"וגר זאב עם כבש", כך חזה ישעיהו את חזון אחרית הימים והליצנים הוסיפו: בתנאי שיביאו כל יום כבש חדש. כשעולה מחדש, לפרקים, רעיון המדינה הדו-לאומית, אני נזכר בבדיחה האכזרית הזאת. בתקופות ייאוש צצים תמיד רעיונות משיחיים, לבריחה מהמציאות הקודרת, מתחושה של חוסר-אונים, לעולם שכולו טוב. לכן אין זה פלא, שבימים קודרים אלה יש עדנה לרעיון הדו-לאומי בקרב כמה אנשים בשמאל הישראלי – רעיון נאצל, המבוסס על חוש-צדק ומושך אידיאליסטים. יש בו הרבה אצילות-נפש ואמונה באדם. אבל, כמו חזון ישעיהו, זהו רעיון לימות המשיח. יש לו סיכוי להתגשם, אם בכלל, בעוד שניים-שלושה דורות. בינתיים זוהי אכן בריחה מן המציאות. בריחה מסוכנת.
הרעיון הדו-לאומי אומר שהארץ בין הים לירדן – פלסטין/ארץ-ישראל – תהיה שוב מדינה אחת, כפי שהיתה בימי המנדט הבריטי ויחיו ביחד ישראלים ופלסטינים, יהודים וערבים, כאזרחים שווי-זכויות. הצורה המדויקת של המשטר – דו-לאומי, אל-לאומי או כלל-אזרחי – אינה חשובה. כל האזרחים יבחרו באותו פרלמנט ובאותה ממשלה, ישרתו באותו צבא ובמשטרה, ישלמו את אותם המסים, יחליטו ביחד איך להוציא את כספי המדינה, ישלחו את ילדיהם לאותם בתי-ספר וישתמשו באותם ספרי-לימוד. באמת חזון שובה לב.
קצת תמוה שחזון אידיאליסטי זה עולה שוב, דווקא עכשיו, למרות שהוא נכשל לחלוטין בכל רחבי העולם. ברית-המועצות הרב-לאומית התפרקה ועכשיו גם קיום הפדרציה הרוסית הרב-לאומית נתון בסכנה (צ’צ’ניה). לא רק יוגוסלביה התפרקה, אלא גם מרכיביה: בוסניה התפרקה והודבקה מחדש באופן מלאכותי, סרביה התפרקה (קוסובו), מקדוניה המאוחדת נתונה בספק. קנדה השלמה מתנדנדת כבר הרבה שנים. קפריסין השלמה, בעלת חוקה דו-לאומית לתפארת, הפכה לזיכרון רחוק. הרשימה ארוכה: אינדונזיה, הפיליפינים, ספרד וגם לבנון השכנה.
למה להרחיק נדוד? די במציאות שלנו: הסכסוך הישראלי-פלסטיני נמשך יותר ממאה שנה. דור חמישי נולד לתוכו וכל עולמו הרוחני עוצב על-ידו. ביסודו של דבר, זוהי התנגשות בין התנועה הציונית והתנועה הלאומית הערבית-הפלסטינית. אחרי 100 ויותר שנים – הציונות רחוקה מאיבוד כוחה. כיום, היא במלוא תנופתה ההתקפית: תנופה של כיבוש, התפשטות והתנחלות. גם בצד הפלסטיני גוברת הלאומיות, בצביונה החילוני ובצביונה האסלאמי, מאינתיפאדה לאינתיפאדה. דרושה אמונה כמעט-דתית כדי לחשוב ששני עמים לאומניים אלה יוותרו על תמצית תקוותם ויעברו במהרה מאיבה ופחד טוטאליים לאמון הדדי ולשלום טוטאלי, עד כדי ויתור גמור על הנרטיב הלאומי של כל אחד מהם ונכונות לחיות ביחד כאזרחים אל-לאומיים.
המאה ה-20 ראתה אוטופיות, שגרמו לאסונות נוראים. החזון הקומוניסטי, למשל, היה מבוסס על ההנחה שיש, או אפשר ליצור, אדם מושלם. הוא נתקל במציאות של בני-אדם לא-מושלמים. בנסותם לכפות בכוח חברה מושלמת על אנשים לא-מושלמים, הקימו הקומוניסטים משטר של דיכוי ורצחו עשרות מיליונים, מאוקראינה עד קמבודיה.
לגבי החזון הדו-לאומי יש להציג שלוש שאלות מכריעות:
- האם שני הצדדים יקבלו פתרון זה?
- האם מדינה דו-לאומית יכולה לתפקד?
- האם היא תשים קץ לסכסוך?
אין שום סיכוי שהדור היהודי הזה, הדור שלאחר השואה והדור הבא, יקבלו פתרון כזה, הנוגד באופן מוחלט את המיתוס והאתוס של ישראל, מדינה שהוקמה כדי שהיהודים – או חלקם – יוכלו לקחת את גורלם בידיהם. מדינה דו-לאומית פירושה חיסול המטרה הזאת וחיסולה של מדינת ישראל. פירושה, חזרה למציאות הטראומטית של עם ללא מדינה משלו בכל העולם הרחב, עם כל מה שנובע מזה – לא כתוצאה ממפלה צבאית מוחצת, אלא מתוך רצון חופשי של אזרחי ישראל. האם יש לזה סיכוי?
ובצד הפלסטיני? יש פלסטינים המדברים בהתלהבות על מדינה דו-לאומית. אצל אחדים מהם אין זו אלא מילת-צופן לפירוק מדינת-ישראל ואצל אחרים זוהי בריחה מהמציאות המרה על-ידי שקיעה בחלום המתוק של חזרה לבית ולבוסתן האבודים. ואולם, הרוב הגדול של העם הפלסטיני רוצה לחיות סוף-סוף במדינה לאומית עצמאית משלו, שתבטא את זהותו העצמאית, תחת דגלו וממשלתו, ככל עם אחר. הסיכוי ששני העמים יקבלו את הרעיון הדו-לאומי בעתיד הנראה-לעיון שואף לאפס – מלמטה.
האם מדינה כזו – אילו קמה – היתה יכולה לתפקד? אין כמעט מדינה רב-לאומית אחת בעולם המתפקדת כראוי. תפקוד כזה מחייב אחת מן השתיים: או שכל הצדדים יתעלמו לגמרי מזהותם הלאומית, או שהלאומים במדינה יהיו שווים בדיוק בעוצמתם הכלכלית והמדינית. אצלנו נכון ההיפך. יש אי-שוויון משווע בין הישראלים לפלסטינים בכל התחומים. הדיס-פרופורציה היא אדירה. במדינה משותפת, אילו קמה, היו היהודים שולטים לגמרי בכלכלה ובכל שאר התחומים. הם היו דואגים בכל האמצעים שהמצב הזה לא ישתנה. די להסתכל במצבו של המיעוט הערבי בישראל, אחרי 55 שנים של אזרחות משותפת. מדינה דו-לאומית כזאת תהיה בפועל מדינת-כיבוש במסווה חדש, שינסה להסתיר מציאות של ניצול, דיכוי כלכלי וחברתי, וקרוב לוודאי גם פוליטי. בחזון הזה, הצד הישראלי הוא הזאב.
משום כך, פתרון זה, גם אילו היה אפשרי, לא היה שם קץ לסכסוך הלאומי. הוא היה רק מעביר אותו לפסים חדשים וחמורים ואלימים עוד יותר, כי אפילו טענת הכיבוש היתה נגזלת מהעשוקים. זה היה הופך לעניין "פנימי".
כל זה ידוע, כמובן, גם לחסידי המדינה הדו-לאומית. כדי להיחלץ מן הסתירה בין החזון למציאות, הם פיתחו תיאוריה הרואה את העתיד כך: בהתחלה אכן תהיה המדינה המשותפת מעין מדינת-אפרטהייד. אבל המצב ישתנה בהדרגה. בעתיד יהוו הערבים רוב במדינה הזאת. כבר עתה חיים בין הים והירדן 5.4 מיליון יהודים ו-4.6 מיליון ערבים-פלסטינים. הילודה הערבית תהפוך את הפרופורציה במהירות. הרוב הפלסטיני יפתח במאבק לשוויון. העולם יתמוך בו כפי שתמך בביטול האפרטהייד בדרום-אפריקה, וכך נגיע למדינה שוויונית אמיתית. זהו, כמובן, חלום באספמיה. הנתונים שלנו שונים לגמרי מאלה שהיו בדרום-אפריקה. הגזענים הלבנים בדרום-אפריקה היו שנואים על כל העולם. לא היו להם תומכים בעלי השפעה וכוח, כמו שיש לישראלים-היהודים. ליהודי ארצות-הברית יש עוצמה פוליטית, כלכלית ותקשורתית אדירה, שתעמוד להם עוד שנים רבות. ישראל ממשיכה – ותמשיך עוד זמן רב – לנצל את רגשי-האשמה של העולם הנוצרי בעקבות השואה. הערבים, לעומת זאת, הופכים בעיניו יותר ויותר לדחליל מפחיד. יהיה הרבה יותר קשה ליצור לחץ בינלאומי על הציבור היהודי (שיצטייר כמתגונן) השולט במדינה הדו-לאומית. שינוי מאזן זה הוא עניין של דורות ובינתיים תימשך תנופת ההתנחלות. במדינה דו-לאומית זאת, עם יחסי-הכוחות הנתונים, יכול, כמובן, כל יהודי להתנחל בכל מקום. בסיס-החיים של הפלסטינים ילך ויצטמצם והפער בינם לבין היהודים רק ילך ויגדל.
יש להניח שהמאבק על השלטון במדינה הדו-לאומית יגרום לאלימות חמורה, כפי שהיה בדרום-אפריקה. המסקנה: דרושות שתי מדינות לשני עמים. זהו פתרון מציאותי. הוא ייצוק את הרגשות הלאומיים של שני העמים לתוך מסגרות מעשיות סבירות, יאפשר דו-קיום ושיתוף-פעולה, ובסופו של דבר, ובקטון החיכוך היומיומי – התפייסות. המסגרת המדינית העצמאית של מדינת-פלסטין תעמיד לרשותה מנגנוני-הגנה בינלאומיים ולאומיים, מול פני הסכנה שהשכנה החזקה תנצל את עוצמתה הכלכלית כדי לעשוק את העם הפלסטיני או לגרשו כליל. זה ירגיש שזכה סוף-סוף בבסיס איתן, כפי שהרגישו היהודים עם הקמת המדינה. העבר הקרוב מוכיח שגם פתרון זה קשה מאוד. יש להתגבר על הרבה זכרונות, פחדים, שנאה, מיתוסים ודעות קדומות כדי לאפשר גם פתרון זה. אך מי שמתייאש משום-כך מפתרון זה ומבקש להמירו בחזון הדו-לאומי דומה לאתלט המתייאש מריצת 100 מטר, ועל כן רוצה להצטרף למרתון.
ישנה סכנה גדולה בעצם ההטפה לחזון הדו-לאומי. המצוין הוא, כידוע, אויבו של הטוב. עצם העלאת הרעיון הדו-לאומי עלול להפחיד את הרוב הגדול בישראל, המתקרב עכשיו בהדרגה לרעיון שתי המדינות. הרעיון יבסס את חרדותיו העמוקות ביותר וידחוף אותו סופית לזרועות הימין. החזון הדו-לאומי נותן לימין נשק אדיר: "מה אמרנו לכם? רעיון שתי-המדינות הוא רק מסווה לתורת השלבים. המטרה האמיתית של התומכים בהקמת מדינה פלסטינית היא חיסול מדינת ישראל." מצדדי הדו-לאומיות החדשה טוענים: שרון מכריז שהוא בעד מדינה פלסטינית, אבל מתכוון לכמה מובלעות על 50% מהשטחים הכבושים. לכן אסור לתמוך בהקמת מדינה פלסטינית. התשובה לכך היא פשוטה: האם ננטוש פתרון חיובי ובר-ביצוע, רק מפני שאויב השלום מתחזה ומנסה לסלף ולנצל אותו למטרותיו? ההיגיון אומר את ההיפך: יש לחשוף את הסילוף הגלוי לעין של שרון ולהילחם על הקמת המדינה הפלסטינית בגבולות הקו הירוק.
כאשר העלינו את רעיון שתי המדינות, לא דיברנו על "הפרדה" וגם עכשיו אנחנו שוללים מונח זה מכל וכל. כוונתנו היא לשתי מדינות עצמאיות שהגבול ביניהן פתוח לתנועת בני-אדם וסחורות (כמובן במסגרת מוסכמת). לאור הנתונים הגיאוגרפיים והפוליטיים, יוביל התהליך הטבעי להתחברות אורגאנית, אולי במסגרת פדרטיבית, ולאחר מכן – אם ירצו בכך הצדדים – לאיחוד מרחבי כדוגמת האיחוד האירופי. בסופו של דבר יושג היעד: שני עמי הארץ יחיו בשלום, זה לצד זה. אולי יקום בעתיד בשני הצדדים דור חדש, שירצה לחיות במדינה משותפת. אבל כיום עלולה ההטפה לאוטופיה להסיח את הדעת מן המטרה המעשית, המיידית, הדחופה, וזאת ודווקא בשעה שכל העולם קיבל את רעיון "שתי מדינות לשני עמים". האוטופיה הרחוקה חוסמת את הדרך בפני הפתרון הקרוב לאין-שיעור יותר, שהוא הכרחי, מפני שבינתיים נוצרות בשטח עובדות שיהרסו כל אפשרות של פתרון בכלל.
אני משוכנע שהמאה ה-21 תביא לשינויים מפליגים בהתארגנות העולם ובדפוסי החיים של החברה האנושית. המדינה הלאומית תאבד בהדרגה מחשיבותה. סדר עולמי, חוק עולמי ומסגרות כלל-עולמיות ימלאו יותר ויותר תפקיד מרכזי. אני מאמין שישראל תשתתף בנפש חפצה במצעד האנושות. בהחלט לא נרצה לפגר בו. אך אין שום סיכוי שדווקא הציבור הישראלי יקדים אותו ב-50 שנה.

כאשר תתחיל להכיר בקיום מעמדות בחברה ובקיום האופציה להתקיים ללא קפיטליזם או מדינה קפיטליסטית אפסיק להתייחס למאמריך כאל סתם עוד צדקנות פציפיסטית.
לקומי:
אינך אומר דברי טעם, וזאת בניגוד למר אבנרי. אם אתה חולק על הניתוח שעשה, או על אחת מטענותיו, אנא ציין זאת ונמק את דברייך.
הנחת היסוד במאמרו זה כאחרים של אורי רבנרי, היא שהעם הישראלי והעם הפלסטיני הנמצאים בתהליכי גיבוש, לא יהיו מסוגלים לחיות יחד באותה מסגרת פוליטית משותפת. יש לאבנרי מספר טיעונים כדי להוכיח זאת והראשון שבהם הוא זיהויו של מעמד הפועלים היהודי ישראלי עם הציונות, והמוני הפלסטינים עם אש"פ ועם חמאס.
" למה להרחיק נדוד?", כותב אבנרי, " די במציאות שלנו: הסכסוך הישראלי-פלסטיני נמשך יותר ממאה שנה. דור חמישי נולד לתוכו וכל עולמו הרוחני עוצב על-ידו. ביסודו של דבר, זוהי התנגשות בין התנועה הציונית והתנועה הלאומית הערבית-הפלסטינית. אחרי 100 ויותר שנים – הציונות רחוקה מאיבוד כוחה. כיום, היא במלוא תנופתה ההתקפית: תנופה של כיבוש, התפשטות והתנחלות. גם בצד הפלסטיני גוברת הלאומיות, בצביונה החילוני ובצביונה האסלאמי, מאינתיפאדה לאינתיפאדה. דרושה אמונה כמעט-דתית כדי לחשוב ששני עמים לאומניים אלה יוותרו על תמצית תקוותם ויעברו במהרה מאיבה ופחד טוטאליים לאמון הדדי ולשלום טוטאלי, עד כדי ויתור גמור על הנרטיב הלאומי של כל אחד מהם ונכונות לחיות ביחד כאזרחים אל-לאומיים."
אולם, בניגוד לטענה זו המצדיקה את הלאומניות של המעמד השליט, בכל עם יש שתי תרבויות שונות,התרבות החמסנית של הבורגנות ושל אנשי הדת, והתרבות המתקדמת המנוגדת לתרבות זו, התרבות הדמוקרטית וגרעיני ההכרה המעמדית האינטרנציונליסטית. נכון שבימים של יציבות חברתית גדולה, מצליחים בעלי ההון שבידם גם המונופול על אמצעי התקשורת והחינוך לשלוט על הכרתם של המוני העם, אולם כאשר השיטה הקפיטליסטית במשבר, כפי שקורה היום בכל העולם, והמוני הפועלים יוצאים למאבקים מתחזקת בקרבם לא רק ההכרה הדמוקרטית ( הבורגנית הליברלית) אלא גם ההכרה הסוציאליסטית האינטרנציונליסטית.
והרעיון של המדינה הדמוקרטית הדו לאומית ממנו כל כך חושש אבנרי, משום שהוא מתחזק בקרב חלק מהשמאל, כפי שמעיד עליו אבנרי, הוא אכן ביטוי לשאיפות דמוקרטיות אנטי גזעניות. הוא עדיין רעיון עוברי ויש לתת לו את התוכן המעמדי-מדינה פרולטרית סוציאליסטית עם שתי אוטונומיות,אחת ליהודים ואחת לפלסטינים..
הטיעון השני של אבנרי הוא שהרעיון של מדינה בה חי יותר מעם אחד נכשל בכל מקום:
"קצת תמוה שחזון אידיאליסטי זה עולה שוב, דווקא עכשיו, למרות שהוא נכשל לחלוטין בכל רחבי העולם. ברית-המועצות הרב-לאומית התפרקה ועכשיו גם קיום הפדרציה הרוסית הרב-לאומית נתון בסכנה (צ’צ’ניה). לא רק יוגוסלביה התפרקה, אלא גם מרכיביה: בוסניה התפרקה והודבקה מחדש באופן מלאכותי, סרביה התפרקה (קוסובו), מקדוניה המאוחדת נתונה בספק. קנדה השלמה מתנדנדת כבר הרבה שנים. קפריסין השלמה, בעלת חוקה דו-לאומית לתפארת, הפכה לזיכרון רחוק. הרשימה ארוכה: אינדונזיה, הפיליפינים, ספרד וגם לבנון השכנה."
אין ספק שהלאומנות הטורפת מהסוג בו אליה מתייחס אבנרי, הראתה את פרצופה המכוער בשנים האחרונות במקומות רבים, אולם במקום להבין לקבל תופעה זו כתופעת טבע יש לנסות ולהבין את מקורותיה, על מנת להיאבק בה.
יתר על כן, לאומנות זאת היא רק צד אחד של התופעה הצד השני, הם הביטויים האינטרנציונליסטים של ההמונים כנגד הלאומנות הטורפנית במיוחד זו של ארצות הברית ושל התנועות המעודדות על ידי האימפריאליזם. הדוגמה הטובה ביותר למאבק זה היה המאבק המשותף של עשרות מליונים ברחבי העולם כנגד המלחמה האימפריאליסטית כנגד העם העיראקי.
הטיעון האימפרסיוניסטי של אבנרי, שאינו יורד אל מתחת לפני השטח, מתבסס על העובדה שבתקופה שבה אנו חיים, התקופה של שקיעת הסדר הקפיטליסטי, אין לבורגנות כל אפשרות וכל רצון לפתור את השאלה הלאומית. תפקיד זה מזמן הפך להיות נחלתו של מעמד הפועלים.
בתקופה הנוכחית הלאומנות של הבורגנות היא כלי נשק המשמש בידה כדי לפלג את ההמונים על בסיס לאומי.
המהפכה הסוציאליסטית הרוסית בהנהגת הבולשביקים, פתרה את השאלה הלאומית על בסיס שלטונו של מעמד הפועלים ששלט על הכלכלה המולאמת לטובת כל העמים.
היא הראתה דוגמה לדמוקרטיה הפרולטרית בצורה של "מועצות פועלים ואיכרים".
לנין הראה את הדרך כיצד לפתור אותה: מדינה פדרטיבית רב לאומית של איחוד מרצון, ללא פריבילגיה כל שהיא לעם כלשהו, על בסיס כלכלה מולאמת בפיקוחו של מעמד הפועלים. כמובן שתהליך כזה גם לאחר המהפכה לוקח תקופה, שכן אין זה עניין של יום עד שהאלמנטים של הגזענות והאמונות התפלות ביחס לאחרים נעלמים על בסיס החברה החדשה. אולם הבידוד של ברית המועצות לאחר כשלון הגל המהפכני ששטף את העולם לאחר מלחמת העולם הראשונה, בעיקר משום עבודתם הקונטר מהפכנית של המנהיגים הסוציאל דמוקרטים והחולשה של הנהגות המפלגות הקומוניסטיות שעד לא מזמן היו חלק מהאינטרנציונל הסוציאליסטי ולא היה להם את הניסיון שהיה לבולשביקים ברוסיה, גרמה לניצחון מהפכת הנגד הפוליטית הסטלניסטית שחסמה את המשך התהליך בכיוון הסוציאליזם. משנחסמה דרכו של הסוציאליזם והשכבה הבירוקרטית הזעיר בורגנות תפסה את השלטון, נזרעו הזרעים הלאומנים.
המדיניות של סטלין בשאלה הלאומית כפי שכבר הוכיח זאת כאשר הי הזמן קצר "הקומיסר של הלאומים", הייתה איחוד תוך כפיה. כאשר הפך לדיקטטור הוא רק חיזק את המגמה של הרוסיפיקציה שהביאה להתנגדות של העמים הלא רוסים.
משקרסה ברית המועצות כתוצאה מחנק כוחות הייצור על ידי הבירוקרטיה הסובייטית חזרו כל האלמנטים הלאומנים ועלו על פני השטח , כפי שהמרקסיסטים ידעו לנבא הרבה שנים לפני שזה קרה.
נימוקו של אבנרי מסתמך איפה על ניצחון מהפכת הנגד בניצוח האימפריאליזם, כדי לטעון שמדינה רב לאומית סוציאליסטית היא בלתי ניתנת להשגה. אנו נשענים על התהליך המתחדש של המאבק המעמדי המחזק את האלמנטים האינטרנציונליסטים מחדש.
יתר על כן, הטיעון של אבנרי שהפלסטינים לא ינוצלו במדינת אפרטהייד חדשה, אם תקום מדינה דו לאומית, על אף שללא ספק נכונה, שכן זו תהיה מדינה בןרגנית, אינה תשובה לבעיה של יצירת בנטוסנטנים שאליה מפת הדרכים מוליכה.
"כאשר העלינו את רעיון שתי המדינות" כותב אבנרי", , לא דיברנו על "הפרדה" וגם עכשיו אנחנו שוללים מונח זה מכל וכל. כוונתנו היא לשתי מדינות עצמאיות שהגבול ביניהן פתוח לתנועת בני-אדם וסחורות (כמובן במסגרת מוסכמת). לאור הנתונים הגיאוגרפיים והפוליטיים, יוביל התהליך הטבעי להתחברות אורגאנית, אולי במסגרת פדרטיבית, ולאחר מכן – אם ירצו בכך הצדדים – לאיחוד מרחבי כדוגמת האיחוד האירופי….".
אולם מה פירושן של שתי מדינות "עצמאיות", כאשר ישראל היא מדינה שהתפתחה מבחינת אופן הייצור הקפיטליסטי והיא מדינה סמי אימפריאליסטית אם לא אימפריאליסטית , כאשר לצדה מדינה עם התפתחות כלכלית כה נחשלת? פרושה הוא אחד: הפלסטינים ישמשו ככוח עבודה זול לבורגנות הישראלית, והם ייצרו וייצאו לישראל בעיקר חומרי גלם, בעוד ישראל מוכרת להם מוצרים מוגמרים. ההבדל הוא שחומרי גלם נמכרים בזול ומוצרים מוגמרים ביוקר. אלו היו בדיוק היחסים בין דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד והמדינות "העצמאיות" שבחסותה ובשליטתה. ובקפיטליזם לא ייתכנו יחסים אחרים.
לא!. הפתרון של אבנרי הוא אינו מציאותי כפי שחמישים וחמש השנים האחרונות הוכיחו, מאז האימפריאליזם פילג את מעמד הפועלים כאשר הם מחלקים את הארץ,
הפתרון הוא החזרה לדרכם של לנין וטרוצקי שנאבקו למען מהפכה סוציאליסטית עולמית, ולמען אינטרנציונליזם פרולטרי. הבורגנות והאימפריאליזם, אינם יכולים לפתור שום שאלה חשובה. הדרך היחידה לפתרון השאלה הלאומית בארץ זו, כפי שפתרונן של שאלות אחרות היא מדינה סוציאליסטית, פדרטיבית, כחלק ממזרח תיכון סוציאליסטי. במסגרת מדינה כזו יחזרו הפליטים שיבקשו זאת לארצם.
רק בישראל אנשים מגייסים את המרכסיזם כדי להצדיק את סיפוח השטחים הכבושים לישראל (ולקרוא לכך "מדינה דו לאומית"). ככל שארץ מסוימת פחות שסועה בבעיות לאומיות, כך טובים יותר תנאי הפתיחה למאבק מעמדי.
במניפסט הקומוניסטי נאמר במפורש שהמאבק המעמדות העמלים בשלביו הראשונים הוא "לאומי", "לפי הצורה אם לא לפי התוכן."
במדינה דו לאומית תמיד ניתן יהיה להאשים את בני העם האחר בכל מצוקה כלכלית, והעמלים משני העמים יחסו בצלם של בעלי ההון "שלהם".
נניח שבכל פלסטין המנדטורית כמה מדינה אחת.
מיד יתחיל גל אדיר של מעבר עסקים מישראל של היום לשטחים הכבושים שסופחו אליה. הישראלים יאשימו את הפלסטינים באבטלה, שתגדל עשרות מונים מממדיה היום, הגדולים ממילא.
הפלסטינים יאשימו את הישראלים באי הפיתוח הכלכלי ובתנאי עבודתם המחפירים.
מחיקת גבולות לאומיים, אם באמצעות ביטול חומות מכס ואם באמצעות איחודי מדינות כמו האיחוד האירופי וכד’, נועדה כיום לשרת את בעלי ההון ולמנוע מאבק מעמדי.
איני מקבל את הטיעונים האוניברסליים שבהם משתמש אורי אבנרי, שלפיהם רק מדינת לאום היא הדרך לחיים בשלום. ולראיה כדי להתחזק כלכלית, מקיימות מדינות אירופה תהליך של איחוד.
אך המצב באיזורנו שונה במהותו מאירופה. מדובר בכיבוש בעל מאפינים אימפריאליסטים וקולוניאליסטים. העם הפלסטיני נמצא תחת שלטון כיבוש מתמשך, וכל הצעה להקים מדינה דו לאומית, מהווה למעשה תמיכה בהמשך הכיבוש.
במצבנו יש לאחד את כוחות השלום בדרישה לשתי מדינות לשני העמים.
אני דווקא מקבל, ותמיד קיבלתי, את הפתרון של שתי מדינות לשני העמים, גם בתקווה ליצור פדרציה שיוויונית לטווח ארוך. עם זאת, אנחנו נוטים להתווכח על נושאים רעיוניים כאילו יש בידינו כוח להשפיע על מקבלי ההחלטות. לצערי, המציאות היא קצת שונה. ייתכן שתיווצר כאן מציאות של מדינת אפרטהייד אחת, ואז לא תהיה לנו ברירה אלא לאמץ את המאבק הדמוקרטי למען זכות בחירה ואזרחות מלאה לכל התושבים, מהירדן עד הים. אם התרחיש הזה יתממש, אהיה מצפניסט בעל כורחי, כי גם אני מכיר בקשיים הכרוכים בהקמת מסגרת מדינית אחת. ברור שאסור לנו להרחיק או חלילה להחרים גם אנשים המאמינים שכבר עכשיו יש להיאבק למען פתרון של מדינת אחת לכל אזרחיה. הרי גם אנחנו עשויים ללכת בדרכם כאשר נגיע למסקנה שלא נותרה לנו שום חלופה אחרת.
יובל,
אתה כותב ש"נניח שבכל פלסטין המנדטורית כמה מדינה אחת.מיד יתחיל גל אדיר של מעבר עסקים מישראל של היום לשטחים הכבושים שסופחו אליה. הישראלים יאשימו את הפלסטינים באבטלה, שתגדל עשרות מונים מממדיה היום, הגדולים ממילא.
הפלסטינים יאשימו את הישראלים באי הפיתוח הכלכלי ובתנאי עבודתם המחפירים."
ומה אם לכל אזרחי המדינה האחת הזו (ואני עוזב לרגע את עניין ה’דו-לאומיות’, שאין לטעות בינה לבין חד-לאומיות), יהיו בדיוק אותם תנאי העסקה, זכויות סוציאליות, חינוך והשכלה, שכר מינימום ויכולת ניידות מלאה בתוך גבולות המדינה?
מחכה לתשובה,
דן תמיר
לא יכול שיהיו להם אותם תנאים. אלא אם כן אתה הוזה. כל עוד העמים פה לא התגבשו עם עצמם אין סיבה שיתפרקו. אתה מכיר את היהודים – נראה לך שיסכימו? אתה מכיר את הפלסטינים – נראה לך שיסכימו?
במקום להילחם בתחושת הלאום הקיימת בכל עם – הצטרף לעם שלך. ואם אתה חש שאין לך אחד כזה – הקם משפחה גדולה ופרוש למושב במדבר.
שבת שלום שי,
אמירתך ש"כל עוד העמים פה לא התגבשו עם עצמם אין סיבה שיתפרקו" מזכירה לי את אמירתו של מארכס (זה המצחיק, לא הטרגי) על כך שאיננו רוצה להתקבל לשום מועדון שמקבל אנשים כמוהו…
ושתי שאלות:
1. מדוע לא יכולים להיות לכל תושבי הארץ הזו אותם תנאים (בטוח של מספר שנים, כמובן, לא מהיום למחר)? לקוראי האתר הזה – קל וחומר לכותבים בו – ידוע על מספר מבנים שלטוניים שהביאו לשינויים עצומים באוכלוסיה – כלכליים, חברתיים, השכלתיים, סביבתיים – תוך תקופות קצרות למדי, ומדוע לא אצלנו?
2. מה לעשות אם העם שלי מדוכא על ידי שלטונות הכיבוש הנוכחי כאן בארץ מזה כחמישים שנה? ולחלופין, האם הקיום היחידי למי ש"אין לו עם" הוא במדבר?
שוב, אני ממתין לתשובה.
שבת שלום.
תן לי את השינוי החברתי אותו אתה מוצא לנכון להכיל על ישראל-פלסטין שתי ישויות – לעם אחד.
אותם תנאים לא יהיו בגלל הגזענות. מה כל כך קשה להבין. הגזענות שבשלה לא היו אותם תנאים ליהודים באירופה – וזו שבשלה לא היו אותם תנאים ליהודים בתימן וזו שבשלה לא יהיו אותם תנאים ליהודים במדינת פלסטין-ישראל המאוחדת. אגב, אותה גזענות שבשלה לפלסטינים לא יהיו אותם תנאים כל עוד היהודים יהוו את הרוב. דבר שבהכרח יישמר אחרת בתודעה היהודית ציונית – זה ייגמר.
מוזר שאתה לא מצליח לראות את זה.
הפתרון הוא שתי מדינות לשני עמים. כשכל עם יהיה מספיק חזק ובשל ודמוקרט – חשוב דמוקרט – ייתכן איחוד המזרח התיכון – כמו באירופה. כך – היהודים לא יפחדו להיטמע ולהתגזען. עד אז האוטופיה שלך יפה למלים. היא יותר רחוקה מזו של הטרגי – כפי שקראת לו – כי האוטופיה שלו יכולה גם להטוות דרך. שלך מסיטה מן המסלול.
שבוע טוב.
אל תתנשא עם המחכה לתשובה. ברור שמתנהל דיאלוג. הממתין לתשובה מעיד עליך יותר מעל הרצון שלך לקבל תשובה. מעין קוצר רוח להנחית על המשיב שאלה נוספת – כי הרי השיח הזה מוכר לך עד לזרא. קצת פחות יוהרה – קצת תהייה.
שי
ודומה שההתנגדות לו נובעת רק בגלל יחודיותו בין שלל ההצעות העייפות וחסרות המעוף לפתרון בעיית הסכסוך.
נכון, הלאומניות והגזענות חזקות ביותר בשני הצדדים. נכון שקשה מאד להתגבר עליהן, אך אין זה אומר שצריכים לקבל אותן כמובן מעליו, ולהציע רק פתרונות המכילים שנאת האחר.
לדעתי מדינה רב לאומית תתרום לחיזוק שני העמים.
ה"סכנה לעם היהודי" גדולה יותר בנסיון האומלל לשמר מדינה גזענית. מדינת היהודים, אשר לא מקבלת את האחר.
ככל שתפטר המדינה מקוי היסוד הגזעניים עליהם היא מבוססת, תחת כותרת העל "ציונות" עליה מעטים המנסים לערער, כך "סכנת האיום על חייה" תלך ותתפוגג.
למעשה כבר כעת אנו מדינה דו לאומית, רק שאחד הלאומית זוכה לחוסר שוויון משוע.
אז אולי, אנחנו צריכים לקבל גם את זה כעובדה, ובמקום לנסות לשנות את בסיס הבעיה, פשוט ניצור לערביי ישראל עוד מדינה, שלישית, לצד פלסטין ומדינת היהודים?
אם יהיו לנו שלש מדינות – אז,אפשר ארבע: גם
אני וחבריי מרחוב דיזנגוף רוצים מדינה משלנו.