הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-5 ביולי, 2003 5 תגובות

ל"אינתיפאדה" ו"שהיד" נוספה עוד מלה ערבית למילון העולמי: "הודנה". במסורת המוסלמית קשורה מלה זו באירוע מסוים. הפסקת-האש המוסלמית הראשונה הושגה בשנת 628 בחודייביה, במהלך מלחמתו של מוחמד בשליטים הפגאניים של מכה. לפי הגרסה המושמעת עכשיו בישראל, מוחמד הפר את ההודנה וכבש את מכה. המסקנה: אל תאמינו לערבים ואל תאמינו להודנה.

בהיסטוריה הערבית נראה מהלך הדברים אחרת. ההודנה איפשרה למאמיני הדת המוסלמית החדשה להיכנס למכה ולעלות לרגל לסלע הקדוש. עולי-הרגל ניצלו את ההזדמנות כדי לעשות נפשות לדתם. כאשר רוב הציבור עבר לאסלאם, נכנס מוחמד למכה כמעט בלי שפיכות-דמים והתקבל בזרועות פתוחות. המסקנה: כבר בראשית דרכם הבינו המוסלמים שכדאי יותר לעשות נפשות מאשר להכניע בכוח.


כאן טמונה גם התשובה לשאלות הנשאלות עכשיו שוב ושוב: האם ההודנה תחזיק מעמד? האם תימשך גם אחרי שלושת החודשים שנקבעו לה? האם יצליחו ערפאת ואבו-מאזן לכפות את מרותם על החמאס? התשובות תלויות כל-כולן בדעת הציבור הפלסטינית. אם הציבור הזה ירצה בהודנה, היא תישמר. אם ימאס בה, היא תקרוס. החמאס אינו מעוניין להקים את הציבור נגדו. להפך, הוא רוצה לרכוש את לב הציבור ולתפוס עמדת-מפתח במדינה הפלסטינית שתקום. אך אם הציבור יחליט שאין תועלת בהודנה, יהיה כדאי לחמאס להפר אותה.


במה זה תלוי? אם תעזור ההודנה לפלסטינים להשיג הישג בולט בזירה המדינית ושיפור ניכר בתנאי המחייה שלהם כפרטים, ההודנה תהיה פופולארית ותחזיק מעמד. כך אומר ההיגיון, וכך אומר לי גם ניסיוני האישי. כבר הזכרתי במדור זה על שהייתי בנעורי חבר בארגון-שחרור ו/או ארגון-מחבלים (תלוי בנקודת-ההשקפה). למדתי אז שארגון כזה זקוק לאווירה ציבורית אוהדת ואינו יכול לפעול בלעדיה. הוא זקוק לכסף, לאמצעי-הסברה, למקומות-מסתור, למתגייסים חדשים. לארגון כמו החמאס, שיש לו גם שאיפות פוליטיות וחברתיות, הפופולאריות חשובה שבעתיים. כל עוד ההודנה פופולארית – החמאס ישמור עליה.


זהו קודם כל מבחנו של אבו-מאזן: מה יעשה כדי שההובנה תהיה פופולארית? הוא צריך להביא לשחרור משמעותי של האסירים הפלסטיניים; לשיפור תנאי-החיים הנוראים; לנסיגת צה"ל מן הערים והכפרים; להסרת המחסומים הממררים את החיים; לתנועה חופשית של הפלסטינים למרכזי הערים, למקומות העבודה, לבתי-החולים ולאוניברסיטאות; להפסקת "החיסולים הממוקדים", הגירושים, הריסת הבתים ועקירת המטעים; להפסקת הבנייה בהתנחלויות ולהפסקת הבנייה של "הגדר", הנוגסת שטחים גדולים מהגדה המערבית.


אם לא תהיה התקדמות ניכרת בכל אלה, ההודנה תקרוס. כאשר זה יקרה, לא יזילו דמעות בצמרת הממשלה וצה"ל, שקיבלו את ההודנה בחרוק-שינים, כאילו כפאם שד. ואכן, זאת היתה כפייה אמריקאית טהורה. התקשורת הישראלית, שהפכה כבר מזמן למכשיר-תעמולה של "מערכת הביטחון", קיבלה אותה – כאילו על פי פקודה – בפזמון "אין לזה סיכוי. זה לא יחזיק מעמד." נבואה העלולה להגשים את עצמה, בעזרת צה"ל, שהתנגד להפסקת-האש. הקצינים הסבירו, כמו תמיד, שהם עומדים או-טו-טו ל"נצח", שדרושה רק עוד מהלומה אחת גדולה. זאת בדיוק – ובאותן המלים ממש – אמרו ראשי הצבא הצרפתי באלג’יריה כשהתנגדו להפסקת-האש שם וכך בדיוק אמרו הגנרלים האמריקאיים בווייטנאם ערב כניעתו של הנשיא ניקסון. כך גם אמרו הקצינים הסובייטיים באפגניסטן, וכך הם אומרים עכשיו בצ’צ’ניה. תמיד הם עומדים "או-טו-טו לנצח" ותמיד דרושה רק עוד מהלומה אחת. תמיד תוקעים להם הפוליטיקאים המושחתים סכין בגב וגורמים למפלה.


האמת הפשוטה היא שצמרת צה"ל נכשלה לחלוטין. היו לה אמנם הרבה הצלחות קטנות, אך היא נכשלה במשימה העיקרית: לשבור את רוחו של העם הפלסטיני. על כל "מנהיג מקומי" ש"חוסל" באופן "ממוקד" קמו שני מנהיגים חדשים. "תשתית המחבלים" לא נהרסה, מפני שאי-אפשר בכלל להרוס אותה. היא לא מורכבת מסדנאות וממנהיגים, אלא מתמיכת הציבור וממספר הצעירים המוכנים לחרף את נפשם. אחרי אלף ימים, למרות ההרג וההרס – רוח-ההתנגדות וכוח-העמידה הפלסטיניים לא נשברו. הם לא נסוגו מעמדותיהם הפוליטיות, כפי שבאו לידי ביטוי בקמפ-דייוויד וטאבה. בראשית האינתיפאדה התנדבו יחידים למשימות-התאבדות. בסוף האינתיפאדה עמדו מאות בתור.


גם הפלסטינים לא ניצחו. היו להם הישגים גדולים. הם הוכיחו שאי-אפשר להכניע אותם. הם גרמו לכך שהעניין הפלסטיני לא ירד מסדר-היום. הכלכלה הישראלית נפגעה קשה. האינתיפאדה הטביעה את חותמה על כל החיים בישראל. רבים מהמעשים הנראים לישראלים כפשעים שפלים נראים לפלסטינים כמעשי-גבורה עילאיים. הריסת טנקים של צה"ל, חיסול מחסום שלם על-ידי צלף יחיד, החדירה מתחת לחומת-ההפרדה – מעשים כאלה מילאו את לב הפלסטינים בגאווה. עצם העובדה, שכעבור 1000 ימים עדיין עומד דויד הפלסטיני על רגליו מול גוליית הישראלי האדיר הוא הישג שדורות של פלסטינים יתגאו בו ויתחנכו עליו. אבל הם לא הכניעו את ישראל, ולא כפו עליה את רצונם, כשם שישראל לא הצליחה לכפות את רצונה על הפלסטינים. גם הפלסטינים, כמו הישראלים, התעייפו. האינתיפאדה הזאת הסתיימה, לפי שעה, בתוצאה של תיקו.


משה יעלון, רמטכ"ל בעל תאוות-דיבור שאינה ניתנת לשליטה, הכריז על "ניצחון". אך באותו היום הביעו 73% מהנשאלים בסקר חשוב של דעת-הקהל במדינה את דעתם, שישראל לא ניצחה ו-33% אף סברו שהפלסטינים ניצחו. העיתון הגדול במדינה הכתיר כתבה על הרמטכ"ל בכותרת האירונית: "לידיעתכם, ניצחנו!". הרוב בסקר זה אינו מאמין שההודנה תחזיק מעמד. אך בינתיים, כל יום שעובר בלי קורבנות אדם, מכאן ומשם, הוא רווח נקי לכולנו.


מה הלאה? משא-ומתן אמיתי? משא-ומתן שאינו אלא אחיזת-עיניים? הכנות לסיבוב הבא? ניסיון של שני הצדדים למצוא חן בעיני האמריקאים? לחץ אמריקאי נחוש על שני הצדדים לעשות מעשים ממשיים? תשאלו את קונדוליסה.

תגובות
נושאים: מאמרים

5 תגובות

  1. לבכיר שועלי שמשון הגיב:

    ארבעה ארבעה על הגי’פ הדוהר/ ובוקע השיר מן הלב/ והשביל מתחתם מרקד ומזמר/ זה השביל המוביל אל אויב. שועליו של שמשון שוה פושטים במרחב ונושאים השלהבת בלי שועליו של שמשון. שיר נהדר מפיו של החיל / הלוחם הציוני באויב הנורא. שירו של אורי אבנרי היקר. אני מאד מעריכה את מר אבנרי ופונה אליו בבקשה: חזור , ולו פעם אחת ,להיות אורי של פעם וכתוב גם עלינו משהו טוב!

  2. אורי בר הגיב:

    אורי אבנרי מתנחם ומנחם במאמרו "..בינתיים כל יום שעובר בלי קורבנות אדם, מכאן ומשם, הוא רווח נקי."
    אני חושש שהשקט שאורי מברך עליו איננו אמיתי. הוא לא יחזיק מעמד והוא יוצר אצל הציבור הגדול – אולי הרוב בארץ המייחל לשלום אשליה שהנה הגענו למנוחה ולנחלה. אשליה זו גוררת שאננות ואז קורה מה שכל כך מוכר לנו מן העבר. אני מעריך את הכמיהה לשלום של אורי אבנרי אך סבור שהיא איננה מציאותית ואולי נאיבית. אני רואה כפיתרון אחד ויחיד – אם כי פיתרון דחוק, יש לומר – הפרדה מוחלטת בין ישראל ופלשתין. יחיו הם שם ואנחנו כאן.
    אמרתי פתרון דחוק משום שרקטות קסאם יכולות להתעופף לעבר שטחינו לא רק מרצועת עזה אבל לפחות פיגועי ההתאבדות ייבלמו (אולי חלקית).

  3. שי לובי הגיב:

    אוביקטיביות. נעים לקרוא ניתוח שקול ואוביקטיבי.

    מתוך המאמר: 1. האמת הפשוטה היא שצמרת צה"ל נכשלה לחלוטין. ולצורך האיזון: 2. גם הפלסטינים לא ניצחו. היו להם הישגים גדולים. הם הוכיחו שאי-אפשר להכניע אותם.
    ניתן להמשיך אבל הרעיון ברור. מצד אחד צה"ל נכשל, ומצד שני, לאיזון לפלסטינים היו השגים גדולים. נו, ממש אואוביקטיבי. ומצחיק.

  4. שמעון גת הגיב:

    על דיוק היסטורי
    כאשר מתבססים על טיעוןן הסטורי, יש לדייק בהצגת הנתונים. אורי אבנרי רחוק מלדייק כאשר הוא מציג את חוזה חד’יביה (הידוע גם בשםחוזה בני קריש (עאהדת בני קריש בערבית) בדרך שבה הוא עושה זאת.
    כל מי שמכיר את המקורות הערבים (ואיןמקורות אחרים על פרשה זו ועל ראשית האסלאם בכלל) יודע שמר אבנרי מציג את הנאמר שם בדרך המשרתת תפיסה אידיאולוגית ופוליטית ולא כהווייתם שם.
    החוזה, על סמך מקורות אלה, אסר על שני הצדדים ליזום פעילות קרבית למשך 10 שנים. למרות זאת ניצל הנביא הזדמנות שבאה לידיו, שנתיים מאוחר יותר, בעת שממכה נעדרו הלוחמים בני קריש והשתלט עליה, אכן כמעט ללא קרב, אך זאת לא משום שכטענת אבנרי כבר מרבית אנשי מכה אוסלמו, אלא תוך הפרה בוטה של ההסכם וניצול העדרם של הלוחמים מן העיר.
    מי שיקרא את הדברים במקורות – כמו אצל אל טברי למשל – יגלה שההיסטוריוגרפיה האיסלאמית הקדומה, חשה לא בנוח עם הפרשה ומנסה להעלות תרוצים מתרוצים שונים, שאף לא אחד מהם מזכיר את טעוניו של מר אבנרי.
    חשובה יותר המסקנה הפוליטית שמסיק האסלאם מפרשה זו: היא בגדר אישור שמותר – בנסיבות מסויימות לחקות (תקליד בערבית) את הנביא ולהפר חוזה עם מי שאיננו מוסלמי.
    אין זה מקרי שמאז הסכמי אוסלו ועד 2002 השתמש יאסר ערפאת במושגים "עאהדת בני קריש", ו"עאהדת חד’יביה" כאשר הסביר למאזינים מן החוג הפנימי שלו מהם ההסכמים עם ישראל בעיניו.
    אבל למה להרוס תזה טובה עם העובדות?!

  5. אלדר משוש הגיב:

    ממשלת ישראל סרבה לקבל את ה"הודנה",שנעשתה
    בין הממשלה הפלסטינית לארגונים השונים – לכן
    היא איננה "חוזה" עם מי שאינם פלסטינים ואם
    תופר (בגין פרובוקציה ישראלית אפשרית) יהיה
    זה אירוע (מצער) פנים-פלסטיני.

הגיבו לאורי בר

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים