ממשלת ישראל מנעה השבוע ממשלחת של רופאים מבלגיה והולנד לבדוק את המצב הרפואי בשטחים הכבושים ובשטחי הרשות הפלסטינית. אנשי משרד החוץ טענו כי מדובר במשלחת עוינת שמטרתה "לאסוף ראיות נגד חיילי צה’ל, כדי להאשים אותם מאוחר יותר בפשעי מלחמה". לאור זאת חזרו חברי המשלחת לארצותיהם. מצב הרפואה בשטחים הכבושים ובשטחי הרשות הפלסטינית, הנתונים אף הם תחת כיבוש ומצור ישראלי, הינו מחפיר. הכובש הישראלי מונע טיפול רפואי מרבבות פלסטינים, החל מדיאליזה וכלה בילדים שנתקפו במחלה ונעצרים במחסומים, ומאות אם לא אלפים, מתו בעטיים של התנהגותם הפושעת של חיילי צבא הכיבוש הישראלי. אני סבור שחששם של אנשי משרד החוץ כי הרופאים מהולנד ובלגיה יגלו בביקורם כי חיילי הכיבוש הישראלי מבצעים פשעי מלחמה, מוצדק בהחלט.

ממשלת ישראל נהגה במקרה זה כממשלה טוטאליטרית, אבל יחד עם זאת יש להדגיש כי לא הגיעה לרמת השיפלות של ממשלת הרייך השלישי. כוונתי לגטו טרזיינשאט, שהוקם על ידי הגרמנים במלחמת העולם השנייה בצ’כיה, סמוך לפראג, "כמחנה לדוגמא" שם מנהלים היהודים חיים סדירים, כולל חיי תרבות תוססים. הגרמנים פתחו את המחנה לביקורת משלחות של הצלב האדום, והם אף הכינו סרט שנשא את הכותרת "הפירר נותן ליהודים עיר במתנה".

התעמולה השקרית לא החזיקה מעמד זמ רב. בסופו של דבר הועברו גם תושבי טרזיינשטאט למחנות השמדה.

ממשלת ישראל יודעת שהמצב בשטחים הכבושים מביש וקודר. היא, ייאמר לזכותה, לא מביימת הצגות למשלחות מחו"ל, אלא פשוט מחליטה להסתיר ככל שניתן את המציאות העגומה מעיניים בוחנות וביקורתיות. אבל גם זה לא יעזור. הזוועה תגיע בסופו של דבר, גם אם בדרכים עוקפות, לידיעת הרופאים בהולנד ובלגיה.

"המפקד הלאומי"

פרופ’ סרי נוסייבה, העומד בראש אוניברסיטת אל קודס בירושלים הפלסטינית הכבושה, והאלוף במילואים עמי אילון, מפקד חיל הים וראש השב"כ לשעבר, השיקו השבוע את יוזמת השלום שלהם הקרויה "המפקד הלאומי". מטרתם להחתים מאות אלפי אזרחים, ישראלים ופלסטינים, שיהוו את קבוצת הלחץ שתוביל את הממשלות להסכם שלום. היוזמה של השניים מבוססת על הצהרת עקרונות קצרה, בעלת שישה סעיפים, קליטה ופשוטה להבנה:

1. שתי מדינות לשני עמים.
   
2. זכות השיבה – פליטים פלסטינים רק לפלסטין ויהודים יחזרו למדינת ישראל.
   
3. המדינה הפלסטינית תהיה מפורזת.
   
4. גבולות קבע על בסיס 4 ביוני 1967 עם אפשרות לחילופי שטחים.
   
5. ירושלים – בירת שתי המדינות. השכונות היהודיות בריבונות ישראל, השכונות הערביות בריבונות פלסטין. הר הבית ללא ריבונות.
   
6. סוף הסכסוך.

מפתיע שסרי נוסייבה, שבשעתו בשנות ה-80 של המאה ה-20 היה פעיל יחד עמי בוועד הישראלי-פלסטיני הראשון, "הוועד נגד היד הקשה" (פייסל חוסייני ואנוכי היינו שני יושבי הראש), עשה כברת דרך מהפכנית בנושא זכות השיבה. הוא נתן ידו למצע שהולך מעבר למה שהוסכם בשיחות טאבה בין ממשלת ישראל לממשלת הרשות הפלסטינית, לפיו תסכים ישראל לקלוט מספר מסוים של פליטים, עד חמישים אלף, ובכך תמלא אחר החלטה 194 של האו"ם המדברת על זכות הפליטים לחזור למקומות מגוריהם הקודמים, או לקבל פיצויים.

סרי נוסייבה מוותר על יישום החלטה 194 כפי שחלק ניכר מהפלסטינים עדיין מפרש אותה. למרבית אנשי השמאל בישראל לא תהיה בעיה להסכים עם עיקרי המצע הזה, להוציא כמה קבוצות זעירות של מה שקרוי השמאל הסהרורי/מיליטנטי/קיצוני/קיקיוני (מחק את המיותר) שרואה בציונות אם כל חטאת, ודורש החזרת מיליוני הפליטים הפלסטינים למקומותיהם הקודמים בתחומי מדינת ישראל.

האם ניתן להיות לא ציוני או פוסט ציוני ולא לתמוך בזכות שיבה גורפת של פליטים פלסטינים לתחומי מדינת ישראל? אפשר גם אפשר. לדידי זהו משגה לזרוק לפיתחה של ישראל את כל האשמה בדבר יצירת בעיית הפליטים בעקבות מלחמת 1948.

הבה ניזכור, בטרם קבלת החלטת החלוקה של האו"ם בנובמבר 1947, לא היתה בעיית פליטים פלסטינים. איש לא יכול לומר היום מה היה קורה אילו הסכימו ארצות ערב וההנהגה הפלסטינית להחלטת החלוקה של האו"ם. יש הטוענים כי להנהגת היישוב היהודי היו תוכניות מגירה של ייזום מלחמה למקרה כזה, כדי "לשפר עמדות" באשר לגבולותיה של המדינה היהודית. אולם מה שקרה בפועל הוא, שהנהגת היישוב היהודי הסכימה לתוכנית החלוקה, ומדינות ערב חברו להנהגה הפלסטינית בהתנגדות נחרצת להחלטת החלוקה, ויזמו מאבק מזוין כדי למנוע מימוש החלטת האו"ם. מדינות ערב פלשו לישראל במאמץ לסייע לעם הפלסטיני במלחמתו ובמלחמה הזו כשלו. בעיית הפליטים היא תוצאה של מלחמה זו.

אין ספק כי הצבא הישראלי ביצע לא מעט פשעי מלחמה במהלך המלחמה ב-1948, החל מרציחות וכלה בגירושים, ולכן ישראל נושאת ללא ספק באחריות לעוולות ואי הצדק שנגרמו לפלסטינים. אבל לא אחריות בלעדית, גם הערבים שותפים לאחריות.

אין מלחמות שמחות. כל מלחמה היא אכזרית וכרוכה בהרג, רצח ופשעי מלחמה. אבל התוצאה הסופית של מלחמת 1948, מלחמת העצמאות בפי הישראלים והנכבה בפי הפלסטינים, סייעה לממש את החלטת האו"ם להקמת מדינת ישראל. לא מקרה הוא שהקהילה הבינלאומית, שמכוח הלגיטימיות שלה הוקמה ישראל, מכירה בגבולות סוף מלחמת 1948, (הקו הירוק המפורסם), משום שרואים בה מלחמת שחרור או עצמאות שעיגנה את הקמת המדינה, אבל לא מכירה בגבולות האימפריאליים של מלחמת הכיבוש ביוני 1967, שאין בינה לבין קיום המדינה דבר.

אין חזרה במנהרת הזמן למציאות שקדמה למלחמת 1948. החזרת מיליוני פליטים חדורי איבה ושנאה לתוך ישראל הוא מתכון למרחץ דמים נורא ואיום. שוחרי זכויות האדם שמוחים בצדק על אפליית הפלסטינים אזרחי ישראל ועל משטר הכיבוש והאפרטהייד בשטחים הכבושים, מן הדין שיביעו גם מחאה על היחס המשפיל והמבזה לו זכו ועדיין זוכים הפליטים הפלסטינים בלבנון או בסוריה. חמישים שנה הם מוחזקים שם במצוקה, בעוני, ללא זכויות אזרח וסובלים מאפלייה. בין אם מישהו תומך בהחזרת הפליטים בין שלא, יש למחות על היחס המחפיר שארצות ערב מגלות כלפי הפליטים הפלסטינים מזה חמישים שנה.

כמי שרואה עצמו משוחרר מהשלב הלאומי, אני מקווה כי יווצרו במזרח התיכון קהילות על-לאומיות, אולם כדי שזה יקרה חייבות המדינות למצות את השלב הלאומי, לחיות במסגרות דמוקרטיות בעלות ערכים דומים, שיהוו את נקודת הזינוק למיזוג כזה, כפי שהדבר נעשה באורח איטי ומבוקר באירופה. לא מקרה הוא כי פולין הקומוניסטית או ספרד הפשיסטית לא היו יכולות להיות חברות בקהילת העמים הדמוקרטים באירופה. רק סילוק הדיקטטורות והנהגת משטרים דמוקרטים סללו את הדרך לכך. כך גם כאן. רק מדינה פלסטינית, מדינה ירדנית ומדינת ישראל שיתפתחו לכדי קהילות בעלות ערכים דמוקרטים דומים, יוכלו לצעוד לקראת מיזוג על לאומי. במסגרת מהלך כזה חייבת ישראל להפסיק את הכיבוש ולפרק את ההתנחלויות, אותן מצודות אפרטהייד בשטחים הכבושים.

מדינות ערב צריכות לעבור עוד כברת דרך ארוכה כדי להקים בקירבן משטרים דמוקרטים חילונים, שיש בהם פלורליזם פוליטי אמיתי, הפרדת דת ממדינה, בחירות חופשיות, עיתונות חופשית, איגודים מקצועיים עצמאיים, זכות שביתה, שוויון מעמד האשה, מינימום של צדק חברתי ועוד כדי להיות כשרים לעלות לשלב השיתוף העל לאומי. גם מדינת ישראל, שבנושאים רבים נמצאת בשלב מתקדם יותר משכנותיה, צריכה לעבור שינויים מהותיים ממדינת שבט דתית למדינה דמוקרטית של כל אזרחיה, כדי שהחזון העל-לאומי יקרום עור וגידים.

איזה מזל

גם מי שמתנגדים לכיבוש מודים לאותם שוטרים שהצליחו לגלות בקלקיליה את המטען במשקל 10 ק"ג, אותו נשאו שני צעירים מארגון חללי אל אקצה בשכם, שהיו בדרכם לישראל כדי לפוצצו באזור הומה אדם בפתח תקוה. אני תומך בשאיפתם להשתחרר מהכיבוש הישראלי אבל מתנגד בכל ישותי לשיטות נפשעות של פגיעה המונית באוכלוסייה אזרחית לא לוחמת.

חרם על תוצרת ישראל

ארגון בלגי פירסם מודעה הקוראת להחרים את תוצרת ישראל. במודעה אנו רואים תפוז אדום נוטף דם, תזכורת לדמם של פלסטינים חפים מפשע שניגר מטילי, תותחי ומקלעי חיילי הכיבוש הישראלי.

מודעה זו עוררה אצל מספר ישראלים את מיצי הפטריוטיזם, והם הצהירו כי יפסיקו לקנות שוקולד בלגי, שהרי בלגיה נושאת על גבה פשעי מלחמה איומים כאשר היתה כובש קולוניאלי בקונגו.

אני תומך במודעה ובחרם כלכלי על ישראל, וגם חתום על קול קורא שפורסם בחו"ל, משום שאני סבור כי על ישראל לחול אותם כללים שחלו על משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. החרם הבינלאומי על דרום אפריקה, הגם שהיה חלקי ולא נשמר על ידי כל המדינות באותה הקפדה, תרם בסופו של דבר תרומה מכריעה להתפכחות ראשי השלטון הלבן בדרום אפריקה ולתפנית שהביא לחיסולו של משטר האפרטהייד.

ישראל היא המדינה הנתמכת ביותר בעולם. יותר מחמישה מיליארדי דולרים זורמים אליה מדי שנה במסגרת תרומות וסיוע חוץ, דבר המאפשר לה לבנות את מכונת הצבא האדירה, לממן את הכיבוש ואת התנחלויות האפרטהייד. מי שבאמת רוצה לחסל את הכיבוש הישראלי שגורר את המדינה אליי תהום, צריך ליבש את מקורות המימון שלו בחו"ל.

חרם כלכלי על ישראל, הוא שיטה יעילה ולא אלימה, שתביא תוצאות מהירות להפליא בכל הקשור להתפכחות השלטון והאזרחים. ברגע שאזרחים ישראלים לא יוכלו יותר לקנות מטבע חוץ, לא יוכלו לטייל בחו"ל, לא יוכלו לקנות סחורות מחו"ל, תיפסק מכירת נשק לישראל, לא יהיה דלק למכוניות, נבחרות ספורט ישראליות לא תוכלנה להתמודד במסגרות בינלאומיות, וממשלת ישראל תיאלץ להכריז על קיצוב מזון, או אז תתרחש בישראל התקוממות עממית שתדרוש מהממשלה לסגת מהכיבוש ולבטל את האפרטהייד, כדי לשוב ולחזור למשפחת העמים. הלוואי ובישראל יתרחש חשבון נפש בגין פשעי הכיבוש, בדומה לזה המתרחש היום בבלגיה בכל הקשור לעברה הקולוניאלי. אין הצדקה לחרם על שוקולד בלגי, יש מלוא ההצדקה על חרם נגד ישראל.

Share on Facebook