הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-17 ביוני, 2003 4 תגובות

תרבות כלאיים (תרבות היברידית) אמיתית ומלאה קיימת רק במקום שתרבות המקור נהרסה. למשל, זהותה התרבותית של ג’מייקה, על פי סטוארט הול (1990), מורכבת משלוש שכבות לפחות: השכבה האפריקאית, השכבה האירופית והשכבה האמריקאית. העבדים השחורים שהובאו לשם הגיעו ממקומות שונים באפריקה, ואף על פי כן אפריקה אחת מדברת מגרונם. זהו נרטיב אפריקני משולב, אשר רב בו המשותף עם אפריקה הפוסט-קולוניאלית של היום, ואין בו כבר כמעט שרידים של מרכיביו השונים מימים עברו. מושג כזה של כלאיים לא ניתן להשליך על התרבות הישראלית, שבה הן לנרטיב היהודי והן לנרטיב הפלסטיני יש רצף מסירה וזיכרון היסטורי מתועדים היטב.

למרות זאת, המושג תרבות כלאיים רווח בספרות מדעי התרבות גם במצבי מגע בין-תרבותי פחות הרסניים. אלה שוחט (1992), מעירה על מגמה מחקרית זו: "הדגשתם של המונחים היברידיות וסינקרטיזם בחשיבה הפוסט-קולוניאלית מפנה את תשומת לבנו אל החפיפה ההדדית החלקית שבין תרבות מרכז ותרבות שוליים. היברידיות וסינקרטיזם מאפשרים לדבר על ריבוי זהויות ועֶמדות סובייקט הנובעות מגירוש, הגירה וגלות – בלי לקיים שיטור של גבולות הזהות לאורך צירים מהותניים או צירים של שיבה אל המקור".


כלומר, השימוש במונח כלאיים מאפשר התבוננות על זהויות תרבותיות תוך השעיה מסוימת של הקיבוע המהותני של מרכז ושוליים, קיבוע אשר ממילא אינו מובן מאליו כאשר עוסקים בתרבויות שצומחות בחברות שחוו טראומות קולקטיביות. מבחינה זו, המצב הישראלי הוא מצב פוסט-קולוניאלי בריבוע או בשלישית. הן הזיכרון ההיסטורי היהודי והן הפלסטיני מספרים על מצב קולוניאלי ובו יסודות של גירוש, הגירה וגלות.


ערביי ישראל קשורים לנרטיב הפלסטיני הכללי דרך הנכבה, אבל יש להם גם זיכרון היסטורי ייחודי להם: זיכרון של גירושים פנימיים בתוך ישראל וגירושים החוצה מישראל, וכן שני עשורים של ממשל צבאי, אשר מהדהד בנרטיב שלהם כמצב קולוניאלי נוסף. ההתפתחויות בחברה הערבית-ישראלית מאז תום הממשל הצבאי הן סיפור של התפרקות מן העול הזה ויצירת תרבות של עצמיות שלא ניתנה לה בעצם מעולם הזדמנות היסטורית להתגבש, משום שכמעט מאותו רגע (1966) שהם יצאו ממשטר צבאי לחיים אזרחיים, נכנסו אחיהם מעבר לקו הירוק למשטר של כיבוש צבאי ישראלי (1967).


שלושים וחמש השנים האחרונות הן אפוא שנים של התמודדותם של ערביי ישראל עם שני מוקדים של זהות תרבותית: מצד אחד מאבק על עצמיות ועל כינונה מתוך אינטראקציה תרבותית לגיטימית בתוך המרחב האזרחי הישראלי, ומצד שני אינטראקציה עם קרוביהם הפלסטינים בשטחים המנהלים מאבק על עצמיותם ועל זכותם לכוננה תוך ניתוק מן הישראליות.


פן נוסף למורכבות התרבותית הישראלית הוא העלייה מארצות המזרח אשר יצרה קטיעה פנימית בזהות העצמית של המהגר המזרחי, קטיעה שהשתלבו בה דיכוי חיצוני והדחקה פנימית. השיבה אל המזרחיות משנות השבעים ואילך יש בה אומנם לעתים גם פן של חזרה מדויקת אל המקור האתני (ריקוד תימני, אוכל מרוקאי, וביגוד כורדי וכד’), אבל עיקרה מתבטא בהזדהות רחבה יותר עם המרחב התרבותי הערבי הכללי. כבר בשנות החמישים מקלטי הרדיו בבתיהם של עולי ארצות המזרח היו מכוונים אל תחנות מוזיקה ערביות. וכך הפכה שירתה של אום-כולתום המצרית מעל גלי האתר לאתר נפשי נטול דיכוי והדחקה, שבו מורעפים נוחם ועדנה הן על היחיד הסובל בדמשק, בגדאד ועמאן, כמו גם בקטמונים, בשכונת התקווה, ובקרית שמונה. כאשר זהבה בן שרה אום-כולתום בשכם, היא לא שבה אל מקורותיה המרוקאיים אלא מנהלת דיאלוג מחודש עם המרחב המזרחי של היום. יש אפוא דמיון בין האפריקניות של בן ג’מייקה ובין המזרחיות הערבית של זהבה בן.


הפן האחרון שאתייחס אליו במורכבות התרבותית הישראלית הוא זה של העובדים הזרים. עדיין לא קם לנו יוצר מתוכם, מין חניף קוריישי ישראלי מדרום תל-אביב, שינהל איתנו דו-שיח על זהותו ועל זהותנו לאור קיומו בתוכנו. אבל בהחלט יתכן שבעתיד הלא רחוק יקום דובר יליד של העברית הישראלית ממוצא סיני או אפריקאי, חניך ביה"ס ביאליק בדרום תל-אביב, וישקף אותנו ואת עצמו במראה האומנותית שלו.


מהם כלי השיח שהחברה הישראלית מפעילה כדי לדבר על מגע בין-תרבותי בישראל? האם אנטון שמאס שכתב רומן עברי או זהבה בן ששרה בערבית בפני קהל פלסטיני – מתמקמים באזור "החפיפה ההדדית החלקית שבין תרבות מרכז ותרבות שוליים", שעליה מדברת שוחט, או שאנחנו ממשיכים לקיים סיורי בט"ש מושגיים לאורך צירי זהויותינו המקוריות? האם אותו חניף קוריישי שיקום לנו בדרום תל-אביב הוא משלנו, ובאיזו צורה הוא משלנו, או שהוא נידון להישאר האחר שלנו?


בעבודה זו אני מתמקד בקבוצה אחת של סוכני תרבות: הפוליטיקאים. אציג כאן קטעים ספורים מדבריהם של חברי הכנסת אברהם בורג, זהבה גלאון, מתן וילנאי, ג’מאל זחאלקה, ומוחמד ברכה, שנאמרו בראיונות שקיימתי איתם בנושאים אלה.


בורג דוחה את רעיון ההיברידיות ואומר על התופעות שהעליתי בפניו: "חלק לא מבוטל מהדברים שהעלית הם פולקלור. […] האם תיתכן מסה קריטית של נישואי תערובת בין האומות? אם התשובה היא לא, אז כל שאר הדברים, תעזוב אותי. שתי החברות מבודלות מאוד אחת מהשנייה. זו בדלנות עם כמה ביטויים או אפולוגטיים או ביזאריים. המבעים שהבעת אותם כאן, בין אם זה זהבה בן שרה לפלסטינים, או אני לא יודע מה, זה השוליים, זה לא הדבר המרכזי. כי זה לא מוליך למֶרגֶ’ר יותר גדול". בורג אינו מוכן לראות בתופעות האלה ניצנים של תהליך, אלא "פולקלור" ו"שוליים" בלבד. אפילו ברמה האישית בורג שולל את האותנטיות של המגע הבין-תרבותי שמביעים באומנותם אנטון שמאס וזהבה בן בכך שהוא מייחס להם את התארים "אפולוגטי" או "ביזארי".


על האפשרות שיצוץ בקרבנו סופר ישראלי מבין ילדי המהגרים אומר בורג: "תמיד, תמיד, תמיד זו תהיה עדיין כתיבה חיצונית, שמכה על הדלתות ועל החלונות אבל לא מקעקעת מבפנים. […] יהדות היא דת אחת, של עם אחד, במקום אחד. […] [היא] כמעט לא מאפשרת לחדור לליבת כדור-הארץ הזאת לכמעט כל כוח אחר. אם תשאל אותי מה עם ספרות הגֵרים, זה יהיה אתגר מאוד מעניין. […] כי הם קיבלו כרטיס כניסה לתוך הקלאב. הם בפנים. עובד זר עדיין דופק בחוץ. אז זה יהיה כואב, וזה יהיה מגעיל, זה כמו כל ספרות הכיבוש למיניה, זה יהיה דברים לא נעימים. זה יהיה מחמוד דרווישים – זה לא בא מבפנים. זה לא התולעת בתפוח. זה לא יגרום לו להתרקב ולתסוס. […] הם יהיו ישראלים, אבל לא יהודים. שם מתחילה הבעיה. תראה, אם תגיד לי עוד עשרים וחמש שנה תיווצר כאן מאסה קריטית של מאתיים, שלוש מאות, ארבע מאות אלף ילדים יהודים על פי ההלכה אבל בנים לעובדים זרים, אני אגיד לך יש כבר תולעת בתפוח. כלומר הם כבר בפנים, זה כבר דינמיקה אחרת. אבל אם הוא עדיין חי בסווטו של דרום ת"א, ואני לא רואה אותו ולא שומע אותו, פּףףף… [משמיע קול של 'למי אכפת?']".


בורג עורך אם כן אבחנה ברורה בין ילדי עובדים זרים שיהיו גרים, לאלה שיישארו לא-יהודים. הטענה שהבלתי-מגוירים יישארו בגטו שלהם בדרום תל-אביב יוצרת השתמעות כאילו הגרים שביניהם יעברו למקומות מגורים מרכזיים יותר לחברה הישראלית. השתמעות זו אין לה כל בסיס עובדתי, אבל היא מאפשרת לבורג לעגן את האבחנה בין עובדים זרים מגוירים לאלה שאינם מגוירים לא רק בעצם אקט הגיור, אלא להציג אקט זה כאילו הוא יוצר כרטיס כניסה אמיתי לחברה הישראלית. הגרים מוצגים כאלה שפועלים מבפנים, כ"תולעת בתפוח", כלומר כרלוונטיים, בעוד שהאחרים מוצגים כאלה ה"מכים על הדלתות ועל החלונות אבל לא מקעקעים מבפנים", כלומר בלתי-רלוונטיים. ברור אם כן שעבור בורג המרכזיות של היהודים בתוך המרחב הישראלי אינה מתאפיינת באותם יחסי מרכז-שוליים נזילים ששוחט מדברת עליהם, אלא במִרכוּז בדלני של היסוד היהודי בישראל.


ההשוואה של אותו סופר עתידי למחמוד דרוויש גם היא משרתת אותה מטרת שיח. שירתו של דרוויש נכתבה בערבית, לא בעברית. דרוויש עזב את ישראל, חי ויצר בביירות, ותרם משם לזהות הפלסטינית המתעצבת. אין בסיס עובדתי להשוואתו של אותו סופר עתידי למחמוד דרוויש, ולכן כאשר בורג מציב את אותו סופר עתידי במישור אחד עם האחר האולטימטיבי של החברה היהודית-ישראלית, הוא שוב מסלק אותו מן המרכז אל השוליים.


בורג לא שולל באופן מוחלט התפתחות של זהויות כלאיים כתופעה חברתית ממשית. הוא אומר: "תגיד לי שיום אחרי השלום זה יבוא? בסדר, אני מוכן לחכות. סיר הלחץ החיצוני לא מאפשר בינתיים את הפעולה הזאת". כלומר הוא דוחה זאת למצב עתידי אוטופי.


כשהצגתי את אותן התופעות בפני גלאון, היא הגיבה: "אני לא בטוחה שהדברים האלה מעידים על תרבות משולבת, כמו שהם מעידים על רצון למפגש". המונח "מפגש" מציין פעולת גומלין בין שתי ישויות נפרדות, לא שילובן. והיא ממשיכה: "מה שמתפתח בעיניי זה לגיטימי. הפחד ברב-תרבותיות הוא שזה יכול לגרום להסתגרות ובדלנות, אבל אם כך זה מתפתח, אני לא בטוחה שאני מתנגדת". גלאון מציגה כאן עמדה של נייטרליות ליברלית. המרחב הלגיטימי של גלאון משתרע אפוא בין מפגש בין-תרבותי לבדלנות, אבל אין אופציה לזהות כלאיים.


על הפנטזיה של הסופר מדרום תל-אביב גלאון מציעה את הווריאציה החילונית של התשובה של בורג: "במקום אחר כשאתה אזרח, אתה יכול להיות פקיסטני, אבל אתה כבר אזרח בריטי, ואתה מצד אחד בריטי – או לצורך העניין ישראלי, אנטון שמאס – ומצד שני אתה שומר על הזהות הפקיסטנית או הערבית שלך […] אני לא בטוחה שזה דומה, […] זה לא אותה נקודת מוצא מבחינת תחושת הארעיות. גם אם הם, נניח, עובדים חוקיים, מבחינת החוויה, זו טרגדיה מאוד גדולה, המצב הזה שאתה לא מפה ולא משם, הרי אף פעם הם לא יהיו ישראלים. החוויות שלהם הן ישראליות נטו בעיניים שלהם, אבל הם אף פעם לא יקבלו לגיטימציה מהישראלים, ראשית על הבסיס האתני, המראה, שנית על הבסיס הלאומי, ושלישית על הבסיס החברתי. החוויה שלהם היא לכאורה חוויה ישראלית, מתוך בי"ס ישראלי".


"הרי אף פעם הם לא יהיו ישראלים", אומרת גלאון ובאמצעות ה"הרי" יוצרת קדם-הנחה משותפת לדובר ולשומע בדבר הפטאליות הייחודית של המצב הישראלי, כאילו בבריטניה אין רגשות של דחייה כלפי הפקיסטנים. כאילו החברה הבריטית היא חברה ליברלית שקיבלה בחיבוק את המהגרים שלה, כאילו שם לא היה מאבק קשה על זהויות ולגיטימציה, כאילו לבריטים אין בעיה עם המראה האתני או עם החוויה הנפשית הבריטית השמורה לבריטים מלידה. הטיעון של גלאון דומה מאוד לזה של בורג. אבל בעוד שאצל בורג אקט הגיור מוחה באחת את הזרות, אצל גלאון אין אקט כזה. היא מדגישה שחוקיותו של העובד הזר לא מכלילה אותו בחוויה הישראלית.


גלאון יוצרת אבחנה בין התחושה הסובייקטיבית של בנו של העובד הזר, החווה "לכאורה חוויה ישראלית", "נטו בעיניים שלהם", ובין פסיקת הגורל האובייקטיבית – "הם אף פעם לא יהיו ישראלים", "הם לא יקבלו לגיטימציה". עם זאת, אנטון שמאס מוצג על-ידי גלאון כשייך בעירבון מוגבל, באותו האופן שחניף קוריישי שייך, לא למרכז הישראלי, שהוא יהודי, אבל לשוליים האזרחיים: שמאס הוא מצד אחד "אזרח" ומצד שני "שומר על הזהות הערבית שלו".


על הערה שלי שגם בארה"ב היה אתוס ווספי מקובל באופן נרחב, ושהיום האתוס הזה נמצא בהליכי ערעור מתקדמים, ענתה גלאון: "זה עניין של זמן. אבל בכל זאת, ההיבט הדתי-לאומי בחברה הישראלית הוא כל כך משמעותי, שגם אם זה יקח זמן, אנחנו אף פעם לא נהיה כמו האמריקאים […]. תמיד הדבר הזה של להיות יהודי, זה יגבר על העניין האזרחי. לצערי, כן? לצערי". גלאון לא מציבה את עצמה בחזית המאבק בעניין זה, אלא מקבלת בצער את הדין. אין ספק שגלאון לא היתה נוהגת כך אילו היה מדובר בעניינים שהיא חשה שהם בנפשה, כגון מעמד האשה. תארו לכם שגלאון היתה אומרת משהו כמו: "אנחנו אף פעם לא נהיה כמו האמריקאים. אצלנו תמיד העניין הזה של להיות גבר יגבר על השוויון בין המינים. לצערי, כן? לצערי".


אין לי מקום וזמן להדגים את דברי וילנאי בציטוטים. אסכם את דבריו כך. גם וילנאי רואה את התרבות הישראלית כתרבות שיש בה מרכז יהודי. עבורו המרכז היהודי מתבטא בהכרה שישראל היא מדינה יהודית-דמוקרטית ובשירות בצבא. השירות בצבא הוא המבחן האולטימטיבי, ולכן בדבריו וילנאי כולל את הבדואים ואת הקצין שהגיע כילד מוויטנאם בתוך המרכז התרבותי, שיכול להיראות כפסיפס רב-תרבותי. את הערבים מציב וילנאי מחוץ לפסיפס הזה. יש לתת להם את כל הכלים להביע את עצמם בתור ערבים, אבל בלא ההכרה במדינה היהודית הם חיצוניים לתהליך התרבותי.


אני מגיע עכשיו אל שני חברי הכנסת הערבים ג’מאל זחאלקה ומוחמד ברכה. שאלת המגע הבין-תרבותי עומדת במרכז המעש הפוליטי שלהם, ועניין הרב-תרבותיות הוא סלע מחלוקת עיקרי בין בל"ד לחד"ש.


זחאלקה מציע להבחין בין המושגים רב-תרבותיות לפלורליזם תרבותי: "התפיסה של רב-תרבותיות היא שכל קולקטיב או קבוצה יש לו את הזכות לחיות בגומחה התרבותית שלהם, והמרכז יישלט על-ידי הקבוצה הגדולה. כלומר, להרחיק אנשים מהשפעה על המרכז התרבותי. זו עוד שיטה לשכלול ההגמוניה התרבותית של הקבוצה השלטת. יש לנו את התרבות של הקבוצה האשכנזית הדומיננטית בארץ, אז אומרים יש זכות לרוסים שתהיה להם התרבות שלהם, וזכות לערבים, ואומרים להם: יש לכם מלוא הזכות לקיים את תרבותכם. את המרכז תשאירו לנו. זה עוד מנגנון של שליטה. האלטרנטיבה היא פלורליזם תרבותי. כלומר שהמרכז יהיה משותף לכולם, ובצד זה, שלכל אחד תהיה הזכות לקיים את התרבות שלו".


תהליך המרכוז של היהדות בישראל על-פי בורג, וילנאי וגלאון הוא תהליך של הדרה, של "להרחיק אנשים מהשפעה על המרכז התרבותי", עבור זחאלקה. אבל בעיקרון ארבעתם מתבטאים במונחים של מרכז חשוב ופריפריה דחויה.


בתגובה לתופעות שהצגתי בפניו, אומר זחאלקה: "כל מה שהזכרת זה דברים בשוליים. […] אני חושב שיש השפעה תרבותית יותר מאשר תרבות כלאיים, כלומר וודאי שתנאי החיים של הערבים בישראל מושפעים, יש השפעה של השפה, של ההיכרות עם התרבות הישראלית". זחאלקה מסכים כאן עם בורג שכל הדוגמאות שהזכרתי הם דברים שבשוליים. כאשר זחאלקה אומר ש"יש השפעה תרבותית יותר מאשר תרבות כלאיים", הוא מכוון את דבריו אל אנטון שמאס, אל משפחת קעדאן, ואל היהודים והערבים הנוסעים לאושוויץ ביחד. זהבה בן, לעומת זאת, לא מתאימה למודל שלו.


עם זאת, זחאלקה מבהיר שאין לו התנגדות עקרונית לרעיון המיזוג, אלא רק להקשר הפוליטי הספציפי שבו מיזוג פירושו התבטלות. הוא אומר: "אני מתנגד למיזוג תוך קבלת מעמדך הנחות. אם יתפתחו כאן תהליכים תרבותיים אחרים, אני לא רואה בעין יפה או רעה את זה". כמו בורג, זחאלקה דוחה את המיזוג למצב עתידי-אוטופי, כאשר "יתפתחו כאן תהליכים תרבותיים אחרים".


עמדתו של ח"כ ברכה שונה במקצת מזו של קודמיו. ברכה אינו משתמש בדימויים של מרכז ושוליים, כפי שעשו קודמיו. ברכה מדגיש שלאומיות היא רק פן אחד בזהותו של אדם. הוא אומר: "התרבות היא לא רק שייכות לאומית. אחד ממאפייניה, אחד הדברים שיכולים להרכיב אותה, הוא שייכות לאומית. לכן בפועל מדינת ישראל היא מדינה שיש בה רב-תרבותיות, אבל המדינה עצמה אינה מכירה ברבדים השונים של התרבויות הקיימות בתוכה, ואינה מכירה ברב-תרבותיות של עצמה".


ברכה אינו מאשר במפורש את קיומה של זהות כלאיים או תרבות כלאיים בישראל. אבל בניגוד לזחאלקה המדבר על השפעה חד-כיוונית, השפעה יהודית על הערבים, שיש לה מרוויחים יהודים ומפסידים ערבים, ברכה מדבר במונחים סימטריים על השפעה הדדית בתור תוצר טבעי של חוויות אנושיות המשותפות לאנשים שחיים באותו המקום. הוא אומר: "אני נגד תרבות פנטית. נגיד שזו התרבות שלי, אני שם את עצמי במצור הזה, ואני לא רוצה להציץ אל שום דבר אחר. זה פונדמנטליזם שהוא פסול בעיניי […]. כל תרבות ייחודית צריכה שתהיה לה זיקה לאוניברסלי. על אחת כמה וכמה כשמדובר במקום אחד, שמתרחשות בו הוויות וחוויות ומצוקות ותקוות משותפות. מטבע הדברים יתרחשו כל מיני תהליכים של השפעה הדדית. אולי לא ערכים מכוננים, אבל בוא נגיד תווים משותפים".


המונח "תווים משותפים" הוא מונח ביניים שעומד מצד אחד אל מול עמדה שברכה מאפיין במונחים "תרבות פנטית", "מצור", ואי-רצון "להציץ אל שום דבר אחר", ומצד שני "תווים משותפים" עומד אל מול "ערכים מכוננים" משותפים, כלומר בסיס מלא לשיתוף באידיאולוגיה של המדינה.
העמדה הסימטרית ניכרת גם בהכרה שהקיום המשותף במדינה אחת, תוך שיתוף של "הוויות וחוויות ומצוקות ותקוות" יצר קווי מתאר המבדילים הן בין ערביי ישראל לפלסטינים בשטחים והן בין יהודי ישראל ליהודי ארה"ב.


ברכה אומר: "גם הערבים בישראל כשהם נפגשים עם היהודים, אפשר לזהות בהתנהגותם, בשפתם, שהם ערבים אזרחי ישראל. בשונה מפלסטינים בגדה, בשונה מפלסטינים בירדן. גם יהודים בישראל שונים מיהודים בניו-יורק". השימוש במונחים "ערבים אזרחי ישראל" ו"פלסטינים בגדה ובירדן" בדרך של הנגדה מדגיש את ההבדל שברכה מציע.


ברכה לא רק מאשר בדיעבד את ההתפתחויות הבין-תרבותיות, כמו וילנאי וגלאון, אלא הוא היחיד המאפיין את המגע הבין-תרבותי במונחים ערכיים חיוביים. הוא אומר: "אני חושב שזה חיובי וזה מפרה ומעשיר". המושגים "חיובי", "מפרה" ו"מעשיר" לא היו בשימושם של הח"כים האחרים.


אם נחזור רגע אל דברי אלה שוחט, ניתן לומר שברכה הוא היחיד מבין חברי הכנסת שראיינתי שמדבר על ריבוי זהויות עם פחות שיטור על גבולות הזהות, והוא היחיד הרואה מצבים של מגע בין-תרבותי בין יהודים לערבים באור חיובי בלי תנאי קבלה. אך גם אצלו עדיין מדובר על הפריה והשפעה הדדית, ואין שיח של תרבות כלאיים ממש.


לסיום, לא מצאתי בדבריהם של הפוליטיקאים שרואיינו אמצעי ביטוי לשוניים המעידים על התבוננות היברידית במצבי המגע הבין-תרבותי. אבל פוליטיקאים זה לא הכול. יהיה מעניין לראיין למשל את המאמן, השחקנים והאוהדים של קבוצת הכדורגל בני סכנין שעלתה לאחרונה לליגת העל, קבוצה שרוב שחקניה וכנראה כל אוהדיה ערבים, אבל מאמנה ושלושה משחקניה הם יהודים. "רק בכדורגל הם ישראלים לכל דבר" הכריזה כותרת מאמרו של אריה דיין ב"הארץ" ב-11 ביוני. ייתכן שהִתחקוּת אחר הגדרת הזהות בשיח הספורט ובסוגי שיח אחרים תחשוף פרקטיקות שיח שונות מאלה של הפוליטיקאים.

תגובות
נושאים: מאמרים

4 תגובות

  1. דן תמיר הגיב:

    מאמר מעניין ומעורר מחשבה. תודה לד"ר כוזר.
    לגמרי במקרה, התפרסם היום (17.06.03) מאמר על זהות ישראלית ותרבות ישראלית של עוזי אורנן בעתון "הארץ". דברים ברוח דומה ניתן למצוא גם במאמרו של פרופ’ אורנן כאן בגדה השמאלית, במאמר בשם "הרבנים לא יקבעו מיהו ישראלי", שהתפרסם לפני מספר חודשים.

  2. רב תרבותיות? הגיב:

    ומעיתון הארץ אני מוציא כותרת זו: פלסטינים שיינשאו לישראלים לא יקבלו אזרחות. תיקון נוסף לחוק ימנע מתן אזרחות לילד שאחד מהוריו ישראלי והשני פלסטיני; זעם בשמאל.

    מוזר שהימין רואה בגזענות תופעה שולית. אח"כ שיבקרו את כותבי הגדה על השוואה לגזענים הנאצים. חבר’ה – ככה הם התחילו.

  3. יאללה בית"ר הגיב:

    ואף על פי כן, ובניגוד לדברי הכותב המלומד, לסכנין יש אוהדים יהודים, למשל במצפים שהוקמו על אדמתה, ולבית"ר ירושלים אוהדים ערבים – גם בשטחים הכבושים. מוסר השכל: עדיף לקרוא מדורי ספורט מאשר לשוחח עם ח"כים, חלקלקים וקשקשנים ככל שיהיו. מהמצורעים לא רק שלא תבוא בשורת ישועה, אלא אפילו תובנה בסיסית.
    ולמגיב הקודם: אכן הצעת החוק שעליה קראת ב"הארץ" מדיפה ריח נירנברגי. אלא שאם תכתוב משפט כזה ב"הארץ", העורך שהעביר את זה יאוים בפיטורים. מעשה שהיה באמת בבטאון הזה לפני שבועות ספורים.

  4. יוסי דר הגיב:

    קולניאליזים בשלישית? קיבוע מהתוני? מה!!!!!????

הגיבו ליוסי דר

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים