הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-20 ביוני, 2003 2 תגובות

נעלי עור צבאיות טופפות בחדר המדרגות; נקישות מהוססות על דלת הכניסה, בדירה; היא נפתחת; בעלת הבית עומדת בפתח ואין לה צורך בדברי הסבר כלשהם. היא יודעת בבירור שאלו נציגי קצין העיר, אשר באו לבשר לה את בשורת איוב – הוא נפל בעת מילוי תפקידו!! זה אורח החיים שלנו מעל לחמישים שנה והכל מתכווץ, מרגע זה, אל מה שהיה "לפני" השבר ואין שום משמעות למה שיהיה אחריו.

הם שומעים באמצעי התקשורת על הפיגוע האחרון; הטלפון הנייד מחייג ואין תשובה; פעם נוספת ואין תשובה; החרדה אופפת את כולך ואת/אתה מתחילים לקלוט שהמכשיר המופלא הזה – הטלפון הסלולרי – ימשיך לחייג וקולה לא יישמע בו יותר. הבת, שרק יצאה לקנות פלאפל או הלכה לבלות ערב בדיסקוטק נרצחה ע"י שאהיד פלסטיני. ואמצעי התקשורת ממשיכים לדווח על שלושה; חמישה; חמישה עשר הרוגים. עדיין אין שמות, אבל היא יודעת! ואח"כ מגיעים נציגי הרשות המקומית וכל מה ש"אחרי" הוא רק אנדרטה מדכאת ל"לפני".


חיילי צבא הכיבוש, על טנקיו ומסוקיו פועלים לביעור הטרור – לנתץ; להרוס; לסכל; לחסל ועוד מונחים שמכבסת השפה מאפשרת לנו. הילדים הקטנים מיידים אבנים; אחיותיהם נצלות בשמש המחסום; אחיהם המבוגרים משגרים טילי קאסם והוריהם מתארחים בסוכת האבלים של ה"שאהיד" האחרון והם כבר יודעים שעוד כמה שעות הם יפתחו סוכת אבלים משלהם ותמונות בניהם ואבותיהם יינשאו בלוויות התכופות ברחובות בית חנון; שכם ורמאללה.


וכך בחרנו לחיות-אנחנו והם; הם ואנחנו ובשם קודשי ישראל ובשם קודשי האסלאם; למען שחרור המולדת; למען הגנה על עצם קיומה; אנו התמכרנו ל"משיח עכשיו" – כאן ושם – וערך קדושת החיים פנה את מקומו ל ערך של זילות החיים.


באולימפיה, מדינת וושינגטון; ארה"ב יושבים קרייג וסינדי קורי, הוריה של רייצ’ל ומצפים לאי מייל היומי של בתם שעזבה בית בפרבר אמריקאי טיפוסי ונקלעה, מתוך בחירה, להווי חיים מטורף זה, המתקיים בין הישראלים והפלסטינים; לא בשביל לשחרר מולדת ולא על מנת להגן עליה אלא בתוקף אמונתה שצריך לפעול למען זכויות אדם. היא התקוממה נגד כל ביטוי של דיכוי; של אלימות בכל מקום בעולם; היא התנדבה להיות פעילה למען צדק חברתי ושלום באחד המקומות המסוכנים בעולם וכך היא שלמה בחייה על אמונותיה. האי מייל האחרון שהגיע הוא זה המבשר שהיא נהרגה בהגנה בגופה, ללא שום שמץ של אלימות, למנוע הרס בית משפחה פלסטיני ברפיח, ממפעיל דחפור ישראלי שהודה שהוא לא קבל פקודה לעצור ודרס את רייצ’ל. הוריה של רייצ’ל לא התכוננו לאסון זה; הם ודאי אינם מבינים כיצד נחת עליהם השכול; הם הרי אינם שייכים!! נכון, רייצ’ל ומשפחתה אינם שייכים לעולם אלים זה, אבל היא ומשפחתה שייכים לעולם של חסד וחמלה, עולם שהלך לאיבוד, כאן במציאות המקדשת אלימות; הרס בתים; עקירת זיתים והרג ילדים.


אנחנו המשפחות אשר איבדנו את ילדינו בשל האין שלום! אנחנו החיים את האובדן; את האין הנצחי, כל יום; כל שעה; אנחנו יודעים שאין מזור לכאב על ההחמצה של חיים צעירים שנקטעו לפתע; שאין קץ לגעגועים לדבר ולגעת; לשמוח ולבכות עם הילד שאיננו. אנו חברי הפורום של משפחות שכולות ישראליות ופלסטיניות, למען שלום וסובלנות, מאמינים שלמרות האובדן הבלתי נסבל, בעצם בשלו, חובתנו היא לעודד ולטפח את כל אותם האנשים הטובים, המאמינים שאין תחליף לשלום; לפשרה; לסובלנות ולשמירת החיים.


רייצ’ל קורי היתה שייכת לאנשים אלו; רייצ’ל קורי דבקה, מבלי להכיר ולדעת, בדבריו של בננו זיו ז"ל, שלאחר נפילתו מצאנו דברים שכתב וכמה מהם כה מתאימים לרייצ’ל – "להניח לדברים/לעניינים להתנהל מאליהם, אינו אלא דבר מפלצתי ונורא. להניח לטעות האנושית הזו להתגשם, לא לעשות דבר כדי למנעה, לאפשרה בשתיקתו. מה ההבדל בין זה לבין ביצוע המעשה במו ידיו?"


רייצ’ל, זיו ואחרים רבים השאירו לנו צוואה – שלא לתת לדברים להתנהל מאליהם! הטעות האנושית הזו של הרג וכיבוש, במשך דורות של מלחמות מצווה חייבת להיפסק! אסור לנו להחריש! אנו חייבים להמשיך בפועלה של רייצ’ל; עלינו לממש את חלומותיהם של כל שוחרי השלום – למעננו; למען ילדינו שנשארו בחיים; למען זכרה של רייצ’ל; למען הוריה קרייג וסינדי. למען שאכן דבריה של ויסלבה שימבורסקה, זוכת פרס נובל, אשר כתבה בשירה "שלהי המאה" ש:



"הָאֵל אָמוּר הָיָה לְהַאֲמִין סוֹפְסוֹף בְּאָדָם
טוֹב וְחָזָק
אַךְ טוֹב וְחָזָק
עוֹדָם שְנֵי אֲנָשִים שוֹנִים


יפסיקו להיות תקפים! ולבסוף החזק והטוב יהיו אותו איש!
הבה נאמין כולנו, לזכרה של רייצ’ל ולזכרם של כל יקירינו, שאינם אתנו, שחלום זה, גם אם יתמהמה, בוא יבוא!


ועוד שני משפטים. אינני יודע מה נורא יותר-אובדן פיסי או אובדן צלם אנוש; והאמינו לי שאינני אומר זאת לתפארת המליצה. אני נוטה להאמין שכל מה שאינו ממש סופני, אולי ניתן לתיקון, אפילו צלם האדם המעוות? אבל אחרי הזעזוע הראשון, בעקבות רציחתה של רייצ’ל קורי, מיד בא הזעזוע השני, לא פחות מחריד. כאשר עקבתי בעקבות הידיעה על רציחתה בתגובות הגולשים ב-Y-NET (או אתר אחר) תפשה את תשומת לבי תגובה אחת של "אבי", אשר גרמה לי לנדודי שינה – "אם היא פגעה בבולדוזר, שיתבעו את הוריה!"


איך הגענו לחברה אכזרית ורעה כזו?

תגובות
נושאים: מאמרים

2 תגובות

  1. אמנון הגיב:

    יונה – אתה מבייש את שם בינך שלחם בצבא ההגנה לישראל . הוא צבאנו על הטוב והרע בו . אתה מגיס את זכר בנך לצורך הדעות הפוליטיות שלך אותי זה מגעיל ומחליא . זכותך לחשוב שהצבא מבצע פעולות שלא מוסכמות עליך . אולם מכאן ועד לקרוא לו צבא כיבוש רחוקה הדרך .הצבא מבצע פעולות שמורה לו הדרג המדיני לבצע , זכותך לבקר אותו . מה תאמר על חטיבת הפלמ"ח הראל בפיקודו של רבין ז"ל ש"פנתה" את כל כפרי אזור ירושלים . אולי מאז 48 אנו צבא כיבוש ואולי כדאי לנו לחזור לארצות מוצאנו . הורי באו מגליציה שהיתה שייכת לפולין ועתה לאוקראינה לאן עלי לחזור ? מה יעשו ילדים שנולדו לאב רומני ואם עיראקית ? יקבלו אזרחות כפולה ?
    חבל שכוחות "הקידמה " מנצלים ליגיון זרים של נערות ונערים זרים אשר המלחמה הזאת לא להם . רייצל היתה צריכה להלחם לזכויות האינדיאנים או השחורים בארצות הברית . אנשים כמוך צריכים לבצע את העבודה ולא להזדקק ללגיון זרים .תתבושש לך .

  2. לאמנון הפשיסט הלא סמוי הגיב:

    מה הופך צבא לצבא כיבוש? השנה בה החל לקלגס את נכבשיו? אולי בעת החל הרעיון לעשות זאת? או אולי בעת שהחל לכבוש גם את אזרחיו? 48′ היתה שנה יפה לכיבוש נאור. גם 56′ ו-67′. 82′ היתה שנה לא רעה אם כי 87′ היתה יפה ממנה. 93′ היתה שנה מתוחכמת כי הכיבוש כמעט ונגמר – אך הוא רק הוגבר בדרכים אחרות. והנה באה לה 2001 וממשיכה ובא לו עוד מילניום חדש ומלא לכיבוש נחמד ונאור. הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון עושה את שלה. היא תראה לכולם מה זה להפציץ מהאוויר שכונות מגורים באופן דמוקרטי – אין הפליה בין מחבל לילדה – כולם ימותו.

    ומה זה לך אם מותו של אדם עוזר לו להתגבר על פצעיו. כל הימין משתמש ב-6 מיליון יהודים כדי שנמשיך לחוש כקורבנות. מי שם את משרד החינוך להשתמש במשפחתי שנספתה בחלקה ככלי לקידום הקורבניות? מי מרשה ליד ושם להשתמש במוות ככלי בתחושת החמלה העולמית ולקחת בעלות על מושג השואה? ומדוע מותר לצבא ולבתי הספר להאדיר את האנדרטאות השונות בארץ לחללי צה"ל ובשמם לקרוא לנקם ולאי ויתורים. מי שמם להשתמש במתינו החרותים על קיר לטרון כדי להכריז כי קו 67′ עבר שם ולעולם לא נחזירו (הצטרף נא להרצאות החיילות בלטרון – בורותן ולאומנותן פשוט מסוכנות לזכויות האדם ולתמידים הרכים לפני הגיוס שעוברים שטיפת מוח). המוות פה כל כך מנוצל להמשך הדיכוי והכיבוש. נקמה ושוב נקמה.

    מותר לאב שכול ושקול לומר לאחרים – די. אני עברתי את זה. אל תעברו את זה גם אתם.

הגיבו ללאמנון הפשיסט הלא סמוי

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים