מיעוט יהודי הולך וקטן בהדרגה, או שתהיה אדמה חרוכה כתוצאה מנשק גרעיני, ולא תהיה שייכת לאף אחד משני העמים".


בעמדה רעיונית זו, בני מוריס ה"חדש" (אולי לא חדש כל-כך?…) מעמיד את עצמו בקצה הימני של החברה הישראלית, וכפועל יוצא ממנה – כפי שאטען להלן – הוא קובע את הערכתו על עמדותיו של מרדכי בר-און.


בר-און הוא איש שונה לחלוטין; הפך להיסטוריון רק בשנים האחרונות, ממקימי "שלום עכשיו", שהיה איש צבא הקבע שנים לא מעטות, מ"פ חטיבת גבעתי בתש"ח, ראש לשכתו של הרמטכ"ל משה דיין ב-1956, וקצין חינוך ראשי האחראי לטיפוח מורשת הקרב בצה"ל בשנות השישים.


ממאמרו של בר-און "זיכרון קולקטיבי ומה שהיה באמת", מצטט בני מוריס את הקטעים החשובים הבאים:



"הסכסוך בינינו לבין הערבים לא היה נעוץ בטעות שטעה צד זה או אחר, אלא בעצם ההוויה הציונית. משעה שהיהודים ביקשו לשקם את ריבונותם הלאומית בארץ-ישראל… לא היה מנוס מן העימות המר… מאחר שהציונות היא הצד אשר יזם את המהלך הבסיסי בהכניסה למזרח-התיכון גורם שביקש לשנות את המצב מיסודו, שומה עלינו להודות ולומר שהיא גם היתה הגורם המרכזי שהניע את הסכסוך… הסכסוך לא התחיל בתש"ח, אלא עם הגיע ראשוני המגשימים לא"י בסוף המאה הי’ט".


בר-און מדגיש שניסיונו שלו ושל אחרים, מיד לאחר החלטת האו"ם (29 בנובמבר 1947), יצרה את הדימוי של גורמי המלחמה: סרבנות ערבית לקבל את החלטת האו"ם ותוקפנות ערבית שסיכנה את חיינו… ועל-כן, הטלת האשם במלחמה על הצד הערבי היתה תוצאה טבעית של אותה חוויה קולקטיבית …


אבל, שואל בר-און, "מהי בעצם תוקפנות? אולי נכון יותר לראות במעשיהם של הערבים ניסיון נואש להגן על זכויות שנראו להם מוקנות מתוקף ותיקותם ועצם ישיבתם בארץ זו? האמנם אין יסוד לטענה הערבית שהחלטת האו"ם והכרזת המדינה היו תוקפנות נגד זכויות היסוד שלהם בארץ הזו? האמנם היתה סרבנותם כה בלתי הגיונית ובלתי מוסרית מבחינתם כפי שהנרטיב הציוני מנסה לטעון?



"מצד שני, איזו ברירה היתה לי ולחברי באותה עת? נולדתי בארץ הזאת, לא היה לי בית אחר, רציתי לחיות תחת ריבונות יהודית… אילו חזרו הדברים ונשנו היום, הייתי פועל בדיוק כפי שפעלתי בתש"ח…אך משעה שקיומה של המדינה אינו מוטל בספק, אני מסוגל לראות את הדברים גם בפרספקטיבה אחרת ולהבין… שבסכסוך היהודי-ערבי אין צדיקים ורשעים…"


מוריס כותב כי "בר-און מציין בגילוי-לב את השתתפותו בפעולות תגמול נגד כפר ערבי בחודשים הראשונים של המלחמה, ואת דבר הריגתם של כפריים חפים מפשע באותה פעולה.



"בר-און דן גם בשאלת יחסי הכוחות בין היישוב היהודי וצבאות ערב, בעקבות פלישתם אחרי הכרזת המדינה ויציאת הבריטים מהארץ. האם באמת נלחם דוד היהודי נגד גוליית הערבי? בר-און מתאר את החוויה שחוו הוא וקומץ חבריו ב"גשר עד הלום" (המחסום לצבא המצרי בדרך לתל-אביב). זו היתה חוויה של יתרון עצום של האויב בחדירתו לארץ. למעשה, הוא קובע "לא היה זה שיקוף אמיתי של יחסי הכוחות בפועל לאורך חודשי המלחמה בחזיתות השונות".


"אשר לבעיית הפליטים, בר-און קובע, שהשתתף בעצמו בכיבוש כפרים שנתרוקנו מתושביהם ואשר חבריו גרשו פליטים מכפריהם, כי "בסופו של חשבון נולדה בעיית הפליטים הפלסטיניים בגלל הופעתה של הציונות בארץ. אילמלא פתחה התנועה הציונית במפעל קיבוץ הגלויות ויישוב הארץ… היו מאות אלפי פליטים יושבים עד עצם היום הזה על אדמתם".


על אף המרחק הרב בין מוריס לבר-און במציאות הישראלית, יש לי ויכוח יסודי עם שניהם. זהו ויכוח היסטורי עקרוני על היסטוריה. אין זה מקרה כלל ועיקר שלבני מוריס הנוכחי חשובות כל-כך הערכותיו של בר-און.


עיקרים בהיסטוריה


די לראות את פער התאריכים הקטן כל-כך בין שני מאמריו של בני מוריס, זה שב"גארדיאן" וזה שב"ספרים", כדי להבין שמוריס רואה בבר-און תנא דמסייע למסקנותיו העכשוויות. אשתמש בהרצאותיו המצוינות של פרופ’ א.ה.קאר האנגלי, "היסטוריה מהי?" (ההרצאות ניתנו ב-1961 ותורגמו לעברית ב-1986 על-ידי אורי רם), כדי להבהיר את דעתי. להלן מספר מובאות קצרות:



על נמנעות ואי-נמנעות בהיסטוריה


"למעשה ההיסטוריונים אינם סבורים שההתרחשויות הינן בלתי נמנעות, כל עוד לא התרחשו בפועל. בדרך-כלל הם מצביעים על דרכים חלופיות שהשחקנים הראשיים בסיפור יכלו ללכת בהן, ומניחים בכך שניתן היה לבחור בין אפשרויות. אך עם זאת הם ממשיכים ומסבירים מדוע נבחרה בסוף דרך מסוימת. שום דבר בהיסטוריה אינו בלתי נמנע, אלא במובן הפורמלי, שכדי שמשהו יתרחש אחרת, גם הסיבות הגורמות לו צריכות להיות שונות" (היסטוריה מהי? עמ’ 103).


על התנגדות בהיסטוריה



"אסור להיסטוריון להמעיט בכוחה של התנגדות…לאלה שהובסו היתה לפעמים תרומה חשובה לתוצאה הסופית, לא פחות מאשר לאלה שניצחו…" (עמ’ 131).


על זוכים ומפסידים


"ההיסטוריה היא מאבק שבו יש תמיד זוכים ומפסידים. הזוכים זוכים תמיד, לעתים באופן עקיף ובמרבית המקרים באופן ישיר על חשבון משהו… גם בחיי יומיום אנו מתפשרים פעמים רבות עם הרע במיעוטו או עם אמצעים שליליים למטרות חיוביות" (עמ’ 86).


על ההיסטוריון העכשווי


"הקושי של ההיסטוריון העכשווי לנתק את אישיותו מהיותו היסטוריון כאשר הוא דן בזוועות ימינו: סטלין, היטלר, מקארתי, דווקא משום שהם בני דורנו ומאות אלפים מאלה שסבלו ממעשיהם עדיין חיים אתנו. דווקא משום כך קשה לנו לגשת אליהם כהיסטוריונים כהלכה ולהתעלם מזכותנו האנושית לשפוט אותם על מעשיהם" (עמ’ 85).


על המדינאי


"תפקידו של המדינאי להביא בחשבון לא רק את הצד המוסרי והתיאורטי, אלא אף את הכוחות הפועלים בעולם ואת היכולת לכוונם או להפעילם למען מימושם, החלקי לפחות, של מטרותיו" (עמ’ 132).


על עבר והווה


"כל היסטוריון כותב על נושא מנקודת מבטו, זמנו ומקומו… היסטוריה היא דיאלוג אין סופי בין עבר להווה…" (עמ’ 64). "לקדם את הבנת העבר לאור ההווה ואת הבנת הווה לאור העבר – מנקודת ראותו של ההיסטוריון, כל מה שאינו תורם לתפקיד הכפול הזה הינו עקר וחסר משמעות" (עמ’ 59).


מה היה בלתי נמנע ומה לא


כיוון ש"כל היסטוריון כותב על נושא מנקודת מבטו, זמנו ומקומו…" חל הדבר כמו-כן גם על שני ההיסטוריונים בהם אנו דנים. שניהם כותבים על ההווה (מוריס) ועל העבר (בר-און), מתוך נקודת מוצא היסטורית משותפת, המתמקדת באי הנמנעות, ואצל מוריס מתקשרת היטב אי נמנעותו של ההווה, ועל-כן גם העתיד, עם אי הנמנעות של העבר.


אשר לעבר שלנו, אני מבחין בין השניים: בין עצם הפיכתה של פלסטין למולדתם של שני העמים, לבין דרכי מימושו של התהליך ההיסטורי הזה. אשר לעצם קיומו של התהליך, הוא היה כבר בלתי נמנע בסוף המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20, במובן הזה שהאנטישמיות והמצוקה הכלכלית גברו והלכו עד שהגיעו אל השיא בשואה (הגורם הדוחף); ההתעוררות הלאומית היהודית התחוללה בתקופה בה התחוללה גם תחייה לאומית בעולם כולו (הגורם המושך), וכאשר זכות ההגדרה העצמית הלאומית של היהודים יכלה להתממש רק בארץ הזאת (כידוע היו ניסיונות אחרים שנכשלו).


זכות ההגדרה העצמית בארץ הזאת התגשמה באמצעות תודעת הקשר המיתולוגי וההיסטורי של היהודים לארץ-ישראל. היא נוצרה בסיועה של המורשת הדתית והתרבותית שקשרה את עצמה לארץ ולשפה העברית שנולדה בה, והתפתחה בה בצמוד להגירת היהודים אליה.


במובן הזה היה התהליך ההיסטורי הזה בלתי נמנע באמת. התנועה הציונית קמה כתנועה לאומית, אשר שמה לה למטרה להניע יהודים להגר ממקומות מושבם אל ארצם של הפלסטינים, ולקיים בתוכה פעילות קולוניאליסטית רחבה ככל האפשר, שתתפתח למדינה.


במובן הזה לא יכלה החברה הפלסטינית לקבל בברכה את ה"פלישה" הציונית לארצה, "פלישה" שעליה לא שאלו לדעתה וגם לא לדעת הנהגתה.


כדי לממש את מטרתה של התנועה הציונית, נעזרה הנהגתה לאורך השנים בכל מעצמה ששלטה בארץ הזאת, או שרצתה לשלוט בה או להשפיע בה בעתיד (תורכיה, בריטניה, ארצות-הברית, צרפת וברית-המועצות). לעומת הפעילות הענפה ביצירת קשרי עזרה ואהדה עם מעצמות שונות בתקופות שונות, לא נעשה שום צעד משמעותי לפיתוח קשרי הבנה והכרה בשותפות אינטרסים עם הפלסטינים והנהגתם.


ליצור קשרים אלה ולהימנע מהקשרים האחרים יכלה רק הנהגה לאומנית, אוריינטליסטית ביחסה לערבים בכלל ולפלסטינים במיוחד (כידוע, הנהגה הפגינה לא רק יחס מתנשא לערבים, אלא גם ליהודים שהגיעו מאסיה ואפריקה, ואילו הלך הרוח הכנעני שלה, שבן-גוריון היה דוברו הראשי, התנשא גם על היהדות האירופאית, שהיידיש היתה שפת תרבותה המשגשגת).


למימושה של האידיאולוגיה הזו השתמשה ההנהגה הציונית בשורה של מעשים: "כיבוש הקרקע" (עד 1948 בקנייה ובנישול); "כיבוש העבודה"; "תוצרת עברית", בפיתוח איגוד מקצועי ליהודים בלבד (ההסתדרות) ובפיתוח נפרד תמיד של מערכת החינוך, שפתה ותרבותה.


את רוב דרכי המימוש האלה של הציונות שלל מיעוט קטן של ציונים כבר מן ההתחלה. אני מאמין שיבוא יום ושני המאמרים החשובים כל-כך שכתבו אחד העם, "אמת מארץ-ישראל" (1891), ויצחק אפשטיין, מחנך וחקלאי, "שאלה נעלמה" (1907), יילמדו בכל בתי הספר. משניהם אציין רק משפט אחד של יצחק אפשטיין השייך ישירות לענייננו: הוא קורא ליהודים "להתרחק מלאומיות צרת עין, הרואה רק את עצמה… ולבוא בברית עם הערבים, לכרות עמהם אמנה, שתהא רבת תועלת לשני הצדדים ולאנושות כולה".


מספרם של שוללי המדיניות השלטת בהנהגה הציונית גדל במקצת במהלך השנים דרך "ברית שלום", "אחוד" ועד ל"ליגה להתקרבות ושיתוף יהודי-ערבי", שהוקמה ב-1939, ואשר במצעה, שנחתם ביוני 1942, היו שני סעיפים שייחדו אותה מהקו השליט: בארץ תהיה תמיד מדינה דו-לאומית, ללא הבדל מי יהיה הרוב או המיעוט בתוכה; ואפשר להגיע למכסות עלייה מוסכמות לשנים מספר. על המצע חתמו אנשים שהיו בעבר ב"ברית שלום" או ב"אחוד", ואליהם הצטרפו מפלגות "השומר הצעיר", "הליגה הסוציאליסטית" ו"פועלי ציון שמאל". כמובן, הליגה התקיימה רק עד נובמבר 1947, ימי החלטת האו"ם ופרוץ המלחמה.


הוועד הערבי העליון (ההנהגה הפלסטינית), שבראשו עמד שנים רבות חג’ אמין אל חוסייני, לא חיפש אף הוא, מסיבות מובנות אולם מוטעות בעליל, כל דרך להתחבר עם תנועת המהגרים לארצו, "על מנת לכרות עמה אמנה, שתהא בה תועלת רבה לשני הצדדים" (י. אפשטיין). ועוד הרחיק לכת כאשר במלחמת העולם השניה, בעצם ימי ההשמדה, התיישב חוסייני במטהו של היטלר על-מנת לסייע לו.


בסיכום, עצם הגירתם של היהודים לארץ הזאת היתה בעיני תהליך בלתי נמנע, שגיבש כאן בהדרגה אומה יהודית-ישראלית, ואילו דרכי מימושו של התהליך, למרות המכשולים הקשים, יכלו להיות שונות מאוד. אולם את ההיסטוריה עושים אנשים, והלאומנים שביניהם גברו – כמו במקרים היסטוריים רבים אחרים – על מיעוט המתנגדים. האם "המתנגדים תרמו תרומה חשובה לתוצאה הסופית?"


מה היה בתש"ח


לא צריך להיות היסטוריון מדופלם כדי להסכים עם בר-און שהסכסוך הלאומי לא התחיל בתש"ח כי אם בהגירה הלא מוסכמת של היהודים לארצם של הפלסטינים. אבל האם מסקנתו של בר-און, כי "לא היה מנוס מן העימות המר", היא המסקנה היחידה המתבקשת (איתה בני מוריס מסכים). האמנם היו החלטת האו"ם והכרזת המדינה מעשי תוקפנות נגד הצד הערבי?


אני כופר בכך. החלטת האו"ם על חלוקת הארץ לשתי מדינות, הקשורות זו בזו בקשרי כלכלה, וירושלים בינלאומית, היתה הצעת פשרה בסכסוך לאומי, שהצד היהודי היה הגורם הראשי לפריצתו (חשוב לזכור שעמדתה המועדפת של ועדת האו"ם שדנה בעניין היתה מדינה דו-לאומית, ורק משנוכחה שיחסי העמים אינם מאפשרים זאת, היא פנתה לדרך החלוקה).


אך האם אי קבלת החלטת החלוקה לא היתה מהצד הערבי טעות היסטורית קשה? אני מחזיר את הקוראים לדבריו של קאר על המדינאי, "שחייב להביא בחשבון… את הכוחות הפועלים בעולם ואת היכולת לכוונם או רק להפעילם למען מימושם, החלקי לפחות, של מטרותיו".


לדעתי, ראוי לציין כי בן-גוריון, בקבלו את ההחלטה, נהג כמדינאי, לפי הגדרתו של קאר, ואילו המנהיגים הערביים הפלסטיניים ומנהיגי הארצות השכנות טעו בשיקוליהם. יחד עם זאת, במהלכה של המלחמה חתר בן-גוריון תמיד ליותר שטח "נקי מערבים", וחתם במהלכה את ההסכם עם ירדן למניעת הקמתה של המדינה הפלסטינית. אולם הוא העריך נכונה את יחסי הכוחות העולמיים אחרי המלחמה ובעקבות השואה, ואת יחסי הכוחות בשטח. ואילו ההנהגה הערבית, ברובה המכריע, טעתה בהערכתה.


ברובה ולא כולה. החלק העיקרי של "הליגה לשחרור לאומי" הפלסטינית, בהנהגתם של תופיק טובי ואמיל חביבי, קיבל את תוכנית החלוקה וכפועל יוצא ממנה מומש ב-1948 איחודה היהודי-ערבי של המפלגה הקומוניסטית.


כאשר בר-און קובע, בדין, שיחסי הכוחות בין הצבאות הערביים שפלשו לארץ לא היו כאלה כפי שראינו אז, למה הוא מתכוון? הוא הרי איננו מצדיק בכך את הפלישה, ובוודאי אין לו הרהור שני באשר לעמידה נגדה. האם עמדתם זו של הצעירים אמיצי הלב לא עצרה את הפולשים? העובדה שהמציאות לימדה את כולנו, יהודים וערבים, כי יחסי הכוחות אז היו שונים משחשבו שני הצדדים (לפחות אלה שלחמו בשטח), אינה ממעיטה כהוא זה משלילתה של הפלישה ואינה מבטלת את זכותם של המסיגים אותה לאחור.


גם לא צריך להיות היסטוריון מדופלם כדי להסכים עם בר-און, כי "אילולא פתחה התנועה הציונית במפעל קיבוץ הגלויות ויישוב הארץ… היו מאות אלפי פליטים פלסטינים יושבים עד עצם היום הזה על אדמתם". אולם, לעומת הסכמתי עם דעתו זו, שונה יחסי בתכלית לאמירתו של בר-און (המוסכמת על מוריס) כי… אילו חזרו הדברים ונשנו היום, הייתי פועל בדיוק כפי שפעלתי בתש"ח…


כמי שהיה אף הוא חלק מ"מגש הכסף", אני יכול לומר בבטחה, כי עם האינפורמציה המצויה בידינו היום, ולא רק היום, שונה היה יחסי לחלוטין לתחומים חשובים של מלחמת תש"ח, ובראש בראשונה ולהיווצרותה של בעיית הפליטים.


בהערותיו לבעיית הפליטים, מדוע מתעלם בר-און מתוכנית ד’ הידועה לשמצה? מדוע הוא מתעלם מתוכניות ה"טרנספר" שהיו במוחותיהם ובמגירותיהם של מנהיגים חשובים של מפא"י ההיסטורית, ושהחלו להתממש בשיטתיות מאפריל 1948, בהריסתם השיטתית של למעלה מ-400 כפרים ובהגלייתם, בדרכים של בריחה וגרוש, של כ-750 אלף פלסטינים?


כדי להמחיש את תוכניות ה"טרנספר" של מנהיגים במפא"י (צדק "גנדי" בטענו כי זכות היוצרים אינה שלו), להלן קטע מיומנו של יוסף וייץ, שמ-1932 שימש יושב-ראש "הקרן הקיימת". הוא כתב ב-1940 את הדברים הבאים:



"…חייב להיות ברור שאין שום מקום לשני העמים בארץ הזאת. שום התפתחות לא תביאנו קרוב יותר למטרתנו, להיות עם עצמאי בארץ קטנה זו. אם הערבים יעזבו את הארץ היא תהיה רחבה ופתוחה לרווחה עבורנו, ואילו אם הערבים יישארו, הארץ תישאר קטנה ועלובה… קניית אדמות לא תביא להקמתה של מדינת ישראל!… אין שום דרך ללא טרנספריזציה של הערבים מכאן אל הארצות השכנות, לטרנספר את כולם (פרט לבית-לחם, נצרת וירושלים העתיקה)… אסור לנו להשאיר כפר אחד, שבט אחד… רק בטרנספר כזה תוכל הארץ לקלוט מיליוני אחינו ובעיית היהודים תיפתר אחת ולתמיד. אין שום דרך אחרת".


כאשר א.ה.קאר מדבר על קשיים מיוחדים של ההיסטוריון העכשווי, "שאינו יכול לנתק את אישיותו מלשפוט את האשמים בזוועות ימינו, כאשר מאות אלפי קורבנות חיים אתנו", האין זה חל גם עלינו, משתתפי מלחמת תש"ח מהצד הישראלי, שמילאו תפקיד מכריע במימושה של הנכבה הפלסטינית?


על הברירה


אין לי ספק שמנקודת ראות פלסטינית, המאבק על הקמת המדינה שלהם על 22% מארץ-ישראל המנדטורית הנו התפשרות עם הרע במיעוטו, אלא שגם פשרה כאובה זו רחוקה מהישג ידם. "הזוכים" הם אנחנו, ואנחנו "זוכים" היום תחת כסות "המלחמה בטרור". שוב חוזר על עצמו, בפרופורציות שונות כמובן, הסיפור הישן על אי-נמנעות ונמנעות בהיסטוריה, על מעשים שליליים שמבצע הצד הצודק במאבקו: התפוצצויות המתאבדים הפלסטינים. הרי גם הפלסטינים, או אולי דווקא הם, יכולים לחזור על השאלה המיתממת של בר-און באינטרפרטציה פלסטינית: "איזו ברירה יש לי ולחברי בעת הזאת? הרי מטוסים וטנקים יש להם ולא לנו…" אבל זו שאלה שקרית. ברירה, גם בתוך מציאות רחבה יותר של אי-נמנעות, קיימת תמיד, לכל אדם ולכל קבוצה. מה ששונה תמיד היא מידתה של אותה ברירה ומידתה של הנמנעות לעומת אי-הנמנעות.


קובע קאר על ההתנגדות: "אסור להיסטוריון להמעיט בכוחה של ההתנגדות… לאלה שהובסו היתה לפעמים תרומה חשובה לתוצאה הסופית לא פחות משל אלה שניצחו." מנקודת ראות זו, היתה לנו, לוחמי תש"ח, ברירת התנגדות להריסת הכפרים ולגירוש הפלסטינים, לא פחות משזו קיימת לכל פלסטיני – אם זו אמנם דעתו – לצאת נגד המתאבדים ושולחיהם (ס. יזהר אמנם עשה זאת ב"חירבת חיזע" וב"שבוי").


הברירה היתה קיימת, אולם בגין בורותנו הצעירה לא מימשנו אותה. אבל מה לעובדה מצערת זו ולאמירתו של בר-און היום, כי "גם היום, כך היה פועל בדיוק (ה"דיוק" חשוב במיוחד).


מן ההווה אל העתיד


במציאות הפלסטינית הנוראה של ימינו, דורש בני מוריס מסרי נוסייבה לא פחות מ"קניית השקל הציוני", באומרו: "עלי עוד לראות מנהיג פלסטיני שוחר שלום כמו שסרי נוסייבה נראה, קם ואומר: הציונות היא תנועה לגיטימית לשחרור לאומי, כמו שזו שלנו, וליהודים יש אותה הזכות על פלסטינה כמו זו שלנו.


זוהי בדיוק המשמעות האמיתית של הזדהותו של מוריס עם אי-הנמנעות גלוית-הלב של בר-און, ועם היעדר הברירה שלו. כיוון שאין לו כל סיכוי לשמוע מנוסייבה נאומים ציוניים, עוברת בעיניו אי-הנמנעות אל העתיד: או ארץ יהודית כולה או ארץ ערבית כולה. היות שהאי-נמנעות הגורפת של העבר אינה מקובלת עלי, קל וחומר שאני שולל אותה באשר לעתיד. אמנם, העם הפלסטיני נמצא היום בשלב חשוב מאד של מאבקו לעצמאות לאומית נגד הכיבוש הישראלי ונגד מחנה בוש ה"נלחם בטרור" והתומך בו. על-כן, מאבקם של הפלסטינים ומאבקם של אלה העומדים לצדם הוא מאבק על החיים, על האדמה שנשארה עדיין ברשותם ונגד הרעב. השלב הבא יהיה שוב שלב במאבק על הפשרות הכואבות, על מדינה פלסטינית על 22% לכל היותר מארץ-ישראל המנדטורית.


האם זה יהיה, אם וכאשר זה יהיה, סופו של הסיפור? אינני חושב כך. סיפור הפיוס האמיתי יחול לדעתי רק כאשר תתממש אמירתו של קאר על "חשיבותה של ההתנגדות", אשר גם בתנאים שלנו, "בתוצאה הסופית", "תעלה תרומתם של אלה שהובסו, לרמת תרומתם של אלה שזכו". אני מתכוון כמובן לחזרה ההדרגתית למימושו של רעיון המדינה הדו-לאומית האחת, שגם הקומוניסטים דגלו בו מאמצע שנות ה-40. רק אידיאל ההתקרבות בין שני העמים, כמנוגד בתכלית לפולחן ההיפרדות, יכול באחד הימים לממש פיוס של אמת, וזה יוכל להתממש רק אם שני העמים יחפצו בו, תוך כדי יצירת כלים של שיויון כלכלי, חברתי ותרבותי ביניהם.


אני מאמין שפיוס כזה יתממש על רקע של ראייה היסטורית בסיסית משותפת, עליה שמענו גם מדוברים פלסטינים: אנחנו, הישראלים, נכיר ב"נכבה" הפלסטינית הנוראה שמילאנו תפקיד משמעותי כל-כך בהיווצרותה, והם, הפלסטינים, יכירו בשואה הנוראה שפקדה את העם היהודי, שואה שהיתה שיאו של מסע אנטישמי מתמשך של דורות.


גשר כזה, שיתפרש מן העתיד הדו-לאומי אל עברם של שני העמים, יממש את אמירתו של קאר על תפקידו של ההיסטוריון, שמבלעדי מימושו, הוא עקר וחסר משמעות: לקדם את הבנת העבר לאור ההווה ואת הבנת ההווה לאור העבר".

תגובות
נושאים: מאמרים

17 תגובות

  1. מר פתר לקה במחלת הדקדאנס והניהיליזם הגיב:

    השקולה להלם קרב כולי (כוללני- כולל החיים האזרחיים).
    מרק טווין תאר בספרו ‘מסע לא’ הקודש’ (1867), את הארץ ריקה מאדם וחזר על תאור התופעה שוב ושוב בהפתעה רבה, היות שכנוצרי מאמין תאר לו את הארץ כמיושבת ופורחת. כמובן, מידע זה לא נוח להצגת ישראל כארץ ערבית בעלת אוכלוסיה ערבית, שעברה טראומת פלישה ציונית.

  2. עם זאת הגיב:

    הבתים פה והעצים פה הם בני מאות שנים (אלו שנותרו). מה זה אומר? שהערבים שחיו פה היו שקופים? הוא לא ראה אותם? תמונות רבות מתארות כפרי ערבים – אבל רק טויין לא ראה אותם. מוזר.

    ומוזר יותר שמספרם כל כך גדול. ב-1890 פתאם כולם הגיעו? חיכו שטויין ילך כדי שידווח למערב את שלא ראה?

  3. על היסטוריה, היסטוריונים ודיעות ידועות מראש הגיב:

    הסטוריה אינה אלא דרך מסודרת לתאר את נטיות לב הכותב

    היסטוריונים אינם אלא עיתונאים של צהובונים, המוגנים מתביעות דיבה, היות ונשואי הכתיבה מתים זה מכבר.

    דעות ידועות מראש –

    העם היהודי חזר לאדמתו, אדמת אבותיו,בעקבות כשלון "הפתרון הסופי", על חשבון פולשים מוסלמים, ערב רב של שבטים ופלחים.

    שמאל קיקיוני: אנשים השונאים את עצמם, ממילא ישנאו את עמם. אך ללא מפלט מעצמם. שנאת עמך היא סם מוחלש בלבד, שאיננו משתיק לגמרי את הלמות השנאה העצמית.

    ההיסטוריה אינה אלא פרוצתו של המנצח. כל שיאבה- תענה לו.

    "מי ששולט בהווה, שולט בעבר. מי ששולט בעבר, שולט בעתיד" (ציטוט חופשי- אורוול).

    לפיכך, כל עוד המאבק לא יוכרע בהווה, אין רלוונטיות ל"היסטוריה-מטעם" ככלי לדיון, אלא רק לצרכי ניגוח והתשה פסיכולוגית של היריב ולחיזוק אגפיך מבית על ידי שינון הנרטיב הנבחר.ואידך זיל גמור.

    וחוץ מזה – איזה בעסה שפיספסנו את הנחש הזה רנטיסי, הא? (אני הולך לקנות דולרים, הולך להיות שמח – אז לפחות נעשה סיבוב).

  4. אלמוג שבתאי הגיב:

    שוב אני מבקשת להעניק את פרס הפוסט-מודרניסט המצטיין למגיב שלפני. ובאשר לדעותיו שלו (או הנראטיב שלו), שגם הן ידועות מראש כמו של כל הסטוריון או אדם מהשורה (שאינו הסטוריון):
    "העם היהודי חזר לאדמתו, אדמת אבותיו,בעקבות כשלון "הפתרון הסופי", על חשבון פולשים מוסלמים, ערב רב של שבטים ופלחים. "
    לא הבנתי איך בדיוק אתה קורא לתושבים המקומיים "פולשים".
    זהו.

  5. אחד מי יודע הגיב:

    כמה דורות צריכים לעבור כדי שמי שמוגדר כפולש או כובש יקבל הכשר מרבני השמאל ?

    הערבים כבשו את ארץ ישראל…נכון זה היה מזמן…ותכונת השיכחה הסלקטיבית מאפשרת לצאצאיהם לקבוע שיש להם בעלות על הארץ שאבותיהם כבשו.

    רבני השמאל פסקו בענווה שלעם היהודי אין זכות על ארץ ישראל…והם מבססים את פסיקתם על כללי מוסר שאינם חלים על הצד הערבי

    פגיעה ברנטיסי היא "חיסול" ופגיעה באוטובוס מלא אזרחים איננה חיסול

    העם הערבי נלחם על כבודו ואילו העם היהודי נלחם על קיומו הפיסי…אין שום סכנת השמדה על האומה הערבית האימפריאליסטית והקולוניאליסטית

  6. הוויכוח ההיסטורי-עיינה הגיב:

    אין טעם לגייס לטובת המצב את הוויכוח ההיסטוריעל למי שייכת הארץ ומי היה כאן קודם. בצורה כזו לא יהיה פתרון למצב בו מליוני ערבים יושבים כבושים וכלואים על ידי עם אחר שכל רצונו הוא להיות עם ככל העמים ולחיות בשקט ובשלום. אין ספק שחייבת להיות הפרדה טוטאלית בין 2 העמים עד שיעברו כמה דורות ואולי הם ימצאו פתרון טוב לשלום. כרגע היהודים בארץ סובלים קשות מהתחושה שכל העולם נגדנו וזכרון השואה טבוע עמוק בתאי המח והגוף שלנו. את היהודים לא רוצים באף מקום בעולם ומידי כמה דורות קמים חמילניצקים ונאצים שמבקשים להשמידינו. סוף סוף חזרנו לארץ אבותינו והקמנו מדינה יהודית לתפארת על שטח בור אכול ביצות ומלריה וכבר 55 שנה רוצים לקחת מאיתנו את התפארת שבנינו ולהשמיד אותנו. כנופיות ה-11/9 שמנהלות את הרחוב הפלסטיני ומהוות המשך של המופתי הירושלמי (המש"תפ הגדול של היטלר ימ"ש) מחפשות דרך להגשים את מה שהיטלר לא הצליח לסיים. לכן כל עוד הרחוב הערבי לא יוציא ויקיא מתוכו את הכנופיות האלו וכל עוד לא יפסיק את הטרור יהיו בני עמו כבושים וכלואים וכל סיבלם בגלל בני עמם.אולם היום בו יבין הרחוב הערבי מיהם אויביו האמיתיים יגיע בקרוב והם יסלקו את הכנופיות ויגיעו לשלום עימנו לרווחת כל עמי האיזור.

  7. נורא נורא מרגיז הגיב:

    מדוע אין הדדיות בין 2 המחנות היריבים/אויבים ? (ואל תגידו לי שאנו כובשים והם נכבשים, כי נדנדת ההסטוריה שינתה כיוון עשרות פעמים) מדוע אצלנו יש ציבור גדול של מפגינים, מבקרים ומטיפים שעומדים בשער ומעבירים בקורת על פעולות הממשלה ויחסה לצד השני, ואצלם אין דבר כזה. ואנשי השמאל אינם קוראים להדדיות . התשובה היא אחת ורק אחת והיא:תרבות וחינוך. אנו עם הספר והם עם החרב. ולכן הכלל הוא במלחמה כמו במלחמה והקם להרגך השכם להורגו. אל תעבירו בקורת על צה"ל והממשלה, הם יודעים דברים שאנו לא יודעים,ואל תפחדו מהדמגוגיה הזולה של ראשי כנופיות הטרור,כי סופם להעלם מהר ממה שאנו סוברים. עוזי וזמרת יה ותהיי לי לישועה. אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה.

  8. אלמוג שבתאי הגיב:

    "אל תעבירו בקורת על צה"ל והממשלה, הם יודעים דברים שאנו לא יודעים" – טענה קלאסית של שלטון שרוצה לעשות כראות עיניו בלי ביקורת. זו טענה לא דמוקרטית, זו טענה שמערערת את היסוד תחת הדמוקרטיה. ראש הממשלה תמיד יכול לטעון שהוא יודע דברים שאתה לא יודע ולכן פעולותיו אינן עומדות לשום ביקורת. להאמין לזה זו תמימות.
    אולי צה"ל ןהממשלה יודעים דברים שאנחנו לא יודעים, ובכל זאת, גם שם יש ויכוחים – איך תסביר את זה? אג"ם למשל התנגד מאד לניסיון החיסול (הכושל, אוי, הכושל).
    ובקשר להדדיות: למה הרג חיילים במחסום זה "פיגוע" ואילו ניסיון חיסול שבו נהרגים אזרחים, וידוע שעלולים לההרג אזרחים, וכבר היו דברים מעולם, ושוב ושוב – הוא "סיכול" "ממוקד"? מה כל כך ממוקד פה?

  9. הועלתה כאן שאלה נצחית מדוע ההתיחסות של השמאל הקיצוני היהודי היא רק פרו ערבית הגיב:

    מדוע אתם אנטי ציונים ופרו ערבים באופן קבוע ונצחי.מדוע אצלם קימת סולידאריות נצחית עם בני עמם ואצלינו לא????????

  10. אני מבינה שאתם לא כותבים לשם הכתיבה הגיב:

    אלא גם כדי להשפיע. לכן אתם נדרשים להיות יותר מאוזנים ואוביקטיביים. זה כנראה די קשה (אחרי שטיפת המח שעברתם) אבל אין דבר העומד בפני הרצון. רק תנסו!!

  11. קוראים מגיבים הגיב:

    לדעתי רוב רובם של המגיבים הם: א נ ט י ש מ י ם , ש ו נ א י -י ה ו ד י ם , שש ו נ א י -ע צ מ ם , ח ס ר י- אי ש י ו ת ו ח ס ר י – ב ט ח ו ן. החברה שלי אומרת שהם גם הומואים ולסביות , א ו ל י .

  12. שי הגיב:

    מאד מרגיז? מעניין איך היהודים היו מתנהגים תחת כיבוש? אולי לא כזה מעניין כי יש דוגמאות מן העבר. ודגמאות אלה נחגגות פעמיים. פעם אחת בחנוכה – מעלים את המכבים על נס – נלחמו ביוונים. הגבורה בהתגלמותה. בפעם השנייה – הלחימה ברומים – ל"ג בעומר – בר כוכבא. גם שמשון המתאבד לחם בפלישתים. אמנם לא קיבל חג – אבל גיבור יהודי.

    משמע – עם כבוש נלחם בכובשיו עד מוות ומייצר שאהידים. כנראה זה טיבו של עם אומה בני חווה ואדם.

    רק מה, ברגע שהכבוש הופך כובש – קל לו לראות את העניין בעיניים אחרות ולא להבחין בעוול.

    איך אפשר לבקש מהם לחסל את הטרור – כשצה"ל לא עושה זאת? ועוד שלקחו להם את הנשק והמשטרה? לימין הפתרונים.

    צריך לומר את האמת. הימין רוצה את כל שטחי א"י-פלשתינה. לא ראינו עדיין מפת דרכים אמיתית של הימין. לא שמיר, לא ביבי, לא שרון ולא בגין. אין מפת דרכים. לא אגזים אם אומר כי גם רבין (לא פינה את עזה באמת) וגם ברק (לא חתם על הסכם זמני של סימון הגבול, אלא רצה סופיות סכסוך) לא באו עם אלטרנטיווה.

    החלופה האמיתית היא יציאה מהשטחים. הקמת מדינה פלסטינית. ולתת לעם הפלסטיני לבחור לו את מנהיגיו (אני בטוח שהם יעיפו את כנופיית עראפאת שהביא להם ה"שמאל" הישראלי).

    לא צריך משא ומתן. צריך פשוט לצאת. כי אם לא נצא עם ראש מורם נצא עם זנב בין הרגליים או שנוציא אותם בקברי אחים.

    מוזר שהעם בישראל רוצה לחיות בשקט ובשלווה בזמן שלצדו שוכן עם שחי בעוני ובזוועה. מוזר.

  13. אשר פרוליך הגיב:

    לדני שלום:

    אני מברך אותך על האומץ בנסיון שלך לגעת בבעיה
    המורכבת הזו בדרך מאוזנת ולא דוגמטית,דבר שלא נראה
    במרבית התגובות באתר זה.
    יחד עם זאת מספר הערות:

    חסר בנתוח הבעייה הקטע של תיאור אוביקטיבי
    של המציאות ב"פלסטין" ובמזרח התכון,הכוחות שפעלו אז
    ואפילו גם היום.בנוסף לכוחות "זרים"(אינטרסים אמפריאליסטים),החברה,הכלכלה,והשלטון באיזור היו,ועדיין הנם בשלב פאודלי,טרום תעשיתי וכמובן,רחוק משלב ההתפתחות באירופה בתחילת המאה.
    הזרם המרכזי של התנועה הציונית,לא היה רק גוף
    זר באיזור מבחינה לאומית,אלא עולם אחר מבחינת שלב
    ההתפתחות החברתית,הכלכלית והתרבותית.
    מדינות ערב והשליטים הפאודלים הפלסטינאים ראו
    ב"פלישה" זו של היהודים,ערעור בבסיס השלטון,הכח והניצול הפאודלי של הפלחים,והשתמשו,כרגיל,בשד הדתי
    ואף הגזעי נגד סכנה זו.
    לגבי התנועה הציונית:
    ככל ההכללות,לדבר על התנועה הציונית,
    או על "העם היהודי",או על "העם הפלסטינאי",מסתיר
    ומטשטש מציאות מורכבת הרבה יותר,דיאלקטית,מלאת ניגודים וסתירות פנימיות.
    בתנועה הציונית,היו כוחות מהפכנים,
    חיובים,אנושיים,מתקדמים,וגם היו כוחות אפלים,ריאקציוניות ופציסטיות.
    התנועה הציונית היתה וממשיכה להיות תנועה של שחרור לאומי של העם היהודי,כשבתוכה כוחות
    מנוגדים,עם מטרות שונות,אחדות מהן חיוביות, של שחרור,אחרות של עבדות(כי אין שחרור אמיתי בשיעבוד
    של אחר.שחרור אמיתי יכול להיות תמיד חופשי משיעבוד
    של אחר).
    מה הפרוש "ציונות כתנועה לשחרור לאומי
    של העם היהודי?האים העם היהודי לא היה "חופשי"טרם
    הציונות?
    מה הסיבות לאנטישמיות?למה הגדירו את
    היהודים כעם"לא נורמלי"?.
    ההסבר שוב בהסטוריה:(בקיצור נמרץ)
    היהודים היו חסרים בסיס טריטוריאלי והמבנה המעמדי
    וחלקם בחברות בהן היו "אורחים",היה בולט ושונה מכל
    קבוצה אחרת באותה חברה.היהודים היו פליטים במשך
    2000 שנה.
    שוב,היהודים היו פליטים במשך 2000 שנה,
    ולא רצו להמחק,להתנדף.
    ועכשיו לסכסוך בין הציונות לפלסטינים:
    הסכסוך הזה הוא לא בין הציונות לפלסטינים,אלא בין
    הכוחות האפלים משני הצדדים שרואים את ה"אחר" לא
    כבן אנוש,הבנוי ועשוי בדמותו של עצמו,אולי עם שפה
    ולבוש ותרבות אחרת,אבל מתחת לכל הכסוים האלה,הוא
    הוא בעצמו.
    לסכסוך הזה גם אינטרסים גשמיים,חומרים,
    ממשים,כלכלים,של ניצול ופרסיטיזם,של מעטים משני הצדדים על חשבון של הרוב משני הצדדים.
    מעטים אלה הם שיצרו את הסכסוך הזה באמצעים
    דמגוגים שהצליחו לשכנע את הרוב שסכסוך זה הוא בלתי
    נמנע,ללא אלטרנטיבה,ללא תקווה.
    האינטרסים האמיתים של הרוב משני העמים הם
    בדו-קיום,בפשרה,בהשפעה הדדית חיובית של האחד על השני,בהעשרה שתמיד יש עם החדש,השונה.
    בעולם הטכנולוגי המודרני,אין כל חשיבות
    לשטח אדמה זה או אחר.בנגב יכולים לחיות עוד מליונים
    רבים ובדונם חקלאי היום ניתן לייצר יותר מאשר יצרו
    בכל הגליל לפני 100 שנה.
    הבעייה לא באדמה,היא הייתה תמיד מוכנה לקבל
    את בניה מכל העמים,ויש לה מקום לכולם,אם ירצו,מעל
    פניה,ואם לא ירצו,אז מתחתיה.

  14. דובר אמת הגיב:

    קשה מאוד להתיחס למאמר כה ארוך , ממש ספר . לנקודה מעניינת ומובלעת במאמר – חוסייני שישב במטהו של היטלר בזמן מלחמת העולם השניה לא היה בבית הבראה הוא היה שותף בהשמדת יהודים במסגרת אוגדה בוסנית שעזרה בהשמדת יהודי יוגוסלביה . לאחר המלחמה ברח למצרים והיה לראש ממשלה פלשתיני בגולה כל התביעות להסגירו ולשופטו על ידי יוגוסלביה עלו בתוהו .מעניין שכבר בגיל צעיר היה חוסייני מופתי של ירושלים . הטיף להרג יהודים והתנגד לעלייתם לארץ .אין כאן בעיה של כיבוש , יש כאן אנטישמיות שנאת יהודים טהורה .דעות פתר הם לגיטימיות , אך כיצד יכול הוא להצדיק מנהיגות איסלאמית קיצונית שונאת יהודים באשר הם . אכן בתחילת המאה הארץ היתה ריקה . לדוגמה חיפה היתה כפר עלוב . מי בנה את חיפה – היהודים והטמפלרים שגם להם התנכלו הערבים ). אילו היו משכילים מנהיגי ערב לבוא לפשרה היו זוכים בהישגים אולם תמיד אחזו הם בנשק להשגת מטרתם וראה להיכן הם הגיעו ולהיכן אנו הגענו .

  15. לדובר אמת הגיב:

    לאן הם הגיעו עם האלימות? ולאן אנחנו? גם אנחנו השתמשנו באלימות מרגע שנחתנו כאן. ההבדל בינינו היה כסף ידע ומוסר. הכסף שלנו הולך ואוזל. הידע משתווה. והמוסר? תגיד אתה.

  16. ראיתם מישהי שכועסת על עצמה? הגיב:

    זו אני שכועסת על כך שבזבזתי שעות בנסיונות של מספר שבועות.ניסיתי לשכנע את הכותבים ובמיוחד את כותבי התגובות שצריך לפקוח את העיניים ולהיות יותר מאוזנים בכתיבה ובחשיבה. אני נכשלתי וחבל. החלטתי להחרים את האתר שלכם ולהפסיק לקרוא לו בשם הגדה השמאלית. אלא ה ב ג י ד ה ה ש מ א ל י ת .

  17. מתגעגע הגיב:

    יוחזר האדמו"ר שוורץ !!!!!!!
    תוחזר הקריקטורה !!!!
    תחי המהפכה !!!!

הגיבו ללדובר אמת

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים