הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-7 ביולי, 2003 תגובה 1

אם מבקר מהחלל החיצון היה צריך לשרטט את מפת ישראל רק על פי צפייה  בפריים-טיים הטלוויזיוני הוא בוודאי היה שם את תל-אביב, ירושלים, ניו-יורק ולוס-אנג’לס כערים המרכזיות. היישובים הערביים, סביר להניח, היו נמצאים במקום נידח כלשהו מעבר לאוקיינוס. מחשבה זו עלתה בדעתי כשביום האדמה האחרון יצאתי מביתי בתל-אביב, ובנסיעה קצרה של עשרים דקות הגעתי לכפר קאסם כדי להשתתף בעצרת ההזדהות שנערכה במקום.

בטלוויזיה, אירועי היום בקושי הוזכרו ונבלעו בשלל הדיווחים על עיראק והגזירות הכלכליות. בימים אחרים, הערבים אזרחי ישראל קיימים עוד הרבה פחות מכך.


דווקא בשנות השבעים והשמונים, לכאורה עידן החושך של הטלוויזיה, היה למגזר הערבי בישראל ייצוג על המסך הקטן, בערוץ הראשון שהיווה אז את מהדורת השבט. שעה וחצי בשעות אחר הצהריים בימי חול, ועוד כמה שעות בסופי שבוע (כולל הסרט הערבי המפורסם ביום שישי אחר הצהריים) בהם ניתן היה לראות סדרות, חדשות בערבית ומגזינים על תרבות וספורט. למרות הביקורת המוצדקת על שידורים אלה כלא מספקים, משרתים את הממסד הישראלי ולא באמת מייצגים את הציבור הערבי, הרי עדיין מדובר ברצועת שידור בה הערבי הוא אזרח, אדם מן היישוב – מורה, בעל מסעדה, או אוהד כדורגל.


כיום, בעידן רב-ערוצי ולכאורה פתוח ופלורליסטי, אין שום ייצוג דומה לזה בערוצים 1, 2, ו-10. ההחלטה להעביר את השידורים בערבית מהערוץ הראשון לערוץ הערבי הייעודי, יוצרת מציאות של הפרדה תקשורתית בין הציבור היהודי לערבי. מה שנותר בערוצים הישראליים הם פרשני חדשות למיניהם המציגים את דמות הערבי דרך הפריזמה הביטחונית בלבד, כגורם סיכון פוטנציאלי לשלומו של הציבור היהודי. דימוי זה רק מעמיק את החשדנות ההדדית והעוינות בין שתי החברות. לכן, די טבעי שערוצי הלוויין הם האופציה המועדפת שזוכה לפופולאריות רבה בקרב המגזר הערבי. אך למרות החשיבות של ערוצים כאל ג’זירה ודובאי, הרי שהתייחסותם היא בראש ובראשונה לעולם הערבי במזרח התיכון. כך, לישראלי-ערבי חסר ערוץ שבעזרתו יוכל לייצר דיאלוג עם החברה היהודית שמהווה רוב וקובעת במידה רבה כיצד ייראה עתידו כאזרח במדינה.


דברים אלו מוליכים למציאות העכשווית בשדה התקשורת הישראלי. הכישלון של ערוץ 10 צריך להביא לניעור מערכות ולחשיבה מחודשת. אחת המסקנות היא שפשוט אין מספיק צופים באוכלוסייה היהודית (חילוניים, מסורתיים ודתיים מתונים) בשביל לספק רייטינג מסחרי לשני ערוצים. מרדכי שקלאר, מנכ"ל הרשות השנייה, הודה בראיון ל-Y-NET (ב-27.03), שבדיעבד היה מקום לנסות את הנוסחה של ערוץ 4 הבריטי. בסוג כזה של ערוץ מסחרי-ציבורי (ההפקות ממומנות ע"י ערוץ 2 המסחרי שמקבל בחזרה את סכום ההשקעה ויותר. ההכנסות הנוספות מושקעות בהפקות מקור בערוץ שפועל כיחידה עצמאית נפרדת) ניתן לשלב בלוח שידורים אחד תכנים איכותיים הפונים גם אל האוכלוסייה הערבית. לערוץ זה יש פוטנציאל כלכלי מכיוון שהוא מכניס למושג ‘נתח שוק’ כמיליון צופים, שעד עכשיו ערוץ 2 ו-10 התעלמו מהם לחלוטין.


שקלאר אמר בראיון שיהיה ניסיון להחיות את רעיון ערוץ 4 בארץ. ספק אם ניסיון החייאה זה אכן ייצא לפועל, אך יש לקוות שלצד ההתפכחות המאוחרת של קברניטי התקשורת בארץ תבוא גם ראייה מעמיקה יותר של סוגיות תרבות, חברה ותקשורת שתתבטא גם באופן שהטלוויזיה, כאמצעי התקשורת המשפיע ביותר, תיתן במה לחברה האזרחית הערבית שכרגע אין לה שום קיום בשלושת הערוצים הישראליים. בבריטניה, הקמת ערוץ 4 אפשרה מתן ביטוי לקבוצות מיעוט שעד אז לא זכו להתייחסות רצינית. מאז הקמתו בתחילת שנות השמונים ועד היום, נחשב הערוץ כדוגמה למיזם טלוויזיוני מוצלח.


ייתכן שעבור הרוב המכריע של הציבור היהודי, הדברים שנכתבו כאן הם בבחינת חלום השייך לחזון אחרית הימים. אך מי שעיניו בראשו, ומבין שבכל פתרון פוליטי עתידי יצטרכו יהודים וערבים לחיות ביחד במזרח התיכון, צריך לחשוב כבר עכשיו איך ייראו החיים האלה. צעד ראשון בכיוון זה הוא קיום דיאלוג תרבותי בין שתי החברות ובבמה הכי מרכזית שיש – הטלוויזיה. את הדיאלוג הזה צריך להתחיל כאן ועכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי.

תגובות
נושאים: מאמרים

תגובה אחת

  1. תמי הגיב:

    דברים כדורבנות, אבל אני לא חושבת שזה מעשי

הגיבו לתמי

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים